עכשיו, לא מזמן, חגגנו בכפר מנחם – אלה שנשארו מקיבוץ אלגביש – ארבעים שנות קיבוץ אלגביש. המסיבה כללה גם טיול לסיני. גם שם היתה מסיבה והעלו זכרונות, בייחוד פרקי הוואי.
נוסף לכך, כתבתי מאמר בעיתון הקיבוץ כפר-מנחם, עלון כפר-מנחם (על תקופת התהוות קיבוץ אלגביש ברעננה).
אני חושב, שאני אשרת את מטרתך הכי טוב, אם אני אקרא דברים מסויימים מהמאמר הזה, דברים מיותרים אשמיט, ואוסיף, אולי, דברים שלא כתובים במאמר, מכיוון שהוא היה נתון במסגרת מצומצמת של האלון "כפר מנחם".
חברי קיבוץ אלגביש ברעננה שכנו במחנה, שמקומו הגיאוגרפי כונה: מצפה השרון.
היתה שם בריכה, ולידה היו שני בתים דו-קומתיים בתוך אזור הפרדסים. נוסף לכך, היו מבנים זמניים, שהקיבוץ הקים, כמו: חדר האוכל והצריף, היתה שם מקלחת ציבורית עשויה מפח קליל, והיו עוד מבנים מהסוג הזה, שלא להזכיר בכלל את האוהלים, שגם בהם אנחנו גרנו.
חברי קיבוץ אלגביש היו יוצאי גרעינים של השומר הצעיר הגרמני, ושלפני בואם לרעננה התכנסו בעין-השופט ובעין-המפרץ, וכבר שם התאחדו עם קבוצה קטנה של חברי השומר הצעיר מגליציה.
גרעין אחד היה גרעין הגודר (Goder ) – גרעין תנועת ה-"וורט-לויטה" (Vert Leute ), שבקיבוץ הזורע. קיבוץ הזורע הוא הקיבוץ הראשון, וברבות הימים גם האחרון, של תנועת ה-"וורט-לויטה" – תנועה מיוחדת בגרמניה של נוער, בדר"כ ממוצא בורגני, שבתחילה בדרך תרבותית, ואח"כ, בדרך ציונית חלוצית חזר אל היהדות. אליו (לגרעין הגודר) הצטרפו במשך הזמן חברים נוספים, גם הם יוצאי גרמניה, אבל בחלקם ממוצא תנועתי שונה – מהבונים ואפילו מנוער שבעבר היה דתי. ועוד גרעין אחרון, שהצטרף במשך הזמן לקיבוץ אלגביש, היו יוצאי חברת הנוער ב' מקיבוץ בית-זרע. גם הם היו ברובם יוצאי תנועת ה-"וורט לויטה", וכמעט כולם יוצאי גרמניה, והם התאחדו עם חברת נוער מבן-שמן, אנשי השומר הצעיר מפולין וגם קצת מליטא. גם הגרעין הזה, אשר בא מאוחר יותר לרעננה, התאחד עם הגרעינים האחרים, שהרכיבו את קיבוץ אלגביש.
בתקופת השיא שלו (של קיבוץ אלגביש), שהיתה בשנת 1942 ובראשית שנת 1943, אז היו בקיבוץ בין שבעים לשמונים חברים. זה לא אומר, שזה היה המקסימום של אנשים שהיו ברעננה. רבים עברו – דרך הקיבוץ – לקיבוצים אחרים, או אל העיר. החברים ראו עצמם כהמון עם רב. הם ראו את עצמם, כמובן, מסוגלים להקים בעתיד קיבוץ עצמאי משלהם, שיתיישב על אדמתו באחד מנופי ארץ ישראל. היו תקוות גדולות להרחבה, בייחוד ע"י קליטת יחידים. קראו להם אז פולידים, והם עברו בארץ, לפעמים, מקיבוץ לקיבוץ, היו לזמן מה בעיר. הם חיפשו מקום קבוע באחד הקיבוצים. נוסף לכך, הם קבעו לקלוט את ההכשרות התנועתיות מחוץ לגרמניה - בהולנד ובאנגליה, כי לא ידעו מה קרה עם כל אלה בזמן המלחמה; הרי מדובר בתקופת מלחמת העולם השניה.
