בין המשפחות הראשונות שהגיעו לרעננה לאחר הקמתה, היו גם כמה משפחות דתיות.
לנושאי הדת למיניהם החלו לתת את הדעת ברעננה כשהמשפחות הדתיות במושבה עמדו על כך. כדי להינשא היו החתן והכלה נילווים לעגלה הנוסעת תל-אביבה, ממהרים אל רב העיר ושבים לעת ערב למושבה. שוחט עדיין לא היה במקום. את העופות שהיו קונים אצל הערבים, היו שוחטים בכפר-סבא או בתל-אביב.
לימים, כשהיישוב הלך וגדל ונוספו משפחות של חרדים, הורגש יותר ויותר הצורך במקום להתפלל בו. בית כנסת לא היה. אחד המתיישבים, פטרוזנסקי שמו, הקצה אחד מחדרי צריפו כדי שישמש כבית-הכנסת הראשון במושבה. מתפללים רבים לא היו במושבה הקטנה. רק מניין אחד, שהתאסף מידי שישי ושבת.
בשנת 1925 נעשה ניסיון להקים ישיבה חקלאית-תורנית ברענניה. יוזם הרעיון היה יעקב ניומן, יהודי דתי, ממתיישביה הראשונים של המושבה, שבנו היה אברך בישיבה לפני בואו לארץ. למשימה זו נרתמו כל תושביה החרדים של המושבה; ביניהם בלט ר' אליהו כץ, שזה לא מכבר הגיע למושבה והכניס אוירה דתית מיוחדת בקרב התושבים. אדם בפתח-תקווה, בשם חיים שרגא, הסכים לשאת בהוצאות הקמת הישיבה ואחזקתה. בסמוך לצריפו של פטרוזנסקי הוקם צריף נוסף, אשר נועד לשמש כבית-אולפנה לעשרה אברכים שרצן לשלב את לימודי התורה בעבודת האדמה. המארגנים קנו סוס, שתי פרות ומחרשה, והקימו מטבח מיוחד אליו הובאה מבשלת – והלימודים החלו.
בעיית התקציב הקשתה מראשית הדרך. נראה כי התקופה לא היתה בשלה דיה – לא ללימודי התורה במקום ואף לא לעבודת האדמה, שלא הצליחה בימים ההם. הכסף של חיים שרגא הלך ואזל ונתגלו חילוקי-דעות בינו לבין יעקב ניומן, על דרכה של הישובה. לאחר תקופת ניסיון של כשנה וחצי – בא הקץ על הישיבה.
הפעולה הראשונה לשמירה על הדת נעשתה, לאחר הפעלת הבאר במושבה, כאשר פנו התושבים הדתיים לוועד בדרישה שלא להפעיל את המשאבה בשבתות. בקשתם נדונה ונתקבלה והתושבים נתבקשו להכין מים לשבת. כמו-כן, נתבקשו בעלי השדות שלא להשקות את שדותיהם בימי שישי, מחשש שמא לא יספיקו המים שבצינורות לאגירה בבתים.
עוד החליט הועד בנושאי הדת: להזמין למושבה שוחט בשכר לירה ארץ-ישראלית אחת, ולהכניס ש"ס, שישמש כהתחלה לספריה ציבורית.
ב-1927 מקבל הועד מכתב, בו מוחים אנשי המושבה הדתיים על חילול שבת בזה הנוסח:
"לכבוד מועצת המושבה ברעננה. לרגלי חילולי השבת קודש הפומביים שקרו בזמן האחרון בעבודות שונות בשדה – חרישה, השקאה וכדומה, וגם על-ידי מוסדות ציבוריים במושבתנו, נסערו מאוד הרוחות בין התושבים החרדים וגם אצל כל התושבים שרגש הלאומיות והאנושיות יקר בעיניהם. ובאסיפה שהתקיימה לרגלי זה ביום ראשון זה - כ"ו סיון, יצאו בהתמרדות גדולה נגד זה, והוחלט לפנות למועצת המושבה בבקשת עזרה מוסרית להפסיק את כל זה לשלום כל התושבים ושלום על ישראל. בתקווה שתתחשבו עם רגשות רוב בני המושבה ותאחזו בכל האמצעים שיש בידכם לסדר את הדבר באופן הכי טוב, הננו חותמים בברכת התורה וציון, בשם אסיפת חברי המושבה בהשתתפות כל השדרות שבמושבה".
בישיבת ועד בשנת 1928, מעלים דרישה של הדתיים במושבה להקים מקוה. הדרישה נידונה בועד המושבה, ולאחר ויכוח חריף מתקבלת החלטה לא להקים מקוה בגלל מיעוט הדתיים והכסף.
בשנת 1929 קיבלו החוגים הדתיים תגבורת גדולה עם בואן של משפחות דתיות נוספות למושבה. התעורר צורך בהקמת שירותים דתיים מתאימים ושוב עלתה הדרישה להקים בית-מרחץ. נוסף על כך, דרשו התושבים הדתיים להקים בית-כנסת במבנה אחר, אשר ישמש רק את מטרתו – התפילה. בכך הם מחו על הכנסת בית-הכנסת ובית-הספר לחדר אחד ב"בית-העם", שילוב שלא תמיד עלה יפה. ועד המושבה החליט להעתר לבקשות אלו והיקצה חלקה לא הרחק מ"בית-העם". באותה שעה לא נמצא די כסף למימוש הרעיונות הללו, והתחלת בניית המוסדות האמורים נתעכבה.
רעננה הלכה והתפתחה. רחוב אחוזה שימש עתה עורק תחבורה ראשי ונהגים רבים השתמשו בו. העובדה שבשבתות היו עוברים את רעננה כלי-רכב רבים, הכעיסה מאוד את הדתיים שבקרב תושבי המושבה. הם דרשו להפסיק את חילול השבת בפרהסיה, ואיימו לצאת להפגנה. ועד-המושבה נענה לתביעתם וקבע שלטים בשני קצותיו של רחוב אחוזה, שבהם נאמר כי כניסת עגלות ואוטומובילים אסורה בשבת.
בישיבת ועד ביוני 1932 מקריאים פטיציה מאת חברי המועצה של חילול שבת, ומקבלים החלטה שברעננה תחול "חוקת יום המנוחה" של עיריית ת"א.
בישיבת הועד הפועל ביוני 1935 מתקבלת החלטה לפרסם מודעה נגד הנסיעה באוטומובילים של הערבים שנכנסים למושבה.
מתוך חוברת "רעננה - מחקר גיאוגרפי היסטורי 1922-1936" עמ' 51-53