ארבעת המתיישבים הראשונים - בודניק, ירחע, קזן ושברץ

ירחע, הוא המהנדס שתכנן את רעננה. הוא שרטט את המפה של העיר, כולל החלוקה לנחלות של 50 דונם משני צידי רחוב אחוזה.

(מתוך הספר: "דרך החקלאים")

יהודה ליב קוזן ז"ל נולד בשנת 1881 בעיר פרלוקי, רוסיה. מימי נעוריו היה ציוני וחלם לעלות לישראל ולהתיישב בה. בשנת 1901 נשא לאשה את מניה לבית שוחט וכעבור שנה ברחו השניים מרוסיה לארה"ב. שם נולדו שלושת ילדיהם: צפורה פני, וילי ובני-בנט. יהודה ליב העניק לילדיו חינוך יהודי וציוני ועסק בפעילות ציונית בקהילה היהודית בניו-יורק. בשנת 1912 הצטרף למייסדי חברת אחוזה א' ניו-יורק, קבוצת יהודים שרובם היו מהגרים מארצות מזרח אירופה, ומטרתם היתה לרכוש קרקעות בארץ ישראל- פלשתינה, לעלות לארץ, להתיישב בה ולעבד את אדמתה.

לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסע לישראל שליח מטעם החברה כדי לחפש קרקע מתאימה לרכישה. הוא בדק אדמות בכמה מקומות בארץ ועמד לרכוש את האדמות עליהן נמצאת כיום טבעון. בסופו של דבר לא השלים את המשימה כי נקרא לשוב לארה"ב מסיבות אישיות. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה ושוב התעכבה קניית האדמה.

בשנת 1920 נסעו קזן והמהנדס ירחע לארץ ישראל על-מנת לרכוש קרקע בשם החברה. הם בדקו מספר אפשרויות ולבסוף החליטו שהקרקע שעליה בנויה כיום רעננה היא המתאימה ביותר לחקלאות. כך נרכשו אדמותיה של רעננה.

בשמונה-עשר במאי 1922 עלו קומץ המתיישבים הראשונים על הקרקע השוממה והניפו במקום גבוה שלושה דגלים: הציוני, האמריקאי והאנגלי.

שנה לאחר-מכן עלו בני משפחת קזן ארצה והתיישבו בירושלים. הם התפרנסו ממפעל רהיטים שהקימו, אך המפעל לא הצליח כפי שקיוו וכעבור חמש שנים נאלצו לחזור לארה"ב. באותה שנה נישאה הבת פני לנתן איזנברג. בספרו "מניו-יורק עד רעננה" מספר קזן על המתיחות שהיתה בינו לבין המתיישבים ברעננה בגלל העובדה שבחר להקים מפעל רהיטים במקום לעבד את אדמות רעננה.

בראשית שנות השלושים חזרו בני הזוג קזן ארצה כדי לטפל בפרדסם שניטע על אדמתם ברעננה בשנים בהן שהו בארה"ב. הם בנו את ביתם על נחלתם והתגוררו בו שנים רבות. אדמותיו של קזן היו האדמות של רחוב ברנדיס של היום משני צדיו. את אדמות הצד השמאלי של הרחוב העניק קזן לבתו פני ולבעלה, נתן איזנברג, אשר עלו ארצה שנתיים לאחר-מכן. את זכרונותיו כתב בספר "מניו יורק ועד רעננה". מניה קזן ז"ל נפטרה בשנת 1942. יהודה קזן ז"ל נפטר בשנת 1966.

יעקב גרשון שברץ נולד בעיירה סיאד, ליטא. הוא גדל בבית שורשי ספוג תרבות יהדות ליטא. בגיל שלוש הגיע לקנדה עם הוריו, שעזבו את ליטא בשל מחסור בפרנסה. ילדותו ונעוריו עברו עליו בחוסר כל, אך למרות זאת הצליחו שלושת ילדי המשפחה ללמוד ולרכוש השכלה. יעקב גרשון סיים את הקולג' האמריקאי במקצוע ראיית חשבון, קיבל משרה והחל לעבוד כשכיר. מאוחר יותר עבר להוראה בבית-ספר תיכון ועסק בכך שנים רבות. ההחלטה לעלות לארץ גמלה בלבו כאשר שמע על הפרעות באוקראינה ומאס באמירות של הגויים:

"אתה אדם טוב למרות שאתה יהודי". בשנת 1912, עם היווסדותה של חברת אחוזה א' ניו-יורק, הצטרף אליה והחל לתכנן את עלייתו ארצה. בשנת 1922, עלו לארץ והוא בן למעלה מארבעים. הוא היה בין תשעת המתנחלים הראשונים שתקעו את יתדם ברעננה. עם העליה על הקרקע החל לעבוד כפועל בקידוח באר המים בשכר של שלושים גרוש ליום. הוא לא נרתע מהעבודה הקשה והמפרכת, ונהג לומר כי אם אחרים יכולים לעמוד בה הרי שגם הוא יכול. בנוסף לעבודה זאת עבד גם במקצועו כמנהל חשבונות, וקבע לעצמו שכר יומי של שלושים גרוש, בטענה כי עבודה זאת קלה בהרבה מעבודת הקידוח ואין להעלות את ערכה של זו.

