קלטת 79
מראיינת: יהודית עציוני ב-31.01.2001
מפענחת: יעל בקנשטיין ב-20.01.2007
י.: בוקר טוב. אני נמצאת בספריית השחר המיועדת לגיל הזהב. אני מראיינת פה נשים שבאות ומשתתפות בקבוצה הזאת, שיספרו לנו על רעננה של פעם.
מרואיינת ראשונה (שמה לא ברור)
י.: בבקשה, ספרי לנו מנין הגעתם?
א.: לא מהתחלה.
י.: בקיצור.
א.: טוב, הגעתי לגליל, לאלכוש, כשאין לנו, אפילו, לא תיק, לא פתיליה, לא כלום. ומכונית של שבת _____ בשביל השבת. היתה חמתי שם והבת שלה, לקחו את הקומקום שלהם והפתיליה וחזרו למחנה. הם חזרו למחנה, ואני נשארתי. ובמה נבשל? מה נעשה? היו לי שכנות, שכבר היו ראשונות. הן לקחו אותי, והתחילו ללמד אותי דברים שונים: איך לעשות את הפיתות, איך לעשות דברים אחרים.
י.: ואת היית כלה צעירה.
א.: כן, כלה צעירה. הכל טוב ויפה.
י.: בת כמה היית?
א.: הייתי בגיל 12, משהו כזה. והתחלנו את החיים מחדש, כמו שאומרים. הלכנו לצרכניה, היה שם רק צרכניה, לקחנו פתיליה, קומקום וזה מה שצריך בשביל הרשימה. הכל זה רשימה לסוף החודש. זה עובד בקרן קיימת. היה מקבל לירה.
י.: את אומרת רשימה. אתם כל יום קניתם בקרן קיימת. רשמתם ובסוף החודש שילמתם?
א.: כן, בסוף החודש שילמנו. בקרן הקיימת היה עובד אשר לחודש היה מרוויח לירה. אבל אנחנו באנו בשנת 1949, וזה אחרי איזה שנתיים, משהו כזה.
י.: כלומר, בשנת 1951. ואת באת מתימן.
א.: כן, אני באתי מתימן.
י.: כמה שנים היית באלכוש?
א.: אני חושבת, שפחות מעשר שנים.
י.: ומתי הגעתם לרעננה?
א.: הגענו לרעננה אחרי שכבר ביקרתי בכל הארץ, ולא רק במקום אחד. לבעלי כבר נמאס לשמור בלילה וביום ללכת לעבוד. הוא עזב אותי בגליל והלך לטייל. ואני נשארתי עם עיזים, תרנגולות, והכל, והוא (בעלי) הלך לחיות חיים חדשים, עד שהוא בא בסוף החודש, כשאין לו כסף. לא יודעים. אכלנו משל התרנגולות, מה שהיה בזה. העיקר, שאלתי אותו (את בעלי): "למה ברחת מהבית?" אז הוא אמר לי: "נמאס לי לשמור כל הלילה וביום ללכת לעבוד."
היה בא אחד מחיפה לשאול את השאלות, כמו שעכשיו את שואלת, ושאל: "איך החיים? איך אתם חיים? מה אכלתם?" אז אני התחלתי לצעוק ראשונה: "מה, אנחנו חיים?! אנחנו חיים בלי לאכול, בלי כלום!" אז הוא שאל: "למה?" אמרתי, שבעלי לא רוצה להישאר פה בגליל בגלל שמירה, בגלל זה. טוב, אמרו שהוא השבוע הזה ילך לעבוד בלי לשמור, יעשו משמר אחר. עשינו את זה. ואז, כשהם באו בפעם השניה, אמרתי: "אני רוצה כבר לעוף מפה! אסור לנו לעבוד." לנו אסור היה אז לעבוד בקרן הקיימת. אח"כ, כבר נתנו לנו לעבוד. כשלא היתה ברירה, כבר נתנו לי גם לעבוד. העיקר, עבדתי, וכשהתחלתי לעבוד, כבר הייתי בתחילת ההריון עם הבן הבכור שלי. הייתי בת 15, משהו כזה, והייתי כבר בהריון. ילדתי אותו בחודש השביעי.
י.: בשיכונים של חולון.
א.: כן. בשיכונים של חולון.
