תצוגה מייסד
לעמוד המשפחה
מעבר לרשימת כל המשפחות
יש בידכם מידע נוסף? עבור לטופס עדכון פרטי משפחות

חיים מיארה

נולד בוישקוב, פולין ב-15/10/1908 ; כ' תשרי תרס"ט
עלה ארצה ב-1934
בת זוג: הלה מיארה
ילדים:
שרה, יורם

נפטר ב-רעננה  ב-5/10/1994 ; ל' תשרי תשנ"ה
נקבר בחלקת ההגנה, בית העלמין הישן, רעננה
תמונה של חיים מיארה
חיים מיארה נולד ב-15.10.1908 בפולניה, בעיירה קטנה מאוד בשם וישקוב לא רחוקה מוורשה הבירה, להוריו שמואל וזהבה. להוריו הייתה חנות מכולת קטנה הם היו מאוד עניים ועבדו מעלות השחר עד מאוחר בערב בחנות. בנוסף לעבודה בחנות טיפלה זהבה בשבעת ילדיה. חיים זכר אותה קמה באמצע הלילה במיוחד, בלילה שבין חמישי לשישי, אופה ומבשלת ועל הריחות שמילאו את הבית הקטן סיפר בערגה עד יומו האחרון. הבית היה קטן כל כך שבלילה היו פותחים מיטות גם במטבח וכל שני ילדים ישנו במיטה אחת. למרות התנאים הקשים כל כך השכילו הוריו להעניק לילדיהם כל כך הרבה חום ואהבה ובמיוחד אמו שאותה העריץ על יושרה ועל חריצותה. את השכלתו קיבל חיים בחדר שבו למד. שפת הלימוד הייתה אידיש וגם בביתו דיברו אידיש כך שלמרות שנולד וגדל בפולניה לא ידע פולנית ואידיש הייתה השפה בה דיבר גם עם אשתו כך שזו השפה ששלטה גם בבית, ושאותה דיבר גם עם חבריו ובני משפחתו, למרות שידע עברית.

כאשר היה נער הצטרף ל"הכשרה" עזב את עיירתו ובא לעיר הבירה וורשה, שם פגש את השליחים שהגיעו מארץ ישראל לאסוף ולארגן את הרוצים לעלות ארצה. ב"הכשרה" פיזרו את הנערים בין בעלי בתים עשירים כדי שיעבדו ויכשירו את עצמם לחיים הקשים בארץ וכן כדי להרוויח מעט כסף למחייתם.

בחלקו נפל להיות מסופח אל בית בעל מנסרות עץ, שם עבד בסחיבת בולי עץ, עבודה פיזית מאוד קשה, אבל רק מי שעבר את תקופת "ההכשרה" הורשה לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1929 פרסמה ממשלת המנדט את הספר הלבן האוסר על רכישת קרקעות ומגביל את העלייה לארץ ישראל. התגובה הראשונה של ה"הגנה" הייתה הגברת העלייה הבלתי לגאלית. עם קבוצת מעפילים כזו עלה גם חיים.

בתחילת 1934 קיבל הודעה פתאומית שעליו להתכונן לעלייה, הוא עזב את פולין הגיע למקום הריכוז בנמל "גאלאץ" ליד קונסטנצה, ש"ההגנה" הפעילה אותו לעלייה. הם הועברו בחשאי לשתי אוניות "קולוראדו" ו"ויליס" היו אלו אוניות מסע שהובילו בהמות ונהפכו לאוניות מעפילים. ההפלגה הייתה באמצע הלילה לבל יתגלו. ימים רבים שטו בקרבת האי כרתים בציפייה להודעה מה"הגנה" בארץ שהדרך פנויה והם יכולים להתקרב לחוף. למרות המצב הקשה על האונייה הצפיפות והמחסור באוכל ובמים מצב הרוח היה טוב והם ערכו אימונים ותרגילים לקראת הירידה בסירות לחוף. כשהגיעה הסיסמא "להפליג אל חופי הארץ" האנשים נכנסו למצב כוננות העלו בהמות לסיפון להסוואה, והניפו את דגל "פנמה". כל קבוצה התיישבה ליד הסירה שאמורה הייתה להוביל אותה לחוף. האונייה "קולוראדו" הורידה 500 מעפילים ושבה ללב ים והאונייה "ויליס" התקרבה לחוף נתניה הורידה מספר סירות, כשלפתע הבזיק אור של זרקור מאונייה בריטית, נורה צרור יריות ששימש אזהרה לאנשים לעצור. סירת משטרה בריטית התקרבה לאונייה. חיים ועוד מספר אנשים השאירו על האונייה את כל הרכוש המעט שהיה להם אבל מאוד יקר רגשית כגון אלבומי תמונות ומזכרות קטנות מבית המשפחה שנשארו בפולניה קפצו למים ושחו עד לחוף, שם נאספו על ידי אנשי ההגנה שהחביאו אותם בבתי התושבים בכפר ויתקין. לאחר כמה ימים הגיע חיים לרעננה, הוא לא הכיר איש לא היה לו כסף ולא מקום לגור. הוא החל להסתובב בין בעלי הפרדסים ולבקש עבודה. אחד ממכובדי רעננה הסכים להעסיק אותו בעבודת גיזום בפרדס. ובלילה ישן מתחת לעץ כי לא היה לו היכן ללון. כעבור שבוע כשבא לבית של מעסיקו כדי לקבל את המשכורת הראשונה שלו בארץ ראה בחצר הבית אורווה ובה ישן חמור על ערמות קש. אבי ביקש מבעל הבית רשות לבוא לישון עם החמור באורווה במקום בחוץ מתחת לעץ. הוא ארגן לו פינת מגורים באורווה וכך חי עד שרווח לו מעט ושכר חדר עם עוד שלושה חברים, שהכיר בעבודתו בפרדס, בביתם של משפחת קולבצקי. חיים היה מאוד חרוץ וחברותי, שמו הלך לפניו, וכמעט תמיד מצא עבודה ואת הכסף שהרוויח חילק בין חבריו המובטלים וכך שרדו גם הם. כמו רוב האנשים שגרו אז ברעננה היה גם חיים חבר ב"הגנה" ובלילות היה יוצא לשמירה ולמשימות שהטילו עליו מפקדיו.

