ביום 4.3.65 נתקיים בבית גינגולד מפגש של חברי רחוב עם צוות עיתונאי האזור לדיון בנושא: "רעננה והאזור מנקודת ראות של העיתונאי".
השתתפו בכנס זה העתונאים: אופז– מעיתון "דבר", גרטנר- "הארץ" ו"הצופה", מרקוס- "על המשמר", עילם- "למרחב" ו"ידיעות אחרונות".
את הערב פתח מר ח. תמרי שהעלה על נס את היחסים הטובים השוררים בין המועדון לעיתונאים שהתבטאו ב"כסוי עיתונאי" רחב וחיובי למועדון ופעולותיו.
מר ב.צ. אופז – ותיק עיתונאי האזור, שהיה הראשון מבין הנואמים, פתח בדברי התקפה על מגמת העיור הפושה בקרב המושבות והמהווה בארץ – לדבריו - תופעה חמורה יותר מאשר בארצות אירופה; בני הנוער עוזבים את הכפר ועוברים לעיר, ועולים חדשים מסרבים לעבור לשיכונים מלבד שלוש הערים הגדולות.
כמו-כן, מתח אופז ביקורת על הבנייה לגובה הגורמת לריכוז אוכלוסין נוסף על זה הקיים, אשר הינו רב בלאו הכי, כי זאת לדעת – במעגל ת"א (ת"א-חולון-ר"ג-פ"ת-בת-ים-ראשל"צ-הרצליה-רמת השרון-רעננה) ישנה אוכלוסיה של מיליון נפש (!)
את דבריו סיים אופז באומרו: רעננה כמושבה חקלאית הגדולה בשרון מוטב כי תיתן את דעתה להיצמד אל הקרקע ולא תנשא אל על.
השני בין הדוברים היה מר מרקוס מ"על המשמר" אשר עמד גם הוא על בעיית הבנייה לגובה, ההופכת, לדעתו, לעניין של יוקרה ותחרות בין המושבות לערים – דבר שאינו במקומו. המושבות – הוסיף – אינן יכולות להתחרות עם "היכל התרבות" או הבנייה לגובה, ולעומת זאת מוטב לנסות לפתח מפעלים היכולים לעמוד בתחרות. כגון: מפעלי קיט וכו'.
מהבנייה לגובה עבר מרקוס לדבר על השכונות והפרברים ההופכים ל"סלמס" בשל הזנחה וחוסר פיתוח של השכונות עצמן, ובכך רואה הוא סכנה חברתית רבה. לדעתו, יש לדאוג לתיאום בין פיתוח המרכז לפיתוח השכונות.
מר מרקוס סיים את דבריו בפניה לחוג כי יתארגן לפעולה לקידום ופיתוח ענייני המושבה והתנדבות לפעולה ציבורית.
אחריו הופיע מר גרטנר, אשר התרכז בדבריו בעיקר בצד הכלכלי של האזור. לדעתו, מתאים מאוד אזור השרון לחקלאות והוא ישאר בצביונו חקלאי.
אשר לרעננה עצמה, הרי לדברי מר גרטנר, מצבה הכספי הרבה יותר איתן מאשר של שכנותיה, וזאת למרות הנתונים העדיפים שיש למושבות השכנות.
אחרון הנואמים מבין העיתונאים היה מר גיורא עילם – הצעיר שבחבורה, וכמנהגם של צעירים, זרק לחללו של האולם רעיון נועז ומקורי אשר שימש נושא מרכזי לדיון באותו ערב.
לדעת מר עילם, השרון במצבו הנוכחי, אינו יכול להמשיך להיות מפוצל ותושבי השרון חייבים לתת את דעתם לרעיון איחוד כולל של מושבות השרון.
בהמשך דבריו פיתח עילם את רעיונו והסביר את החיוב שבאיחוד כזה. בכל השטחים – חינוך, תרבות, ספורט, נוער, תחבורה, כבישים, ביוב וכו' – ניתן יהיה להשיג ולפתח יותר במסגרת של אוכלוסיה בת 100 אלף נפש מאשר במסגרת של אוכלוסיה בת 10-12 אלף נפש.
בי"ס תיכון למשל – המשיך – במקום שלושה בתי ספר קטנים, ניתן להקים מוסד אחד גדול ומשוכלל עם מעבדות ושירותים ועוד ועוד, לצרכי האזור כולו, ורמתו תהיה ללא ספק טובה משל בתי"ס קטנים פה ושם.