אנחנו באנו לבית הזה – הבעל היו לו ילדים מאשתו הראשונה; האישה היו לה ילדים מבעלה הראשון. והם התחתנו והיא רוצה שעכשיו הבית יהיה על חשבונה, והוא – הבעל – רוצה שהבית יהיה על חשבונו. זה כבר בעל הבית הזה בא ואמר לי: "שמע, יש לי בית משהו משהו." איפה? "בחולון". לקחתי לי פתיליה על הגב ואחריו לחולון. הגענו לחולון, וגם גיסי היה עוד בחור צעיר במחנה. הוא בא אחרינו גם. הוא אמר: "אם זה כבר בית ככה, זה בית של ערבים היה." היתה צרכניה, והיה בית והכל. "אנחנו נתחלק על זה חצי חצי – חצי לכם, אני אביא את האמא שלי מהמחנה, נבוא לגור פה." בסדר, נבוא לגור ביחד. נכנסנו, ניקינו את הבית הזה, אני וגיסי והכל, הבית לא היה בשבילנו. "הבית". האשה אמרה, "אם אתם תעשו אותו על שם הבעלים, אני אביא לכם מספר."
י.: ואז הייתם צריכים לעזוב.
א.: כן, היינו צריכים לעזוב.
י.: וכך הגעתם גם לרעננה?
א.: לא, הגענו בחזרה לגליל.
י.: כן. אבל אני רוצה יותר את הסיפור.
א.: העיקר, הגענו בחזרה לגליל, חזרנו מהגליל למחנה בחזרה לבית העולים. מבית העולים הסתדרנו אח"כ
י.: לרעננה.
א.: לרעננה. גם המחנה היה ברעננה.
י.: בית העולים היה ברעננה.
א.: כן, בית עולים ברעננה היה
י.: ומאיזו שנה זה היה?
א.: אני לא זוכרת.
י.: כשאתם גרתם בבית העולים, גרתם בצריף?
א.: בבית העולים גרנו בצריף, ועיזה היתה לי שם. בית השימוש היה בחוץ. במטבח
י.: היה לכם חשמל?
א.: לא, חשמל לא היה לנו. גם בישלנו על נפט. יש לי את הפינה בבית. אני אראה לך.
י.: ובשלת על מה? במה השתמשת בבישול?
א.: בפתיליה.
י.: אותה פתיליה, שעכשיו הבאת לי מתנה?
א.: הפתיליה הזאת, אני חושבת, זו כבר הפתיליה השניה או השלישית.
י.: ואיך השתמשו בפתיליה?
א.: על הנפט. היתה לנו פתיליה לשבת ופתיליה למשך השבוע על נפט.
י.: כן, על נפט.
וכל יום הייתם צריכים לקנות נפט?
א.: לא, היינו קונים פעם בחודש, פעם בשבוע, משהו כזה.
י.: איך קניתם נפט?
א.: בגלאון.
י.: ממי? מי הביא לכם את הנפט?
א.: היה אחד פה בבלוקונים, אשר היה עובר ומחלק (נפט).
י.: היה מחלק נפט.
א.: מחלק בכסף. מוכר.
י.: הוא בא עם מכונית?
א.: לא. הוא בא עם עגלה.
י.: הוא בא עם עגלה וסוס, והוא מכר נפט.
א.: כן.
י.: בנפט הזה שאתם קניתם, אתם השתמשתם בזה לבישול.
א.: גם לבישול וגם לתאורה וגם להכל.
י.: עכשיו, את עבדת ברעננה?
א.: כן, אני עבדתי.
י.: במה עבדת?
א.: מה עשיתי? ניקיון.
י.: משק בית?
א.: משק בית.
י.: גם כביסה?
א.: גם כביסה. פעם אחת קיבלתי סטירה מבעלת הבית שלי. היא הוציאה עמילן. בשביל הסדינים יותר היינו עושים עם עמילן. ואני עושה כביסה בחוץ.
י.: מה זה בחוץ? איפה?
א.: בחוץ – או על האש, או על ברמיס, או על משהו אחר היינו עושים.
י.: ואיך כיבסתם? איך כיבסת?
א.: איך כיבסתי?
י.: כן.
א.: היינו עושים על קרש.
י.: בתוך מה היה הקרש?
א.: בתוך אמבטיה גדולה כזאת. בפיילוט.
י.: כן.
א.: היו לנו _____ ופה _____ ואני עושה עם הקרש. הקרש נכנס בפנים ואני בחוץ. בגלל זה עשיתי שלושה _____, ברוך השם.
י.: שתהיי בריאה.
א.: (הכביסה) יצאה לבנה כמו שלג. רק אני כבר הייתי אדומה.
י.: מרוב מאמץ וקושי.
א.: כן, מרוב מאמץ.
ואחת (מאלו שניקיתי אצלן) היתה פה ברחוב אחוזה. היה לה לול, ואיילה קראו לה.
ואחת (מאלו שניקיתי אצלן) היתה לי זקנה ממש כמו אמא – ממש אמא.
י.: כן.
א.: היא לקחה אותי לשכנה שלה, אשר רצתה גם שמישהי תנקה לה את הבית. הייתי עובדת טובה.
י.: כל יום עבדת בבית אחר?
א.: כן, כל יום עבדתי בבית אחר.
