משפחות פטרוביצקי-באיי-בייזר - תולדות המשפחות, החיים ברעננה

קלטת מס' 67
ראיינה: חניה שמיר ב-23.12.96
מפענחת: יעל בקנשטיין ב-25.08.03

משפחות פטרוביצקי-באיי-בייזר
תולדות המשפחות, החיים ברעננה
(ראיונות בבית עמליה רוט ע"י חניה שמיר)

ח.-:  היום 23 בדצמבר 1996.  אני בביתה של עמליה רוט, מראיינת שלוש נשים, שאפילו סבא וסבתא וסבא רבא וסבתא רבא שלהן היו ברעננה בשנותיה הראשונות. כיוון ששלוש הנשים האלו הן בנות משפחה אחת, נוכל לעסוק בהיסטוריה של המשפחות ביחד.  השאלה הראשונה, שאני רוצה להפנות אליכן, היא על חיי המשפחה, שאתן יודעות, בחוץ-לארץ, לפני העלייה ארצה.  נתחיל בך, פרומה. ספרי, בבקשה, מאיזו ארץ עלו, במה עסקו שם, על המשפחה בכלל, החינוך, הילדים. בבקשה!

פ.-:  הוריי באו מאוקראינה, מעיירה קטנה שנקראה: בולשוי טוקמק. אח"כ, הם היו במליטופול.  אבי היה סוחר עצים בשותפות עם אחיו. לפי מה שהם סיפרו לי, הם תמיד היו בעלי אמצעים, וחיו על רמה גבוהה, עד שבאה מלחמת העולם הראשונה, המהפכה וכל מה שקרה בעקבותיה והרעב הגדול. בעקבות זה, הם איכשהו החליטו, שהם עוזבים את אוקראינה ונוסעים לארץ ישראל, לפלשתין.

ח.-:  מדוע דווקא לא"י?

פ.-:  אבי היה כבר אז ציוני. אני זוכרת, שהוא סיפר, שלאחת העיירות - אינני זוכרת איזו - אפילו הרצל הגיע, ונאם שם בשבת. כל היהודים מהאזור באו לשמוע אותו.  לאבי היתה, בעצם, אופציה לנסוע לארה"ב. היו לו ניירות וכרטיסים והכל כדי לנסוע לארה"ב. אך משום-מה החליטו בסוף הוריי לעלות לא"י.

ח.-:  מי עלה ?

פ.-:  במשפחה של אמי, למעשה, כולם או כמעט כולם עזבו את אוקראינה. חלקם נסעו לארה"ב עוד לפני הוריי. אחיה של אמי הגיע לארה"ב דרך שנחאי. הוא היה גם הדוד שקנה את האדמה ברעננה.

ח.-:  מי נסע לארה"ב ?

פ.-:  סבי וסבתי, ההורים של אמי, אחותה של אמי – פשה הורביץ, אחיה של אמי – שחי איזו תקופה בארה"ב, עזב, אח"כ, ועבר לישראל, והוריי עם שלושת ילדיהם.

ח.-:  אני כאן אפסיק אותך, ואבקשך לציין את שמות האנשים ושם המשפחה. בבקשה!

פ.-:  נתחיל מהסבא והסבתא. הסבא טוביה אהרון והסבתא דינה הם היו משפחת באיי. באיי זה ראשי תיבות של בני אברהם, יצחק ויעקב. דרך אגב, עד היום, כולם שואלים איך כבר אז היה להם שם משפחה עברי. זה היה שם משפחתם.

ע.-:  והם גם מאוד הקפידו לקרוא לילדיהם בשמות עבריים. היו, אמנם, שמות לועזיים לילדים, אך לכל אחד מהם היה גם שם עברי. הדוד פאול, שחי בארה"ב איזו תקופה, נקרא פה פנחס. הדוד ג'וליוס זה היה הדוד יהודה לייב, לא קראו לו ג'וליוס בתוך המשפחה.

ר.-:  אבי, שמואל באיי, אחד מהאחים של משפחת באיי, נהג לספר, שלמעשה, הסברה היא כי ראשוני המתיישבים מהמשפחה, בני המשפחה שהגיעו לרוסיה, הם מאנוסי ספרד, והשמות נקראו אז בצורה זו בשמות עבריים.