רציתי עוד משהו להגיד על עברם של חברי אלגביש: כמעט כל אלה שלא היו חניכי עליית הנוער באו כעולים בלתי לגאליים במה שנקרא אז הגנה ב', שאורגנה ע"י ההגנה, באוניות שונות. ככה הם נמלטו על נפשם מאירופה הנאצית, וניצלו. אני, למשל, באתי (ארצה) באוניה "דורה", אשר יצאה מנמל אמסטרדם, עברה דרך אנטוורפן ותעלת למנש, הגיעה לאורך חופי אירופה דרך הביסקיה, זאת אומרת: חופי צרפת, ספרד ופורטוגל וגיברלטר, עברה בלילה שם, עברה את הים התיכון, ראתה את חופי סיציליה והר אתנה, והגיעה לתורכיה, ושם היא חיכתה שבוע ימים בשביל להגיע במועד מסויים לחופי ארץ ישראל. שם (בתורכיה) היתה איזו פרשה מאוד ידועה, היה מרד המלכים היוונים – המלכים אשר רצו לסחוט מאיתנו כסף, והם הצליחו גם בכך. רב החובל היה בקשר. בסוף, אנשי ההגנה, השליחים שהיו על האוניה, השתלטו על המורדים וקיבלו בעצמם את האוניה. אני לא אוכל כאן לפרט את כל האירועים האלה; הם היו מאוד מעניינים. הם היו מאוד מתוחים, כמובן. כך גם באו (עולים) באוניות אחרות; האוניה הזאת ("דורה") היא רק הניסיון האישי שלי.
חברי קיבוץ אלגביש היו, בדר"כ, אנשים צעירים; אז הם היו בראשית שנות העשרים שלהם, והם קופחו בחיים, כמו רבים אחרים, דרך השכלתם. השכלתם הופסקה מוקדם עוד בחוץ-לארץ. וגם מי שלמד בעליית הנוער, כבר לא למד לימודים סדירים. היום זה שגב. אני חושב, שהיום בעליית הנוער יותר סדיר. אבל אז, בכלל, הכל היה אחרת. והם היו צריכים, עם ההשכלה המועטת ועם הניסיון הקטן שלהם, אח"כ, להתלבט ולהכין קיבוץ על חיים עדכניים עצמאיים עם הנהגה כלכלית גם. הדבר היה לא פשוט בשבילם. אמנם, הם הודרכו ונעזרו ע"י התנועה, ע"י הקיבוץ הארצי, ע"י השומר הצעיר וע"י קיבוצים – קיבוצי הבית, שמהם באו, שם היו גרעינים. אבל הדבר לא היה קל כלל וכלל, והעזרה, כמובן, היתה מוגבלת, והם עמדו, בעיקר, על רגליהם הם.
אם אני אדבר על החיים בקיבוץ באותה תקופה, אז זה היה כך, אף כי אנשים היו כבר כמה שנים בארץ, כי הרי מקודם הם היו בגרעינים. זאת היתה, בכל אופן, ראשית הדרך של הקיבוץ בחייו, למשל, התרבותיים. כשהקימו ספריה, היא היתה בעיקר לועזית, כי זה מה שהחברים הביאו. באוניה, הרי, לא יכלו להביא ספרים מחוץ לארץ, אבל מעניין שהספרים הגיעו במטען לגלי עם אנשים אחרים, כאשר האנשים עצמם היו בלתי לגליים. במשך הזמן רק פותחה ספריה כזאת גם לספרייה עברית. גם האנשים היו בראשית הדיבור העברי. הוא (הדיבור העברי) אולי היה שוטף, אבל זאת לא היתה עברית מפותחת, עברית עדכנית. נעשה ניסיון היו לעצב את השבת ואת החגים, ונראה היה אז, שהדבר עלה בידם של אנשי הקיבוץ הצעיר. חוברו פזמונים ושירים, וביצועם לווה בכלי מוסיקה עממיים, כמו: גיטרה וחליל, והיו גם כמה אנשים יותר מוסיקליים בתחום זה, שגם ניגנו על כלים אחרים. היתה, אם כן, תזמורת פנימית עממית קטנה. גם אושקה, כמובן; לא שכחתי להזכיר. וחוברה הגדה לפסח, וחוברו והוצגו, אפילו, מחזות. והחברים בעצמם או חיברו (מחזות), או תרגמו ממקור לועזי. והיום, כשאנו קוראים את היצירות הללו, ורואים את ההגדות ורואים את כל זה, יש להעריך הערכה רבה את הכשרונות הצעירים של אז, שבאו לידי ביטויים היצירתי. ואי-אפשר כאן, כרגע, את כל זה לפרט, אבל ברור דבר אחד: שיתכן שרבים מחברי קיבוץ אלגביש היו מתפתחים עוד אחרת, לולא היו מתאחדים עם קיבוץ שהיה כבר מבוסס והיה כבר כמה זמן על אהבת הארץ על אדמתו, ושם כבר קיבלו דפוסי חיים של אחרים, במקום לפתח דפוסי חיים עצמאיים. זה הרהור אל העבר, ואינו מחייב, זאת אומרת, את מי שמהרהר בו. בכל אופן, היה קשר אורגני הדוק בין החברים – קשר של עבר משותף וגורל דומה, ובו הבסיס והמסד לכל מה שנעשה, נוצר ונתווסף לתחום התרבותי.
