חיים אליעזר – צ'ארלס לזר הודורקובסקי, נולד בפלטבה גוברניה ברוסיה, ביום 28 במאי 1868. את אמו הזכיר רק לעתים רחוקות , אבל את אביו, שהיה קפדן ומחמיר, הזכיר רבות. בהיותו ילד נאלץ לשבת ליד החלון , שם התאורה טובה יותר, כדי לחזור וללמוד פרקי תנ"ך במטרה להיות רבי טוב בבוא היום. מבעד החלון ראה ילדים משחקים בכדור ונהנים מעצמם וכמובן שהדבר עורר בו קנאה. פעם לקחו אביו להרצאתו של ד"ר הרצל, כילד הוא התרשם מאוד מהדברים ששמע ומן האווירה. כאשר עזבו את האולם , אבא הכריז שהוא הולך הביתה לארוז את חפציו ולנסוע לפלשתינה כדי לבנות אותה. אביו היה צריך להסביר לו שהנסיעה לפלשתינה עולה כסף רב, ותחילה עליו לגדול ולהתחזק כדי שיוכל לעבוד.
בגיל צעיר החל אבא לצייר ובגיל 16 עזב את הבית ונסע לעיר הגדולה אודיסה ללמוד אומנות בניגוד לרצונו של אביו. את הכסף לנסיעה נתנה לו אימו, כסף שחסכה במשך שנים רבות. בהיותו תלמיד לאומנות עסק בהוראת השפה העברית לכמה ילדים צעירים. ממעט הכסף שהשתכר חי בדחיקות רבה. הוא סיפר לי שמאכלו של אחד מתלמידיו היה לחם יבש וגבינה ורק בלילות שבת כשהוזמן לבית הרבי, היה אוכל מאכלים אחרים, אך בעיקר מילא את קיבתו בלחם טרי שאהב מאוד. באותה תקופה היו לו חברים טובים מביה"ס לאומנות. הוא הכיר צעירה חולנית ונשא אותה לאשה. שנה תמימה הקדיש לטיפול בה, להליכה מרופא לרופא, אבל היא נפטרה בסוף השנה. כעבור כמה שנים פגש בדורה גורדון, אחות במקצועה, השניים התאהבו והתחתנו בשנת 1898, בהיותו בן 30, נולדה להם בת לאה ואז אמי שכנעה אותו לנסוע לאמריקה ולא לפלשתינה כדי להתעשר ולאחר מכן להגשים את חלומו לבנות את פלשתינה. בשנת 1900 הם הגיעו לניו- יורק. דייב (דוד) האם ופאני האחות באו איתם. בהיותם על האוניה הצטרכו למלא טפסים רבים ולחתום פעמים רבות את שמם, אז אבא החליט לוותר על שמו הארוך- צ'ארלס לזר חודורובסקי- וקרא לעצמו צ'ארלס לזר (לזר כשם משפחה) גם אחיו ואחותו השתמשו בשמו האמצעי של אבא – לזר כשם משפחתם. הורי התיישבו בברודווי , ברוקלין , אחיו ואחותו המשיכו ברכבת מערבה . אבי פתח סטודיו לצילום, כבוגד בי"ס לאומנות היה לו ידע גם בצילום. התפרנס מצילום בחתונות, בר מצוה, תמונות מחזור, אירוסין וצילומי סטודיו שונים. היו לו בסטודיו אופנועים ואפילו סוס עץ כדי שילדים יצלמו עליהם. אמי נקראה לעזור בהרבה לידות. בימים ההם נשים הלכו לבתי חולים רק במקרים קשים ביותר. בד"כ ילדו בבית בסיוע מיילדת. לאמי הייתה תודעה של זהירות מפני החיידקים. היא עזרה לד"ר חקח, היא שכנעה אותו לנטול את ידיו כאשר הוא נכנס מהרחוב לטפל בחולה. בימים ההם ידעו מעט מאוד על החיידקים. אותנו, הילדות בבית, מנעו מלנגוס מאותו תפוח, להתנשק או לשתות מאותה כוס. אחותו אנה, שנולדה בארה"ב סבלה מבעיה בכליות. הרופאים חשבו שהיא אנמית וטפלו בה בדרך לא נכונה. אני הייתי הבת השלישית ונולדתי ב- 18 בנובמבר 1906. בהיותי בת 12 אמי חלתה ואושפזה בבית חולים. שם נותחה, ומצאו ברחמה סרטן שהתפשט מאוד. את הסרטן לא הרחיקו והיא נשלחה הביתה כעבור כמה זמן. סבלה וכאביה היו גדולים מאוד. ידידים מבוגרים באו הביתה לעזור, ואותנו הבנות שלחו לשכנים, ומשם היינו שומעים אותה צורחת מכאב כאשר מנקזים את המים מבטנה אנחנו היינו שומעים אותה צורחת מכאב כאשר היו מנקזים את המים מבטנה אנחנו מפוחדים מאוד. ואז יום אחד- היא השאירה פתק שכתבה לאבי שיסלח לה, שהיא איננה יכולה לסבול יותר אפילו יום אחד של סבל, ובשעה שאנחנו היינו בבית הספר היא שאפה גז מהתנור וסיימה את חייה. אני זוכרת שאבי נשא תמיד את הפתק שלה איתו, עד אשר יום אחד נגנב ארנקו ובו הפתק הזה. בשנת 1919 חלתה אחותי אנה, היא רזתה מאוד והובילה לבית החולים. אחותי בכורה לי (לאה) פגשה את ווילי ליפ והם התכוננו להתחתן. ביום עצוב אחד- נפטרה אנה ואבי לא היה יכול לעמוד בצער הרב. הוא מכר, או ויתר על הסטודיו שלו. לאה ווילי הלכו לרבי והתחתנו, ואנחנו – אבי ואני ארזנו ונסענו למיניאפוליס מינסוטה שם גרו אחיו ואחותו. בעיר זאת התחיל אבא לעבוד בעתון היהודי הממקומי שבת, יחד עם שותף.
בשנת 1923 בררו השותף עם אישה צעירה, והשאיר את אשתו וילדיו . אבי ניסה להסתדר בעצמו עם העתון. באותה תקופה ילדה אחותי את בתה הראשונה – דוריס. אבי פנה אליה וביקשה שתאפשר לי לגור איתה, כדי שיהיה לי בית ואוכל גם לעזור לה לגדל את התינוקת. אבי החליט לנסוע לפלשתינה להגשים את חלום ילדותו, חלום חייו. אחותי הזמינה אותי, ואנחנו חזרנו לניו-יורק. לפני הנסיעה לפלשתינה ערכו לכבוד אבי מסיבת פרידה, כולם שמחו ונשאו נאומים בזמן שאכלנו ושתינו. איש אחד קם ושאל: " אדון לז"ר , איך אתה יכול לעזוב כאן שתי בנות נחמדות כאלה ולנסוע לפלשתינה ?" "מפני" אמר אבי, "שאני אוהב את ילדיי יותר מכל דבר בעולם, אבל אני אוהב את פלשתינה, קצת יותר! אני לא אשכח את הרגע ההוא לעולם, ואני הייתי כ"כ גאה בו על כך. הייתי בת 16 , וכל חיי שמעתי את אבי מדבר על פלשתינה, מתווכח על הצורך ללכת לשם, לשתול פרדסים ולהחיות את הארץ. תמיד היו כאלה שאמרו לו שהוא טועה: אבל הוא היה בטוח בעצמו, בתוכו, בנשמתו בערה עוד ההרצאה ההיא של ד"ר הרצל ששמע בילדותו.