ח.-:  ומי עוד עלה מהמשפחה?

פ.-:  אביה של רינה, שמואל, הגיע שנה קודם; זאת אומרת, כשכל המשפחה הגיעה ליפו (חניה, כלומר: אחי אמך), הוא, בעצם, חיכה להם ביפו. המסע שלהם היה על אניית-מסע, שהיו עליה פרות ועוד כל מיני דברים, ובין כל אלה ישבה גם המשפחה.  הם יצאו מאודסה, והגיעו בערב חג הפסח לקונסטנטינופול. לא נתנו להם לרדת שם מהאונייה, אך כשיהודי קונסטנטינופול שמעו שיש משפחת פליטים על האניה, הם הביאו להם מצות ויין, כדי שיוכלו לחוג את החג על האוניה. משם הם המשיכו הלאה, בדרך היתה להם סערה, והם היו צריכים לזרוק חלק מן הדברים שהיו להם. בל"ג בעומר הם הגיעו ארצה ליפו.

ח.-:  אבל עלייך עוד להוסיף לי את שמות הורייך והילדים.

פ.-:  סליחה, שכחתי. אמי היתה לאה לבית באיי, אבי היה מאיר-גרשון פטרוביצקי, אחי הבכור – ישעיהו, אחי השני – אליהו, ואחותי היתה טובה. אני קיבלתי את השם הלועזי פרומה, שכולם לא מבינים, למרות שנולדתי בארץ, על שם סבתי, כי בדיוק כשאני נולדתי, היא נפטרה, ולכן אני פרומה.

ח.-:  עכשיו נעבור אלייך, רינה לבית באיי, אשר היום שם משפחתך הוא יערי. עכשיו, ספרי לי על המשפחה שלך, ומה את יודעת על עלייתם.

ר.-:  אבי הגיע ארצה שנה לפני כל המשפחה, גם כן באותן דרכים: דרך קונסטנטינופול, דרך נמל יפו. נמל יפו, למעשה, היה הנמל היחיד שירדו בו נוסעים. הוא הגיע לבדו כרווק. הוא עוד לא היה נשוי אז לאמי. הוא התיישב, תחילה, בתל-אביב, והתחיל לעבוד בבניין ה"סיליקט", שייצרו בו את הלבנים הראשונות לבניית הארץ. יותר מאוחר, נישא לאימי, שפגש אותה בתל-אביב. שמה היה: אסתר לבית ספיקובסקי. משפחתה עלתה גם לת"א באותה תקופה בערך - אינני יודעת בדיוק את השנה המדויקת. הם גרו ברחוב חברון בת"א בצריף משגע, שכל החבר'ה של תל-אביב, שקראו להם: "חברה טרסקי" היו נאספים שם בכל ערב, בכל יום; והסבא וסבתא טרחו והכינו ובישלו, זה היה שם דבר.

ח.-:  זאת אומרת, שבנוסף לאמך והוריה היו גם סבא וסבתא של אמך.

ר.-:  לא, סבא וסבתא שלי – הוריה של אימי, ועוד אחים ואחיות שהגיעו, אשר היו, ברובם, עוד רווקים. הם לא נישאו ברוסיה.

ח.-:  ועכשיו, נעבור אלייך, עמליה. את קשורה כל-כך קרוב לפרומה, ובכל זאת, יש לך צד שני. ספרי, בבקשה!

ע.-:  הסיפור של הצד של משפחת פטרוביצקי, שאמי, שעלתה ארצה בגיל שבע בערך, נמנית על ילדיהם, נשמע כבר מפיה של פרומה. כשפרומה סיפרה את הסיפור על תל-אביב, בשלב מסוים, ועל הדרך לרעננה. בסופו של דבר, הם הגיעו לרעננה. גם אמי הגיעה לרעננה. לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה "הרצליה" במחזור כ', שזה היה ב-1930, היא הגיעה לרעננה.

ח.-:  אבל אני מתעניינת דווקא בצד השני שלך.