ההכשרה במושבה רעננה הביאה עימה גם פעילות רעיונית ופוליטית, תוך מגע עם ציבור הפועלים ומוסדותיו המקומיים. החברים (חברי קיבוץ אלגביש) היו יוצאי הוורט-לויטה והשומר הצעיר, והיו חברים בקיבוץ הארצי. עוד לא היתה קיימת אז המפלגה של היום – מפ"ם, שקיבוצי השומר הצעיר הם לא כל חבריה; בכל אופן, קיבוצים שייכים אליה היום.
האוריינטציה הפוליטית היתה לליגה הסוציאליסטית, זאת היתה אגודה פוליטית של חברים עם תפיסות דומות לאלה של חברי השומר הצעיר. רבים מהם היו מקודם חברי קיבוצים, שעברו העירה, או עברו למושבות. לאחר מכן, הוקמה מפלגת השומר הצעיר, והליגה הסוציאליסטית היתה חלק ממנה. ורק עוד יותר מאוחר הוקמה מפ"ם.
בחיי העבודה ברעננה נוצר קשר יומיומי עם ציבור הפועלים החקלאים, עימם עבדו חברי הקיבוץ בפרדסים ובגני הירק. צריך לגיד, שברעננה כמעט ולא היתה עבודה ערבית, להבדיל, נניח, מחדרה, ולא היתה לנו התחרות קשה עם פועלים ערביים. ההתחרות שלנו היתה להיות מספיק טובים בשביל להשתוות אל הפועלים שעבדו במושבה; והיינו רגילים לעבודה מסוג זה, משום שעבדנו בענפים של קיבוצים מקודם לכן.
קודם לכן, בחוץ לארץ, כמו, למשל, בהולנד או במקומות אחרים, היינו בהכשרה; ולא היינו צריכים להיות במתח באשר לתחרות עם פועלים אחרים.
אנחנו עבדנו גם כן בפרדסים. למשל, אני הייתי חבר בקיבוץ אלגביש, וכזה (כחבר קיבוץ) הייתי פועל שכיר אצל פרדסנים, ששמם היה שפיירוב. אינני יודע, ולא סקרתי, אם הפרדסים האלה קיימים עוד היום, והפרדסנים עדיין מחזיקים בפרדסים שלהם. שם (בפרדסים אצל שפירוב) עבדו שני פועלים קבועים, ואני הייתי פועל קבוע בלתי רשמי. זאת אומרת, הפועלים הקבועים שם עבדו פחות, ואני הייתי צריך, במקומם, לעבוד יותר. הייתי הפועל של שני המשפכים.
וכך יש, בעצם, לכל אחד מאיתנו זכרונות כאלה.
אני זוכר גם, שעבדתי בגן הירק, ורבים מאיתנו עבדו בגן הירק – כלומר, בגני הירק אשר היו לאורך הכביש הראשי לכיוון תל-מונד. עברנו דרך הפרדסים ודרך השדות כדי להגיע לשם (לגני הירק) לעבודה, שם נפגשנו, וגם בפרדסים, עם הרבה פועלים, שביניהם היו אנשים מאוד מעניינים. היה זה ציבור פועלים דל, אבל למדנו ממנו.
השכר עבור יום עבודה בפרדסים של אז היה מאוד נמוך. אני זוכר, שהיינו מקבלים 17-18 מיל ליום עבודה.
אנחנו היינו מיוצגים במועצת הפועלים, ופעלנו גם בהסתדרות.
השתתפנו במלחמות הבחירות לועידות בהסתדרות.
אבל חלקנו בחיי המושבה היה גם בצורה אחרת.