יחד עם יעקב גרשון עלתה לארץ גם חיה, אחותו הצעירה ממנו, אשר נישאה לגרשון (ליברמן) נעים. הם התגוררו יחד בצריף ברחוב עקיבא של היום, ומאוחר יותר בנו בית שבו התגוררו עד יומם האחרון. יעקב גרשון היה מעמודי התווך של המושבה החל מיום העליה על הקרקע, דמות מרכזית שליוותה את המושבה החקלאית בצעדיה הראשונים. הוא נסע לסוריה לרכוש את הפרות של הרפת הראשונה, הוא ארגן את גידול הטבק ואף בנה בית-חרושת ללבנים כדי לספק פרנסה לפועלים. בשנת 1930 נטע את הפרדס הראשון שאליו נצמד כל חייו ברעננה עד כי היה חלק ממנו. יחד עם המהנדס ירחע, תכנן את רעננה במתכונת העיירה המקובלת בארה"ב- רחוב ראשי החוצה את המושבה לכל אורכה, (לכן דבק בה באותן שנים הכינוי "המערב הפרוע"...).

לאחר התפטרותו של ירחע מתפקידו הוטל על יעקב גרשון לנהל את ענייני החברה. הוא קיבל את התפקיד ללא רצון ונימק את התנגדותו באי רצונו להופיע כשומר האינטרסים של נותן העבודה (חברת אחוזה) המנוגדים כביכול לאינטרסים של הפועלים השכירים. את תפקידו החל בתנאים בהם הידע בחקלאות היה אפס אפסים, כושר עבודה דומה, מים לשתיה אין, (ממרחקים היו מביאים חבית מים), הדרכים היו חול טובעני ועל השקיה איש לא חלם. עם כניסתו לתפקיד החל לדאוג לכלל הציבור, אם במציאת עבודה לדורשיה ואם בחיפוש אחר אמצעים לקשור את העובדים השכירים למקום למען לא ינדדו עוד ברחבי הארץ בחיפוש אחר מקום עבודה. הוא העלה לראשונה את הרעיון של התיישבות עשר משפחות עובדים ברעננה. כשהחל להתרכז במושבה ציבור עובדים, הקים את הצריף הראשון של ההסתדרות בפינת רחוב עקיבא של היום על חלקת אדמה, שהקצה מתוך אדמות החברה.

הוא היה הראשון שנתן ערבויות לפועלים ואף דאג שידידו ויטלס, מנהל הבנק המרכזי, יאשר את ההלוואות. "איני זוכר מישהו, אם מהממברים ואם מהפועלים, שלא נזקק לגמילות חסד משברץ, שידו היתה פתוחה תמיד לכל נזקק", כתב עליו זאב הוז. הימים היו ימי מחסור ורבים היו המקרים שההלוואות לא הוחזרו לו, אולם הוא לא נרתע מכך והמשיך לתמוך בכל מי שפנה אליו. "זוהי כל החכמה, לעזור לנזקק אפילו אם הנך בטוח כי הסכום לא יוחזר אליך לעולם", נהג להשיב למי ששאלו אותו, מדוע ממשיך הוא להלוות כספים. באותן שנים שימש צריפו של יעקב גרשון מקום מפגש לתושבי המושבה. לאחר יום עמל מפרך היו שרים ורוקדים בו לצלילי הפטיפון הישן, והוא עצמו היה הרוח החיה בחבורה, מרקיד ורוקד בהתלהבות.

יעקב גרשון ניהל אורח חיים פשוט וצנוע. חייו היו מזיגה בין איש תרבות ורוח לבין איש המחרשה והטורייה. בהרגישו כי הגיעה השעה, פרש בהסתר ובצנעה ועבר לקרן זווית לפינת פרדסו, בו עבד עד אחרון ימיו. יעקב גרשון שברץ ז"ל, מראשוני החלוצים והמייסדים של רעננה, נפטר בשנת 1964.