ע.-:  ומהצד השני, בערך באותה תקופה, הצד השני או הראשון הוא משפחת בייזר - משפחה שילדיה נולדו בוורשה, אבל המקור שלה מעיירות קטנות בפולין. אבי המשפחה, יעקב בייזר, שתי סבתות – אמו ואם אשתו ושלושה מילדיו עלו מוורשה לארץ ישראל ב-1931, מטעמים ציוניים מובהקים. אמנם, היה ברקע כבר סיפור של אנטישמיות, שהרגישו היטב, והיווה קטליזטור (זרז) לעלייתם; אך ברור מאוד, שהטעמים העיקריים לעלייתם היו ציוניים. אבי, כשהיה בן שמונה-עשרה בערך, נשלח וגם נסע מרצונו – זו היתה מין החלטה משפחתית – מוורשה לאוניברסיטת טולוז שבצרפת ללמוד אגרונומיה, כי היה צריך חקלאים בא"י, לא סוחרים. אז הוא למד את לימודי החקלאות בצרפת, כי צריך היה חקלאים בא"י. כוונת היהודים פה היתה להיות חקלאים – עובדי אדמה ולא סוחרים או "תלמידי חכמים", או אנשים שעוסקים בכל מיני מקצועות, אלא בעלי קשר לאדמה. כשהוא סיים את לימודיו, הם עלו כולם ארצה. כלומר, עלו האב – יעקב בייזר, אימו – הגברת רבקה אפשטיין, ביתה  שרה אפשטיין, וסבתא רבא נוספת: הגב' זלטה סלושני, אמה של סבתא עמליה (אשתו של יעקב בייזר), שנפטרה צעירה, כשהילדים היו די קטנים. הסבתות היו שותפות בגידול הילדים. וכשעלו ארצה, למרות שהילדים כבר היו בוגרים, עלו כולם יחד. ראשית, בדקו ניסיון של התיישבות ברחובות, סביבות רחובות, אבל בסוף הגיעו לרעננה - אינני יודעת בדיוק מאיזה טעמים, אך בשנת 1931 הם הגיעו לרעננה.

ח.-:  כיוון שאנחנו עוסקים כבר ברעננה, אני אחזור אלייך, רינה. מתי ולמה הגיעו בני משפחתך לרעננה?

ר.-:  הוריי נישאו בת"א ועלו להתיישבות בכפר-חיטים, על-יד טבריה. התנאים שם היו מאוד קשים – חלו בקדחת. אל ההורים הצטרפו סבתא דינה (אם אבי) ופשה הורביץ (אחותו של אבי) עם בעלה יצחק. הם ישבו שם מספר שנים, אולי שנתיים-שלוש, לא יותר, ולא הצליחו להיקלט שם ולהסתדר. והיות וחלק מהמשפחה כבר היה ברעננה (פרומה – לא!), אז הם עלו הראשונים. אם ככה, הם עזבו את כפר-חיטים ועלו לרעננה.

ח.-:  האם את יודעת, אם היתה להם קרקע ברעננה?

ר.-:  היתה להם קרקע ברעננה, שנקנתה ע"י הדוד פאול בארה"ב. הוא שלח את הכסף, והוא יזם ועזר.

ח.-:  כמובן, כי רק תושבי ארה"ב יכלו לקנות אדמה באחוזה א'.

ר.-:  ואז נקנתה האדמה – עוד לפני-כן, והם הגיעו כבר לשטח, בנו את הבית, והתחילו להסתדר ולהתארגן.  אני נולדתי ב-1930, שזה היה כבר מספר שנים שהם חיו כאן, ברעננה.

ח.-:  תודה. ונעבור אלייך, פרומה. מתי, איך ולמה הם הגיעו לכאן?

פ.-:  בתחילה, כשהגיעו ארצה, חיו הוריי בנוה-צדק. אח"כ, עברו לת"א. לאבי היתה שם חנות; דרך אגב, הבניין עומד שם עד היום. אחיה של אימי בארה"ב קנה חלקת אדמה ברעננה, והוריי חיסלו את מה שהיה להם בת"א, וב-1930 הגענו כבר לרעננה.

ח.-:  מי הגיע לרעננה?

