"היה זה בתקופה שרעננה היתה עוד מושבה צעירה, במרחבים, בין בתיה, עוד רעו גמלים של בדואים, אשר תקעו אוהליהם ארעית בקירבת המושבה, או גם על אדמתה. באותה עת היתה שריקת הרועה עם אור בוקר בגבולה המיזרחי של המושבה מעירה את האיכרים ומזרזת אותם להוציא את הפרות מחצרותיהם לדרך הראשית, בה רוכז כל העדר להוצאתו למירעה בשדות הבור אשר הקיף את המושבה.
מבחינה ביטחונית היתה זו תקופה שקטה יחסית. שכני רעננה, ככל ערביי השרון והמשולש, עוד זכרו את מפלתם מהתקפתם על פתח-תקוה. גם אנחנו זכרנו את התקפה זו והיא היתה לנגד עינינו. לכן גם ניצלנו את השקט היחסי ועם גיבוש הישוב במקום החילונו לארגן את סניף "ההגנה" במושבה, וגייסנו כספים לרכישת נשק במושבה. בעיית הנשק נפתרה בצורות שונות. חברי "ההגנה" בציבור הפועלים השיגו במאורגן הלוואה נוחה לקניית אקדחים אישיים. הקצבת ועד המושבה הוקדשה לרכישת רובים על-ידי מרכז "ההגנה". תנאי הסודיות היו כמובן חמורים ביותר. לעיתים תכופות שני חברים בחדר אחד לא ידעו איש על רעהו שהם חברי "ההגנה" עד שניפגשו במיקרה באימון משותף או פעולה. במידה שהסודיות אפפה את הפעולות השוטפות, הרי ברור לגמרי מה היתה מידת הסודיות מסביב ל"קודש הקודשים", כלומר הנשק.
זכורני ערב אחד, בו ישבתי בביתו של שוורץ, בציפייה לרובים הראשונים שהיו צריכים להגיע אלינו ממרכז "ההגנה" בתל-אביב. הזמן זחל, הרגעים הפכו לשעות, והשעות נקפו לאיטן כשנים. למרות שעד היום איני מעשן קבוע, הרי באותו ערב עישנתי כמויות, כשאני מדליק סיגריה אחת בשניה. נחנקתי בחרדתי מבלי שאעז להחליף רשמים עם מי מחברי או להתחלק בחרדתי.
שוורץ, לאחר שהעמיד לרשותנו את ביתו, התעלם מנוכחותנו: לגביו, כאילו לא היינו קיימים. קיבלנו את הרובים. ניקינו אותם, הסתרנו אותם זמנית, עד לסידור "הסליק" הקבוע שעליו ידע רק איש אחד.
בכל העשיה המתוחה הזאת התהלך שוורץ בחצרו ובביתו בשקט נפשי, כאילו כל המתרחש אינו "נוגע" לו. עשה ככל שמתבקש, כאילו זה חלק מעבודת יומו. הבית כאילו אינו ביתו, כי אם ביתנו לא אנו אורחיו כי אם הוא אורחנו.
הרגשת הביטחון שנטע בנו בהתנהגותו, בנכונותו לתרום כל מה שביכולתו, ביתו הפתוח והבטוח באותן תקופות בראשית, ראויים לציון".