בלדה חלוצית

חיים שקולניק

אט אט הם נושרים,
כעלים מעץ בשלכת.
הם עשו את העבודה –
הם רשאים כבר ללכת.

אחד אחד הם מסתלקים בשקט,
בחשאי, בדממה.
הם הפריחו את השממה.

הם היו רעי,
יחד חרשנו בניר.
הם היו חברי,
בלילות פצחנו בשיר.

זרועים כוכבים השחקים,
יד על שכם חבוקים.
עזרה עזרה ישראל,
אין נרפה ואין כושל.

אחד אחד הם באו,
לארץ לא נושבת,
עם תקווה גדולה בלב,
בדמעות אם דואבת.

איש איש לבדו,
בליבו ישא הדגל,
ממרחק רב הגיעו,
בשמחת עולי הרגל.

שלושה מעיר, אחד ממשפחה.
עוד לא נחו מעמל הדרך,
לא רפתה היד לא כשלה הברך –
מיד נגשו למלאכה.

הם חידשו מעשי בראשית,
שותפים למלאכת הבריאה.
פשטו בהר בעמק,
במידבר ,בנחל, בגבעה.

הם יבשו ביצות,
הובילו מים בתעלות.
סללו דרכים, ישרו גבעות,
בנו סכרים הרימו סוללות,
בשממה פולחו שדות,
נטעו גנים ,כרמים,
בהר חצבו דרגות,
בנו ערים, כפרים.

יד אחת בשלח מחזיקה,
השניה בכף הבנאים.
מול יד זדון ומזיקה,
מפני אויבים שונאים.
חפירות בשרשרת רצופה.
מסביב הכפר המושבה,
על כל תל , על כל גבעה –
עמדה תצפית קבועה.

ובליל אופל חשכה,
שכבנו יחד בשוחה.
קשובה האוזן,
עין פקוחה.
הדק רובה היד דרוכה.

על הבריכה מוצב זרקור,
מפזר צללים מפיץ האור.
עובר , בולש השטח מגשש
מפני זד אורב מבעיר האש.

עם שחר אור מפציע,
הזהירו פני מזרח,
שמש גדולה תופיע –
יום חדש יפרח.

שוב היד עובדת,
בונה, מקימה מולדת.
תוך אש מלחמת המגינים
מגולה עולים שבים בנים.

הם זכו לתמורות
ברצף שרשרת הדורות,
ראו ברכה בעמלם
דור חדש בארץ קם.

הכפרים הפכו ערים,
השכונות לפרברים,
הבקתות לבתי מידות-
מלאו ילדים וילדות.
יישישים נשים וטף הומים
המון עם רב,
וזקן על משענתו
מתנהל ברחוב לאיטו.

וצהלת נערים כמנגינה,
מכל עבר מכל פינה.
ועיר בעיר נוגעת
המולת דרכים סביב בוקעת.

ובעודם פונים כה וכה,
והם כבר זזים מפה.
הם השלימו המשימה,
הם עולים לגבעה.
עולים לגבעה , לגבעה.

הם היו אחי ורעי
יחד פתחנו הניר –
הם היו חבריי וידידי,
בלילות פצחנו בשיר.
וכמו בשחר הכוכבים
הם נעלמים וכבים.
וכבים.