באחד הימים בעבודתו בפרדס הכיר את הלה לבית מרקוביץ שגם היא עבדה בפרדס ומאז השתנו חייו. הם נישאו בשנת 1938.

בכסף שהלה הביאה מחו"ל קנו מגרש ממשפחת סמילנסקי ברחוב העמק (רחוב שהיום כבר לא קיים) ושם החל לבנות את ביתם. הוא יצר לבד את הבלוקים ובנה את הבית, ושוב התגלה בחריצותו ובתושייתו. הבית הכיל שני חדרים, מטבח, חדר אמבטיה ומרפסת. השירותים היו בחדר הפחון.

בתו של חיים מיארה, שרה גרשוני, מספרת: "בימי שישי היו באים כל השכנים להתקלח במים חמים אצלנו בבית. אבא דאג לחמם את הדוד הקטן שהיה מופעל בעזרת עצים שאסף כל השבוע בפרדס וכך זכו גם השכנים שלא הייתה בביתם מקלחת להתקלח במים חמים וזורמים. זה היה אבי איש חם עם לב רחב וטוב עד אין גבול, נדיב, שופע קסם ומכניס אורחים. ואם בהכנסת אורחים מדובר אי אפשר לשכוח את ימי מלחמת השחרור, את ימי הצנע, שבביתנו גרו כל החברים של הוריי מתל אביב, מרמת גן, מחיפה ומבני ברק מאחר ולנו היה לול שנתן ביצים ובשר, גינת ירק שסיפקה ירקות, עז שנתנה חלב ואמי הכינה גבינה ולבן, כך שאוכל לא חסר. הוריי חלקו את האוכל שהיה להם עם כל חבריהם ופתחו את הבית הקטן בן שני החדרים לכולם. היה צפוף אבל היה חם ונעים".

החיים לא האירו פנים לחיים. כל חייו עבד קשה, גם כילד ונער בפולניה וגם בארץ, ולמרות שעם השנים הוסיף עוד חדר לבית המשפחה ושירותים בתוך הבית ומבחינה כלכלית רווח לו מעט, הוא לא הרשה לעצמו לנוח, תמיד עבד מעלות השחר, עם זה במשך העזר שהקים בחצר - לול, שדה תלתן (שהיה אוכל לתרנגולות) ובו טיפל עוד לפני שיצא לעבודה.

במלחמת העולם כשלא הייתה עבודה בפרדסים עשה הסבה לטייח. הוא למד בעצמו והפך לטיח ששמו הולך לפניו שוב עבודה קשה מאוד. וכשלא מצא עבודה ברעננה נסע לעזה ולרפיח ישן באוהלים בתנאים קשים והיה מגיע אחת לכמה שבועות לראות את משפחתו. אבל אף פעם לא התלונן, תמיד שמח שיש לו עבודה וכסף לפרנס את משפחתו.



שרה: "אבא ואמא שלי אולי לא ניצלו את מלוא כשרונם ויכולתם בתחום הקרייריסטי, אולם ואולי בגלל זאת, היה באפשרותם לפעול לפי אישיותם החמה, האוהבת והמתחשבת כלפי הזולת בכל מעשה אשר עשו והפיכת גישה זו לדרך חיים שלא ניתן למצוא אצל רבים אחרים. אני כבתם גאה מאד בהישג זה, בהיותי ערה לקושי שיש בניהול יחסי אנוש תקינים וטובים, וגאה על החינוך והערכים שקיבלנו ושלאורם גדלנו. בלבי רק שמחה על הזכות שניתנה לי להיות בתם ולראות בעיניי ענווה ואצילות נפש כזו".



חיים מיארה נפטר ממחלה קשה בגיל שמונים ושש בשנת 1994, נקבר בחלקת ה"הגנה" בבית העלמין הישן ברעננה.
אליעזר יפה 14, רעננה
|
טלפון: 09-7414110, 09-7437045
|
פקס: 09-7411750
דוא"ל: rachelr@raanana.muni.il
|
http://moreshet.raanana.muni.il