הסופר אהרון מגד היה אחד מאותם בני נעורים שהשתובבו והתבגרו ב"יער הקטן". וכך הוא כותב בספרו "אהבת נעורים":
"יום אחד, אחר הצהרים, הקימה הקבוצה שלושה אוהלי-שדה על שפת האגם בחורשה.
חורשת האקליפטוסים היתה עבותה כיער. עצים אדירים גדלו בה, בעלי גזעים עבים ומבהיקים וצמרות גבוהות ענפות. בלב החורשה היתה ברכת מי-גשמים גדולה ועמוקה שקרו לה "האגם" בחורף היה "האגם" עצום ורחב ידיים, והילדים השיטו בו רפסודות שבנו בעצמם מלוחות-עץ וחביות-זפת ריקות. ובקיץ הצטמצם "האגם" כדי חציו, ורק רפסודה אחת צפה עליו, קשורה בחבל לגדם עץ, מסביב ל"אגם" צמח אזוב רך, ריחני, שהרגל היתה שוקעת בו כמו בשטיח של קטיפה. וצמרות העצים נשקפו במים הצלולים. כשירד הערב, אספו חברי הקבוצה זרדים וענפים יבשים הדליקו מדורה וישבו סביבה, לאלה'לה ניגנה בחליל את השיר "ים הדממה פולט סודות" והיתר ליווי אותה בשירה שקטה".
"עלה רעיון בדעתי שאולי נבנה לנו סוכה בחורשה, שאיש לא ידע עליה... הם בחרו להם פינת-סתר בין העצים הצפופים שעל יד ה"אגם" והחליטו לבנות את הסוכה מוגבהת מן הקרקע, בין הצמרות של ארבעה עצים רמים... שלושה ימים ארכה בניית הסוכה. את הענפים העבים דפקו במסמרים אל ארבעת הגזעים, את הדקים קלעו שתי וערב בין העבים והיו לקורות, את הרצפה עשו מקרשים שהביאו איתם ואת הגג מסבך של זלזלים עתירי עלים. אחר כך העמידו סולם מן הארץ אל פתח הסוכה, ומעתה יכלו לעלות אליה ולרדת ממנה, לעמוד בה ולשבת בה... שלמה היתה ורעננה, וריח טוב עמד בה, והבהובים של אור נפלו לתוכה מבעד לרשת הענפים והעלים מבחוץ נשמעו רשרושים של עלים נושרים, ענפים מתנועעים, חגבים מקפצים... היה בוקר שבת צח וצלול, יהושע ישב לבדו בסוכה... פתאום שמע צעקת ילדה: "אנחנו נטבע! נטבע אני אומרת לך!" מבעד לסבך הענפים ראה מרחוק רפסודה צפה על פני ה"אגם" ושתי ילדות עומדות עליה... הרפסודה, שעמדה בלב ה"אגם" נטתה על צידה ומים הציפו את חציה... יהושע ראה שאחת משתי החביות שעליהן נשענת הרפסודה, ניתקת והולכת ממנה והמשטח כבר נוטה בשיפוע למים... מים לא היו עמוקים תחילה, אך קרקע ה"אגם" היתה בוצית, וקשה היה להלך עליה... המים הגיעו עד ברכיו, אחר כך עד מותניו, עד טבורו... בידו האחת אחז בשפת המשטח ובידו השניה יישר את החבית הרופפת וייצב אותה, חיזק אותה אל לוחות-העץ בחוטי-הברזל שהיו כרוכים סביבה, והחל להושיט את הרפסודה בשתי ידיו לעבר שפת ה"אגם..."