פועלי ציון

אגודות פועלים יהודים ציונים החלו להתארגן עוד ב-1898 בערים ועיירות ב"תחום המושב" באימפריה הרוסית תחת השם ביידיש: ארבייטער ציוניסטן. זאת כתגובה להתארגנות מפלגת הבונד, הלא ציונית.

לגלריית תמונות

בשנת 1901 התכנסה ועידת אגודות פועלי ציון בעיר מינסק. למרות העקרונות הראשוניים, המחלוקות היו רבות והתרכזו במהות הזיקה לארץ ישראל, בסוג הקשר שאמור להיות למפלגה עם האינטרנציונל הסוציאליסטי ("אחדות המעמד", כלומר הקשר עם בני מעמד פועלים לא-יהודים) ובפרט בקשר עם המהפכנים הרוסים (חלק מחברי פועלי ציון היו "נרודניקים", מושפעים מתנועת נרודניה ווליה). בשנת 1905, בעקבות תוכנית אוגנדה שהוצגה בקונגרס הציוני השישי, פרשו מהמפלגה המתהווה ה"טריטוריאליסטים" שהקימו את "מפלגת הפועלים הציונית-סוציאליסטית (ס. ס.)" ופרשו מהתנועה הציונית. בעקבות מהפכת 1905 ברוסיה פרשו מ"פועלי ציון" ה"סיימיסטים" שביקשו להתארגן במסגרת המדינה הרוסית.
ועידת היסוד של המפלגה התקיימה בשנת 1906 בעיר פולטבה שבאוקראינה. הוגה הדעות המרכזי של המפלגה היה דב בר בורוכוב. סניפים של המפלגה נוסדו בנוסף לרוסיה גם באוסטריה, אמריקה, אנגליה וארץ ישראל.
בשנת 1907, במקביל לקונגרס הציוני השמיני, נערכה ועידה עולמית של פועלי ציון בהאג, שבה הוקמה ברית הפועלים הסוציאליסטית העולמית של פועלי ציון, אשר איחדה את סניפי המפלגה ברחבי העולם על מנת לייצג אותה בקונגרס הציוני.
מפלגת פועלי ציון ראתה בעצמה מראשיתה את הכוח המניע של התארגנות השדרות הרחבות של המוני הפועלים היהודים. היא ראתה בעצמה מפלגת המון, גם כאשר מנתה מאות ספורות של חברים ולפיכך קבעה קו מרכזי ממלכתי ולא קיצוני, היא ראתה עצמה מפלגה שאמורה להוביל את העם ולהנהיג אותו. מבחינה חברתית-כלכלית דגלה בסוציאליזם מהפכני ומבחינה פוליטית-מדינית הניחה את הבסיס לתפיסה ה"אקטיביסטית" בציונות, המבקשת להתקדם לפתרון תוך עשייה ולא תוך דיונים מדיניים.

בין חבריה של "פועלי ציון" נמנה ברוך אוסטרובסקי, לימים ראש המועצה הראשון של רעננה שבין חבריו למפלגה היו יצחק בן צבי, דוד בן גוריון, בורוכוב ועוד.

בשנת 1912 מספר חברים מתוך "פועלי ציון" חברו לפעילים נוספים להקמת חברת "אחוזה א' ניו- יורק" החברה ששמה לה למטרה להביא להתיישבות בארץ ישראל. תהליך שהביא לבחירת הקרקע עליה התיישבו עשר שנים לאחר מכן מתיישביה הראשונים של המושבה רעננה.