למשל: ע"י מפעלים עצמאיים שהקמנו. היתה לנו מסגריה, והיא קיבלה עבודות שאנשי המושבה הזמינו. היתה לנו נגריה, והנגרים שלנו, שהם היו נגרים מקצועיים, גם הם קיבלו עבודות. והם, אם כן, היו במגע יומיומי עם אנשים. אני לא הייתי ביניהם (בין עובדי המפעלים הללו), הייתי פועל שכיר, כפי שכבר אמרתי, בפרדס.
אנחנו בעצמנו פיתחנו על אדמות חכורות גן ירק משלנו, ואני, אח"כ, עבדתי גם בזה – בגן הירק, אשר אחת החברות שלנו ניהלה אותו, וגם היא טפטפה בהקפדה רבה, ואני הייתי מסונף אליה, ומהאדמה הדלה שהיתה שם, מהאדמה החולית הזאת, הוצאנו משהו לקיומנו. גם לנו היתה פלחה משלנו.
קרה, פעמים רבות, שנניח, אני הייתי פועל קבוע אצל שפיירוב. אבל אחרי העבודה שם, אחרי יום העבודה, התגייסנו לעבודות קבלניות שהטילו עלינו, כמו גיזום, ובעונה אחרת קטיף, שהזמינו אצלנו פרדסנים; ואנחנו ביצענו את זה כעבודה קבלנית.
היינו משולבים גם בפעילות ארגון ההגנה. וכמה מהחברים שלנו היו אז מפקדי כיתות ומפקדי מחלקות, וזו היתה ראשית דרכם בפיקוד בצה"ל, או לפני-כן עוד בפלמ"ח.
היו חברים שלנו שהשתייכו למחלקה הגרמנית הנודעת. כמה מחברינו התגייסו, במשך הזמן, ליחידות הארץ ישראליות של הצבא הבריטי, ולבסוף גם לבריגדה. הם היו באירופה, והשתחררו רק אחרי המלחמה. זאת אומרת, הם באו אל היחידות האלו בהיותם חברי אלגביש, וחזרו משם בהיותם חברי קיבוץ כפר מנחם. יש ביניהם כאלה שנפלו, ויש אחרים שהגיעו לדרגות גבוהות בפיקוד בצה"ל – אלופי משנה גם.
אנחנו לא היה לנו הרבה מגע עם הערבים. אבל, בכל אופן, אבטחנו את הסביבה, ויחידותנו סיירו באזור, וערכו גם בדיקות, אפילו פיסיות, אצל הערבים שהיו בסביבה. היה זה במסגרת העבודה הבלתי לגלית של ארגון ההגנה.
הפרנסה שלנו היתה דלה, ולא מצויה בשפע, ועל כן התקציבים שלנו היו מוגבלים ביותר.
אני אף פעם לא אשכח, שהייתי צריך לעבור ניתוח קל, ולא הייתי כל-כך בסדר, בבית חולים, ולפני-כן הייתי צריך להיבדק. אז לא שילמו לי את הדרך לשני הכיוונים (לנסיעה הלוך וחזור) לקופת-חולים שבפתח-תקוה, אלא רק דרך אחת (לקופ"ח שבפתח-תקוה), והלכתי ברגל את הדרך בחזרה, אף כי לא הייתי בריא. וכל זאת, כי ועדת הבריאות לא נתנה לי (תקציב לדרך הלוך וחזור), אלא רק תקציב לדרך אחת, וטרמפ לא הצלחתי לתפוס (בדרך בחזרה לרעננה).
מכל ההתחלות האלו, שאני כרגע דיברתי עליהן, היה צריך לצמוח, ברבות הימים, המרקם העשיר של החיים בקיבוץ, הבא לנחלתו ולאדמתו, תוך כדי התפתחות אישית של כל אחד מחבריו והתבססות הפרטים בתוך מערכת החיים שתיווצר. וכידוע, לא כך קרה בדיוק, בפרט שאוחדנו (קיבוץ אלגביש וקיבוץ כפר-מנחם).
הרי עוד משהו, שיעניין את האנשים היום - את הצעירים של היום – אשר רוצים לשמוע על התקופה.
בחייהם הפרטיים של חברי אלגביש היתה תקופה זו, בדר"כ, תקופה של ייסוד משפחות. היתה הרבה רומנטיקה, טיילו בפרדסים, הגיעו אל בתי-האריזה שהיו מפוזרים אז בפרדסים, ולאחר-מכן, נכנסו, כפי שקראו לזה אז, לחדר משפחה. להכנס לחדר משפחה זה בלשון הקיבוצית של הימים ההם: להתחתן.
