במהלך שנות ה-20, הוצע לשמואל אנקר ע"י ועד המושבה להקים מאפיה..
לשמואל לא היה שום ניסיון בתחום האפיה, אך בכל זאת הסכים לנסות. ארבע שנים לאחר בואו לארץ מכר את חמישים דונם האדמה שלו וקנה עשרים וחמישה דונם מול השטח שהוא כיום רחוב בר-אילן. יחד עם שותף מהרצליה שהיה אופה מקצועי, הקים את המאפיה הראשונה של המושבה, "מאפיית אנקר", ברחוב אחוזה 127 פינת רחוב רזיאל של היום.
הצעדים הראשונים במאפיה היו קשים: לא היה אז חשמל ברעננה והסקת התנור נעשתה על-ידי סולר ובעזרת קיטור, עבודת הלישה והשקילה התבצעה באופן ידני וחלוקת הלחם היתה מבית לבית באמצעות סוס ועגלה. בתחילה אפו כמאתיים כיכרות לחם ביום והקונים היו בעיקר מרעננה ומגבעת חן. במשך הזמן התרחב מעגל הלקוחות גם לישובי הסביבה. "בשל המצב הכלכלי הקשה שהיה באותם ימים, לא תמיד התאפשר לקונים לשלם עבור הלחם", מספרת הבת בלהה, "אולם אבא תמיד אמר, אני לא אשאיר אדם בלי לחם, ונתן לחם לכל נצרך גם אם לא שילמו לו. כן חילק לחם בהקפה והמתין לתשלום עד לאחר עונת קטיף ההדרים".
בשנת 1936, כשהגיע החשמל לרעננה, השתכללה המאפיה הודות למכונת לישה חשמלית שרכש שמואל. באותה שנה עזב השותף. בן-הדוד יוסף, שהגיע מפולין, החל לעבוד במקומו.
בשנת 1939 הופסקה חלוקת הלחם בבתים והלחם סופק רק לחנויות. מאוחר יותר נעשתה חלוקת הלחם באמצעות מכוניות במקום בעגלות.
המאפיה הראשונה של המושבה פעלה עד שנת 1970.