עם תום דברי העיתונאים הוזמן ראש המועצה, מר י. שקולניק, לשאת את דברו ולהשיב לעיתונאים.
מר שקולניק פתח את דבריו בניתוח הדברים מנקודת ראות מדינית ומקומית, וציין כי האינטרס העליון של המדינה הוא גידול המדינה לאורך ולרוחב, ולא פעם סותר אינטרס מקומי את מגמות המדינה.
את מישור החוף רואה מר שקולניק כאזור עדית מבחינה גיאוגרפית, קומוניקציה וכו', ורצוי היה, לדעתו, לייצב את כל האזור מרחובות ועד קיסריה, לבחור מקומות, לפתחם ולהפכם למסגרות קבועות. מסגרות של 10-12 אלף נפש הן מסגרות שלא הושלמו, ובשום אופן אינן יכולות להמשיך ולהתקיים. היחידה האידיאלית – מכל הבחינות – היא יחידה של 20-25 אלף נפש.
במושבות כרעננה חייב לבוא שילוב בין האוכלוסיה הלא חקלאית לבין היסוד הבריא במקומות אלו - היסוד החקלאי. אין גם סתירה לכך בבניה לגובה, אמנם לא 14 קומות, אך אפשר לראות את המרכז של מקומות כאלה כשטח צפוף יותר – כמרכז עירוני המתמזג עם פריפריה שקטה ומרווחת, ויהיו בני עיר רבים שיעדיפו לעבור למסגרת כזו בה ישולבו החיים גם מבחינת צורה, תוכן וטבע. הרגשתו של מר שקולניק היא כי דווקא האינטימיות הקיימת במקום כזה היא היוצרת דברים חיוביים, ואין הוא יודע אם מועדון כבית גינגולד, למשל, קיים במקום גדול יותר, ואם הוזכרו כדוגמא בעיות נוער, הרי גם לערים הגדולות ישנן בעיות כאלו.
לאחר דברי מר שקולניק הוכרזה הפסקה קלה לתה ולכיבוד. ניכר היה כי הנושאים שהועלו היו נושאים רבי עניין, מאחר ועל המשתתפים גילו ערנות בלתי רגילה לדברים, ואף בהמשך הפסקת התה לא פסקו הויכוחים בשאלות שהושמעו.
בהמשכו של הערב נטלו חלק בויכוח חברים רבים, וביניהם – אליעזר ברגמן אשר תמך במיזוגים חלקיים בלבד ואף הביא דוגמאות מארצות שונות. מאידך טען הוא כי במדינות מודרניות מוציאים את האנשים החוצה מהעיר ולא מביאים לריכוזם. לדעה זו היתה שותפה גם גב' שושנה גולדברג, אשר העלתה נימוק נוסף נגד מיזוג, בטענה כי יש להוסיף ולהגביר את התחרות בין המקומות – דבר שידרבן את פיתוחם.
בדעה מתנגדת לגמרי יצא מר שמואל להבי, שציין כי ברעננה יש פיתוח וכי זו דרכה הנכונה של המושבה. לדבריו, מתקדמת המושבה בצעדי ענק, ובמקום להיהפך לפריפריה של עיר מסויימת, מוטב לה לרעננה שתישאר כמות שהיא. בעיניו של מר להבי, דווקא במקום כרעננה חיי החברה בנויים על יסודות בריאים, והוסיף ושאל – האם גם בת"א יבא ראש העיר וישתתף בפגישות של 30-40 חברים, בה יוכלו לפנות אליו אישית ולשוחח עימו באורח חברי...
אחרון הדוברים מבין הקהל היה מר שמחה גלילי אשר התייחס באורח ביקורתי לרעיון המיזוג. כן הוסיף מר גלילי דברי ביקורת, אך הפעם; על החוג עצמו. לדעת מר גלילי מהווה המקום במה לסימפוזיונים בלבד ואינו נוקט בדרך או בפעולה כלשהי בהקשר לדברים עצמם.
לטענה זו השיב מר תמרי באומרו, כי בית גינגולד אינו תחליף למוסדות הנוגעים בדבר. המועדון הוא גוף המעלה בעיות, ועל המוסדות להיות המבצעים.
עם תום דברי החברים, השיב צוות העיתונאים לשאלות שנידונו בפגישה והתייחס להצעות ולבעיות שהועלו ע"י המשתתפים.