גם הילד הראשון, שנולד בקיבוץ אלגביש, נולד ברעננה; וזה היה ראשית בית הילדים. הילד הזה היתה לו מטפלת אחת, שהיא למדה במיוחד לטפל בתינוקות והיתה אחות לתינוקות, וזאת, אגב, אשתי.
כשנכנסו כבר לחדר משפחה וגרו שם בני הזוג, לפעמים זה היה אוהל משפחה או חדר בצריף.
היו בבתים האלה חדרים גדולים, בהם גרו ארבעה-חמישה רווקים, וחדרים יותר קטנים, בהם גרו משפחות. אבל גם לא נתנו להם מנוח גם אז, מכיוון שמחסור בדירה גרם לכך, שלפעמים הכניסו לחדר משפחה אדם שלישי, שקראו לו: "פרימוס", שהוא לא היה לו קשר כלל למשפחה הזאת, שגרה באותו חדר משפחה), אלא זה היה מקום דיור לילי שלו, אם אפשר לקרוא לזה כך. זה רק לא היה כל-כך נעים. אני יכול להעיד על כך, כי גם אני הייתי פעם פרימוס, לפני שהתחתנתי.
היתה אז הרבה רומנטיקה, שרו ורקדו, כפי שזה באמת נשאל בשאלון שלך, זיוה מימוני.
אבל יחד עם זה, אנחנו חיינו, באמת, בצפיפות גדולה מאוד. ואילו היו היום שואלים אותנו, בגיל מבוגר, לפחות, שאלה כמו: "אתם הייתם עוד פעם רוצים לחיות כך בצפיפות כזו ובוויתור כזה על החיים הפרטיים?", אז כולם היו בפה מלא: "טוב שהיה, אבל לדבר כזה לא נוכל לחזור." זה (לא נוכל לחזור לדבר כזה) גם בגלל הגיל, אבל גם בגלל שהחיים הפרטיים שלנו לא באו אל ביטויים המלא בצפיפות כזאת של דיור ופגישה תכופה עם אותם אנשים כל הזמן. וכל אחד התערב בעצמו. הוא ידע כל דבר כמעט על כל איש (שחי עימו – אם במגורים משותפים, אם בעבודה, ואם היה יחד עימו באותה קבוצה בהכשרה).
אני כתבתי במאמר (במאמר בעלון כפר מנחם) כך: "ייתכן שהיתה זאת, אמנם, תקופה הרואית, אולם חוסר האפשרות לשים סייגים להתערבות הכלל בגורל הפרט, בכך היתה נקודת התורפה." זה משפיע עד עצם היום הזה. אולי זאת אחת הסיבות בקיבוץ שלנו (בכפר מנחם), כמו בכל יתר הקיבוצים, אולי, שהדור הותיק מחפש מאוד פרטיות עד היום הזה.
נדמה לי, שכאן עניתי כמעט על כל השאלות עד כמה שאני יכול. אם תהיהנה שאלות נוספות, בבקשה, הפני אותן אליי בכתב. אני מוכן להוסיף.
איך היתה נראית רעננה בימים ההם? מושבה קטנה; לא היתה עיר. גם ברעננה היו אז כמה אלפי תושבים במקרה הטוב ביותר, האנשים הכירו זה את זה.
אנחנו הלכנו גם שם לסינמה. לא, רק לא היה לנו כסף פרטי לדבר כזה. היו כמה מאיתנו, שהיה להם כסף פרטי כזה. אבל מידי פעם גם קיבלנו אנחנו מועדת הדוברות את האפשרות לראות סרטים. בקיבוץ (באותה תקופה) עוד לא ראינו. לא היתה לנו אף מכונה כזאת אפילו להסרטה.
אני מסתכל מה עוד אני יכול להוסיף.
אני מתאר לעצמי, שהתחרות בין הפועל הערבי לפועל היהודי זה היה בשלב לפנינו, מכיוון שכשאנחנו באנו לרעננה, בעצם, זה כבר הוכרע. רעננה היתה מושבה של עבודה עברית, וההסתדרות של הימים ההם לחמה על העבודה העברית, בשביל להרגיל את הקבלן ואת בעל הבית היהודי, בכלל, לעבוד עם יהודים. זה לא היה מובן מאליו, אלא הפך רק למובן מאליו. והיום, כידוע, המדינה לא עומדת בזה, וגם לא צריכה ולא יכולה לעמוד בכך. אבל משהו הלך לאיבוד. זה כמובן.