פ.-:  אני והוריי הגענו ב-1930 לרעננה. אחותי טובה, שעדיין לימדה בגימנסיה "הרצליה", נשארה אצל המשפחה שלנו בת"א.

ח.-:  והאחים שלך?

פ.-:  האחים שלי היו בארה"ב. הם הגיעו ארצה ונסעו, אח"כ, לארה"ב. זה סיפור בפני עצמו. על כל פנים, אני באתי ב-1930 עם הוריי לרעננה; אני זוכרת עד היום, שנסעתי עם אבי באוטו-משא עם כל הדברים. אני זוכרת, שזה היה כל כך עליז ושמח; והחזקנו מנורת נפט, כי ברעננה לא היה חשמל, כשהגענו. בבואנו לרעננה, תחילה גרנו (אני והוריי) אצל דודתי פשה, אחות אימי, עד שגמרו לבנות את הבית שלנו. בעצם, היינו שלוש משפחות, אך זה היה כמו משפחה אחת.

ע.-:  בעצם, הם חזרו לגור באותם תנאים שהם גרו בבולשוי-טוקמק. בחצר אחת גרה כל המשפחה – סבא וסבתא, כל הילדים וכל הנכדים – כולם ביחד. פחות או יותר, כולם היו מתפרנסים מאותה תעסוקה, כולם תרמו לפרנסת המשפחה. אחד תמך בשני, אם נפשית ואם כלכלית, והמשפחה חזרה לחיות -  כולם יחד בחצר אחת גדולה.

ח.-:  ואני אדגיש ואומר, שמדובר פה ברחוב אחוזה, ממספר 107 עד מספר 115. אלו היו הנחלות של משפחת באיי, אחד בארה"ב, אחד בארץ, אח"כ פטרוביצקי, אח"כ הורביץ, שזו פשה, שגם היא אחות של גב' פטרוביצקי, ואדון באיי. אחד מבני המשפחה של כל אחד מהם הוא: באיי.  ונעבור לשאלה הבאה: אתם, בעצם, עליתם לרעננה, כי הקרקע נקנתה עבורם ברעננה, מבלי שהם ידעו, אפילו, שיש אגודה בשם אחוזה א'- ניו-יורק, וניצלו את העובדה, שיש להם קרקע לעלות עליה ולהקים עליה את ביתם. אולי אתן יודעות, מסיפורים של בני-המשפחה שלכן, איך נראתה רעננה, כשהם באו לגור בה? נתחיל בך, פרומה.   

פ.-:  מה שזכור לי, שהיינו מעטים. באזור שאנחנו גרנו שיחקתי עם חניה, עם דינה פוזין, משפחת אנקר, שהיתה להם המאפייה עם הסוס והעגלה (עמליה היתה כבר עזר במאפייה). בסך-הכל, לקצה רעננה הוריי לא הירשו לי ללכת – זה היה מסוכן, אני לא יודעת מדוע. אבל אני חייתי במרכז: מהבית לביה"ס וחזרה, ואח"כ, משחקים. אני אפילו לא זוכרת, איך ומה ומי. משפחת נשר זכורה לי – שרה, רחל ואבא שלהן, שהיה שר גל מיני אריות, שכל המושבה היתה שומעת, בקולי קולות. זה אני זוכרת. תחילה, כשהם באו, הם גרו בבית קטן מאוד. יותר מאוחר, באו גם כמה משפחות אמריקאיות: משפחת קנד, שגרו על ידנו - הם היו יותר גדולים ממני, וציפורה היתה יותר מבוגרת ממני, אז ככה שזה לא. משפחת אוסטרובסקי הגיעה, שברץ  - שפה שברץ – אהב מאוד לשבת אצל אבא שלי; הם היו מדברים ומדברים; אולי חלק מהדברים, שאני זוכרת, זה לזכותם. אבא שלי הירבה לספר. עכשיו, כשאנחנו נפגשות, מסתבר, שהמעיין הוא אצלי – הוא (אבי) היה מספר סיפורים, שזה לא יאומן.

ח.-:  אולי את זוכרת מסיפורים, או מזיכרונך, מה היה המצב הכלכלי של האנשים באותה תקופה?

