תצוגה מייסד
לעמוד המשפחה
מעבר לרשימת כל המשפחות
יש בידכם מידע נוסף? עבור לטופס עדכון פרטי משפחות

פייגה אוסטרובסקי לבית זלינשנסקי

נולדה באוקראינה
תפקיד בקהילה: יו"ר סניף ויצ"ו
תמונה של פייגה אוסטרובסקי
פייגה, היגרה מארה"ב לאוקראינה. ונישאה לברוך אוסטרובסקי הם תכננו לעלות לישראל, אך עקב מלחמת העולם הראשונה נאלצו להישאר בארה"ב שנים אחדות.

בשנת 1912, כשנוסדה חברת אחוזה א' ניו-יורק, הצטרף אליה אוסטרובסקי והיה אחד מראשוני החברים בה. לצד פעילותו באחוזה עסק בהוראה, ונודע כמורה דגול, בעל ידיעות רבות והשכלה רחבה. היה פעיל בתנועת "פועלי ציון", לימד היסטוריה ועברית ואף ניהל את רשת בתי-הספר התיכוניים ה"ארבייטער רינג".

בשנת 1930 עלה ארצה עם רעייתו ושני ילדיהם, שושנה ובן ציון. כעבור שהות של כמה ימים בנמל יפו הגיעו לרעננה. כנציג חברת אחוזה החל אוסטרובסקי לנהל את העבודה בפרדסים הצעירים שהיו בני ארבע שנים בלבד. הוא רכש סוס ועליו רכב מפרדס לפרדס כדי לפקח על עבודות הזיבול והקטיף ולארגן את כוח העבודה. עם התפתחות הפרדסים החלו לייצא את הפרי לארצות אירופה. אריזת הפרי התבצעה בבתי האריזה של אחוזה א' בתהליך שכלל עבודת מיון, עטיפת הפרי, אריזתו בארגזים ומשלוחו לחו"ל דרך נמל יפו.

שנה לאחר בואו ארצה נבחר ליו"ר ועד המושבה. באותה תקופה התחוללה "מלחמה" בין חקלאי המושבה בנושא העבודה הערבית. המצדדים בהעסקת פועלים ערבים טענו, כי באמצעות עבודה ערבית זולה יוכלו לשפר את רווחיהם. באותם ימים פועל ערבי הרוויח שישה גרוש ליום, ואילו פועל יהודי הרוויח עשרים גרוש ליום. אוסטרובסקי התנגד בכל תוקף להעסקת עובדים ערבים בשכר זול ולניצולם וכן לעבודה בלתי מאורגנת. הוא התייצב לצדם של הפועלים העבריים, תמך בהם והגן על זכויותיהם למרות התנגדותם של פרדסנים רבים, אשר התקנאו בפרדסני מושבות אחרות שהעסיקו עובדים ערבים. לא אחת הוכנסו בסתר עובדים ערבים לעבודה בפרדסים וכך פרצו סכסוכים בינם לבין הפועלים היהודים, שחששו לאבד את מקור פרנסתם סכסוכים אלה הסתיימו לעתים קרובות, בהתערבות המשטרה.

"אני בתור ציוני עזבתי את פרנסתי והציוד שרכשתי באמריקה", כתב ברוך אוסטרובסקי ביומנו, "אין ציוני רק בפה. אנחנו, אנשי אמריקה, עלינו ארצה כדי שנהיה קפיטליסטיים או בעלי נחלאות, אלא כדי לחיות בין יהודים במדינה עצמאית. לכן מטעם זה פועל למען עבודה עברית מאורגנת".

למרות מאבקו על עבודה עברית הקפיד אוסטרובסקי לשמור על יחסים טובים עם השכנים הערבים, תושבי חירבת עזון ששכן בגבולה הצפוני של רעננה. על כך מספרת בתו, שושנה גולדברג: "שכנינו הערבים אמנם לא עבדו אצלנו אך למרות זאת שמרנו על קשרים טובים עמם. הם באו למושבה למכור לנו פרגיות וחצילים, קיבלו כאן טיפול רפואי הזמינו את אבא עם גברים אחרים וביקרו אצלנו. היחסים מצויינים. באחת מנסיעותיו של אבא לאמריקה (כדי לדווח לחברת אחוזה על מצב הפרדסים שניהל), פרצה מלחמת העולם השניה והוא "נתקע" שם מעל לזמן המתוכנן. בו אחד אמא פותחת את הדלת ומוצאת בפתח הבית זיתים, שמן, קמח וסוכר. שעתיים לאחר-מכן הגיע לביתנו המוכתר של חירבת עזון ואמר: "מכיוון שחווג'ה אוסטרובסקי הפליג לימים רחוקים, פחדנו שתישארי בלי מזון, לכן הבאנו לך מהכפר כמתנה כמה דברים שיעזרו לך לעבור את הימים הקשים".

בשנת 1936 הכירה ממשלת המנדט הבריטי ברעננה כמושבה הראויה למעמד רשמי. אז הוכרזה רעננה כמועצה מקומית, בעלת חוקה ותוקף מוניציפלי. המועמד הטבעי לעמוד בראש המועצה היה ברוך אוסטרובסקי, איש אחוזה ובא כוחה, איש האינטיליגנציה היהודית מניו-יורק, סופר, מחנך ועסקן. אוסטרובסקי כיהן ברציפות כראש המועצה הראשון של רעננה מטעם המפלגה הפרוגרסיבית עד שנת 1955. באותה שנה עלתה מפא"י לשלטון בעקבות תמיכת המפד"ל, אך כעבור שנתיים שב המפד"ל לתמוך במפלגה הפווגרסיבית ואוסטרובסקי שב לכהן כראש המועצה עד שנת 1959. במהלך כהונתו כראש המועצה היה פעיל בתחומים נוספים כראש חבר השלטון המקומי, כחבר בוועדות ,ממשלתיות וכחבר בוועדות ציבוריות רבות.

