מראשית ההתנחלות היהודית החדשה בארץ-ישראל היה המשק הערבי סגור בפני העובד היהודי, ובימי המנדאט העדיפה גם הממשלה הבריטית את הפועל הערבי, הזול, על פני היהודי.
גם במשק העברי תפשו פועלים ערבים ממקימות העבודה, מפני שהמעביד היהודי ביקש אף הוא עבודה זולה. בכך צומצמו אפשרויות התעסוקה של הפועל היהודי ומכאן נבע הפן הכלכלי של רעיון העבודה העברית. הפועלים היהודים הכריזו מלחמה על העבודה הערבית, בעיקר בפרדסים ביהודה ובשומרון. הם הציבו משמרות בשערי הפרדסים ולא התירו לפועלים ערבים להיכנס. המאבק הגיע לכדי התנגשויות, מעצרים ומשפטים. שינוי זמני חל בשנים 1939-1936, שנות מהומות הדמים, שבהן לא באו הערבים בשערי היישובים היהודיים. החרם הערבי הביא תנופה חדשה למשק היהודי וכך, למשל, הוקם אז נמל תל-אביב, על טהרת העבודה העברית.
המושבות בשרון היוו מעין משב רוח רענן ביישוב. כאן הוכרזו בגלוי ע"י מייסדיהן, כמה עקרונות לפיתוחן:
1. עבודה עברית בכל ענפי המשק.
2. הזכות לפועל העברי להתארגן להגנת האינטרסים הלגיטימיים שלו.
3. הכרה במועצת הפועלים בתור נציגת הפועלים.
4. זכות לבחור ולהיבחר במוסדות המושבה.
בפעם הראשונה בתולדות היישוב, נראו כאן בתים, ולאחר מכן גם שכונות שלמות, המאוכלסות בפועלים עברים, הנהנים מהרגשת סיפוק, מערך העבודה ומעמדם בחברה.
הועלתה מחדש בעיית הלשכה המשותפת ע"י החקלאים הלאומיים, בראשות אנשים דגולים שעשו רבות לפיתוח המושבות ועמדו בראש הוועדים המקומיים- ה"א ברוך אוסטרובסקי, (זקיף), שץ ואחרים. ואמנם לשכה זו קמה והתקיימה מספר שנים, והייתה לסמל של רצון טוב לויתורים הדדיים, ופתרון בעיות שנויות במחלוקת.