פ.-:  המצב הכלכלי היה די קשה. אבי – האידאל שלו היה לטעת את הפרדס ולעבוד את האדמה, אבל כשראו שאין עוד פרנסה, כי צריך היה להשקיע, אבי פתח חנות. בבית שגרנו היתה לאבי חנות מכולת, והיו לו הרבה קונים. עד היום יש אנשים שזוכרים את המכולת של אבא שלי. אם אני באה למרכז יום לקשיש, ישנה שם דובה בקר, שזיהתה אותי, וזוכרת את החנות של אבא שלי עד היום. זו היתה חנות מכולת, מה אני אגיד לך?!

ע.-:  סבתא היתה מכינה כל מיני דברים שהיו מוכרים בחנות: לבן, מבשלת ריבה, כל מיני מרקחות, דגי מלוח, מרינד – היא עשתה כל מיני דברים. אני זוכרת שהיא היתה מכינה, ואני זוכרת שהיו מוכרים זאת בחנות.

ח.-:  אני רוצה לאמר, שכשעמליה אומרת "סבתא", היא מתכוונת לאמא של פרומה, כי פרומה היא דודה של עמליה. אמא של עמליה היתה אחות של פרומה.  רינה, אולי יש לך להוסיף על המצב החברתי, התרבותי, שאת זוכרת מילדותך.

ר.-:  קודם כל, אני רוצה לחזור אל חנות המכולת – דברים ותמונות, המלוות אותי. כשאני נזכרת בתקופה במכולת של סבא מאיר, כך קראנו לו - מאיר פטרוביצקי, מכולת זו היתה שם-דבר, כי אני לא יודעת, אם היתה אז עוד מכולת מאזור, או ברעננה בכלל.

ח.-:  היתה עוד מכולת.

ר.-: על כל פנים, אני בתור ילדה קטנה - אני חושבת, שבת שלוש או ארבע - תמיד הייתי חוזרת על זה ומספרת זאת להוריי, ומזכירה זאת להוריי. התמונה הזו זו היתה מכולת עמוסה שקים, שהיו מלאים בקמח, בסוכר, בשעועית ובעוד מוצרים, שנקנו עפ"י משקל. אני זוכרת, שאמא היתה שולחת אותי לקנות חמאה אצלו, ואני הייתי מלקקת ואוכלת עד שהייתי מגיעה הביתה. כל מיני זכרונות נחמדים. בנוסף לזה, אולי בתקופה קצת יותר מאוחרת, אני זוכרת, כמה משפחות שהתאספו ברעננה במשך השנים, ביניהם ההורים של חניה – חיה ואברהם מולצ'דסקי, שהיו שכנים שלנו וגרו מולנו. בנוסף לכך, ידוע לי, שכשהייתי תינוקת, לא היה לנו כסף. וגם למשפחות האחרות, שהיו אז ברעננה, לא היה כסף. כולם היו במצב די קשה. בתור תינוקות, היו מכניסים אותנו לעגלתה של חניה, וכך היינו הולכים להיבדק בטיפת חלב.

ח.-:  ואת זוכרת את העגלה?

ר.-:  לא בדיוק.

ח.-:  העגלה היתה כחולה עם גלגלים ענקיים - שניים היו ענקיים ושניים היו קצת יותר קטנים. אני זוכרת את העגלה, היה לה גם סוכך כחול כהה, הכל היה כחול כהה – משהו ענק. העגלה היתה גם מאוד גבוהה; היא היתה כל כך גבוהה, שלא צריך היה להתכופף אליה, כמה שאני זוכרת. מאיפה הגיעה? אני לא יודעת.

ר.-:  אולי מאמריקה, כתרומה של אחד היהודים שהסתובבה ברעננה חופשי? בכל אופן, אני זוכרת את העגלה רק מסיפורים, כי אני הייתי אז מאוד קטנה, כאבי הגיע בזמנו, ונטע את הפרדס הגדול המפורסם, שהיה על שטח של 14 דונם, והתחיל לעבד אותו. החיים היו מאוד קשים, פרנסה לא היתה. כלומר, החיים היו כל כך קשים, עד כדי כך, שאני זוכרת, שפעם היה כבר האיטליז של הבשר של ריכנטל ברחוב רמב"ם, ואז אמא שלחה אותי לקנות רבע אוקיה בשר – קציצות, נדמה לי – בחמישה גרוש, ואני איבדתי את הכסף בחולות, ואבי יצא יחד עימי לחפש את החמישה גרושים האלה, ולא מצאנו אותם.