אוסטרובסקי היה איש של עקרונות וערכים. הוא שאף ליצור חיי שוויון -במושבה הצעירה. השאיפה לשוויון הביאה אותו לצעד הקיצוני הבא: במשך כל שנות עבודתו כראש מועצה סירב לקבל את המשכורת שהגיעה לו כחוק מממשלת המנדט הבריטי והסתפק רק במשכורת שקיבל מחברת אחוזה על ניהול הפרדסים. כאשר הוסבר לו שהוא אינו יכול לסרב לקבל את שכרו כראש מועצה, הפקיד את הכספים בבנק מקים באמצעותם קרן של גמילות חסדים לנזקקים. את סירובו לקבל את הכסף נימק כך: "לא קיבלתי אף פעם שכר בנימוק שאסור לי להרוויח יותר מכפי שמרוויח פועל קבוע בחקלאות. אם יש לי החצי ממשקי או משכר דירה והחצי מהנהלת הפרדסים, אינני צריך לקבל גם מהציבור. הילדים שלי יכולים להיות כמו כל ילד של פועל".

על מקרה נוסף הממחיש את קנאותו של אוסטרובסקי לשוויון, מספרת נכדתו תחיה צייחנר: "פעם אבא נסע לאמריקה והביא לי ולאחותי אופניים עם מהלכים. סבא כעס מאוד ואמר: שלא יראו אותך נוסעת באופניים כאלה. מה יגידו, איך זה ייראה כשיש אנשים במושבה שאין להם מה לאכול ואנחנו ניסע באופניים כאלה?"

אחת מהמשימות שהציב לעצמו כראש מועצה היתה למנוע היווצרות פערים בין ה"ממברס" (חברי אחוזה), לבין הפועלים. הוא דאג לכך שהפועלים ייהנו מכל השירותים שהותקנו על-ידי חברת אחוזה והגיע להסכם עם ההסתדרות, שלפיו כל תושבי רעננה יקבלו שירותים רפואיים בקופת החולים. "לכל פועל ברעננה יש מגרש ואפשרות לבנות לו דירה במשך הזמן", כתב אוסטרובסקי ביומנו, "המסים במועצה הם לפי היכולת של התושבים. אפשר ואפשר לשכלל, אפילו שטיחים ברחובות, אבל קודם כל לחם לכל בן אדם וכוס חלב לכל ילד".

לאורך כל השנים עמדה פייגה אוסטרובסקי לצד בעלה ותרמה אף היא לחיי הקהילה במושבה. היא כיהנה כיו"ר סניף ויצ"ו וסייעה רבות בקליטת העולים החדשים שהגיעו לרעננה ושוכנו במחנה העולים. בני הזוג אוסטרובסקי ניהלו חיים צנועים שבמרכזם עמדה ה פעילות הציבורית והחברתית. בביתם היו למעלה מארבעת אלפים ספרים, שמהם נהנו לא רק בני הבית, אלא כל תושבי רעננה. ביוזמתו של אוסטרובסקי הוקם בצמוד לבית המועצה אודיטוריום, ובו ערכו מדי שבת "עונג שבת" בהשתתפות כל תושבי המושבה. גם כשהיה באופוזיציה בין השנים 1955-1957 תרם ככל יכולתו לפיתוח המושבה. לקראת שובו לתפקיד ראש המועצה לאחר שנתיים באופוזיציה, הוא מפרט ביומנו את מטרותיו: "לקרב את הלבבות וזאת אפשר רק אם תהיה דאגה לתושבי הבדונים, הצריפונים והפחונים. להעביר אותם לדיור אנושי יותר. להגדיל את מכסת הסעד לנזקקים, להכניס סדר לעבודת הדחק. להקים בית מרחץ על-יד שיכוני העולים החדשים, בית תרבות, ספריה, מקום להרצאות, תיקונים בכבישים. להמשיך את הכביש של מוצקין עד שיכון רסקו, לגמור את פעילות התאורה, להוסיף מגרשי משחקים, חדרי לימוד בבתי הספר וגני ילדים. סידור בית הקברות, בית המלאכה ומוסך באזור התעשייה. להקטין את החובות. אם קיבלתי עליי עוד פעם את העול הנכבד הזה, הרי זה רק כדי להציל את רעננה שלי, אבל מי יודע אם אצליח בכך".

ברוך אוסטרובסקי ז"ל נפטר בכ"א תמוז תש"ך (1960) והוא בן שבעים בלבד. אלפים הגיעו להלוויה. מאמרי הספדים רבים נכתבו לזכרו ואת התקופה שמתה יחד עמו כינו: "רעננה האוסטרובסקאית".

עם פטירתו הפסיקה לפעול הקרן שהקים ושרביט ניהול הפרדסים הועבר לחתנו, ליאון גולדברג עד שנת 1981. זמן קצר לאחר מותו החליטה אשתו פייגה למכור את הבית הישן שבו התגוררו מאז עלו ארצה. בתקופה שבה הרסו את הבית נסעה לאמריקה כי לא יכלה לעמוד במראה. "לו אבי היה קם לתחיה היום הוא לא היה מכיר את רעננה", אומרת בתו שושנה, "הוא היה מתאכזב מכך שהפכה לעיר".



המידע נלקח מתוך "ספר החקלאים"
אליעזר יפה 14, רעננה
|
טלפון: 09-7414110, 09-7437045
|
פקס: 09-7411750
דוא"ל: rachelr@raanana.muni.il
|
http://moreshet.raanana.muni.il