י.: כל יום כביסה?
א.: פעם כביסה, פעם ניקיון, כל פעם משהו אחר.
אז היא (השכנה של אותה אחת שהיתה לי כמו אמא) הביאה לי את העמילן לעשות לה את הסדינים.
י.: כן.
א.: אז אני לקחתי את העמילן. כשאני עוד משאירה אותו, התחלתי לתלות את הגופיות ב________. אז היא באה ושאלה: "איפה העמילן?" אמרתי: "הנה!" אז היא אמרה: "מה?! עשית (השתמשת בעמילן) לגופיות?!" אמרתי לה: "לא, אני לא טפשה, שאני אעשה (אשתמש בעמילן) לגופיות; זה (העמילן) לסדינים, עשיתי (השתמשתי בעמילן) רק לסדינים. הנה!" אז היא עוד נתנה לי סטירה, ואמרה: "לא, עשית גם לסדין." אמרתי: "איפה?! הנה הוא (הסדין)! הנה הוא!" היא (המעבידה הזו) היתה נוראה. אבל היה לי את השניה, זכרונה לברכה, שהיתה לי כמו אמא ומאוד טובה.
י.: שהתנהגה יפה.
א.: היא באה ועשתה לה, אח"כ, ככה.
י.: את זוכרת את השם הפרטי שלה, של קיסילר?
א.: קראו לה שרה, אני חושבת.
י.: היא התנהגה איתך יפה.
א.: התנהגה מאוד יפה. היא היתה אישה שעזרה לי בכל דבר זכרונה לברכה. נשמה טובה.
מרואיינת שניה (שמה לא ברור)
י.: רגע, רגע. מה שמך, בבקשה?
ב.: (אומרת את שמה הלא ברור).
י.: כן. ואת גרה ברעננה. מתי הגעתם לרעננה?
ב.: נשארנו קודם בעין שמר. את יודעת? את בטח היית שם. נשארנו שם שלוש שנים.
י.: מתי זה היה?
ב.: זה היה... אני יודעת?!
י.: בשנת 1949?
ב.: כן. ישבנו שם, היינו בעין-שמר.
י.: ואיפה נולדת?
ב.: בתימן נולדתי.
י.: איפה בתימן?
ב.: זה סיפור ארוך, אם אני רק אתחיל.
י.: לא. שם, שם של המקום בו נולדת.
ב.: אלניה (Alanya). זה קרוב לעיר הבירה.
י.: כן. ואז הגעת לארץ והייתם בעין-שמר שלוש שנים.
ב.: כן. היינו שלוש שנים בעין שמר. בעלי לא רצה לעבוד באף מקום. היה לו פצע כזה בגב שלו. הוא לא רצה לעבוד. לא עבד בכלל.
י.: ואת עבדת?
ב.: עבדתי בכפר-פינס, על יד פרדס חנה. במשק בית עבדתי. עכשיו, תנאי-המחיה היו נוראים. חיו פה אנשים, אבל לא היה מה לאכול. לא היה בשר, לא היה כלום. אבל היו פה אנשים. דוגמה למחסור שהיה באוכל: כשנכנסתי לצרכניה וביקשתי מהמוכרת "תני לי עוף אחד!", היא אמרה: "אין לי עוף! אולי בשר?"
י.: אבל היה לך בשר עוד בבית.
ב.: כן. וקילו סוכר וקילו קמח היא נתנה לי בשפע.
י.: עכשיו, כשאת עבדת, את גם שרת לפעמים?
ב.: כן.
י.: אמרו לי, שאת שרה יפה.
ב.: אני לא שרה יפה.
י.: את שרה יפה. בבקשה, שירי לנו שיר.
ב.: לא, אני לא שרה יפה.
י.: שירי לנו שיר אחד!
ב.: (היא מתחילה לשיר משהו ונעצרת).
את יודעת איזה שיר זה? (היא שואלת, אחרי שהיא מתחילה לשיר).
י.: שירי לנו! שירי לנו!
ב.: את מבינה אנגלית?
י.: לא. אח"כ תסבירי לי.
ב.: כבוד המלך בסדר עם היהודים. אך אין לנו שום דבר. אנחנו הולכים לאיבוד.
י.: אבל תשירי לנו!
ב.: (היא שרה).
י.: יפה מאוד!
ב.: כשאני הייתי ילדה קטנה, אבא שלי התגרש. כמה (כמה כסף) יבקש? את יודעת?
י.: כמה?
ב.: זה היה הרבה גרוש תימני. זה היה אז הרבה מאוד כסף. זה רובלים מ-1938.
י.: בת כמה את היית (כשאבא התגרש)?
ב.: בת עשר.
י.: בת עשר?
ב.: כן. לאבא היו איזה עשרה ילדים, וגרנו בקראוון.