ע.-:  עוד כמה דברים נקברו בחולות האלה.

ר.-:  זה נחרט בזיכרוני. הייתי, אולי, בת חמש או שש. מלבד זה, החולות של רעננה, הגמלים, הערבים עם הגמלים שהיו באים למכור לאבי, אבי הקים גם רפת ולולים. אז היה בא מחמוד ומכר תבואה, אוכל לבהמות. היה לנו גם סוס שקראו לו לבן – עם עגלה, שאבי היה נוסע איתו לכל הצרכים שלו. זו התקופה ההיא, פחות או יותר.

ע.-:  לגבי פרנסות – פרנסות היו קשות, אז אני אפילו זוכרת ויודעת זאת גם מסיפורים, שההורים של רינה היו משכירים חדרים למורות, שהיו באות לגור ברעננה. זה אני לא יודעת, אצל ההורים של רינה, אני זוכרת בפירוש, שגרו אנשים זרים, וגם אמא של רינה – אסתר – היתה מבשלת, ואנשים היו באים לאכול בתשלום מידי פעם. אני הייתי מתלווה. אני זוכרת, הרבה יותר מאוחר, כשהקימו בחצר שלנו את המכבסה, שקראו לה בשם עברי, כמובן – "שדה כובס", ואחת הפועלות של המכבסה  - פאולה היה שמה, היתה הולכת לאכול לפנות ערב אצל אסתר ארוחת ערב, ואני הייתי מתלווה אליה, ואני גם זוכרת מה היו אוכלים – ענבים בשמנת. אגב, היה קושי בפרנסה, כי החקלאים שניסו להקים פה מושבה בכל צורה, עשו גם עבודות נוספות, לצד העבודה החקלאית. אבא של רינה עבד במוסד במגדיאל (זה יותר מאוחר), וסבא, יותר מאוחר, כשלא הצליח גם בפרנסה במכולת, עבר לנהל את הצרכניה של "אחוזה". כל מיני פרנסות ניסו כדי להתקדם.   

פ.-:  רינה, מה היה אביך?

ח.-:  רינה, בבקשה, הוסיפי!

ר.-:  במשך התקופה התיישבו ברעננה עוד משפחות נחמדות, והתחילה להיווצר מעין חברת אנשים, שהיו נפגשים הרבה בביתנו, היו באים אחד אל השני. בביתנו היה מרכז. בין המשפחות (או האנשים)  שהיו נפגשות היו: מרדכי וחיה, משפחת מונשביץ, משפחת ציזנר, משפחת יתום, משפחת אבניאלי, ומשפחת סוכן. הם היו קצת רחוקים. משפחת בובריצקי הגיעו בתקופה הרבה יותר מאוחרת, כשרעננה כבר היתה מושבה מבוססת יותר, ובכל זאת, זה  כבר חמישים שנה, אולי יותר. אני הייתי אז עוד ילדה, אני זוכרת, כשהיו מתאספים אצלנו בבית, ואמא שלי היתה מבשלת תפוחי אדמה בקליפה עם דג מלוח כבוד וחלב חמוץ. והגשם דפק על הגג, וכולם היו מתיישבים במטבח הגדול לאכול את ארוחת הערב הזו. היה הווי נהדר, היתה תקופה נפלאה. וזה נמשך לאורך הרבה שנים, כשהתבגרתי כבר. כל מי שהיו ברעננה, היו מתאספים בבתים ומבלים יחד.     

ע.-:  גם כל מה שבישלו באמצעים הדלים, במצרכים המעטים שהיו, ידעו להעריך כל דבר. אני זוכרת, סבא שלי – כשאמא היתה מכינה חמיצה או כל דבר אחר שהיתה – ה"פוטרבה" שהיתה מכינה.

ח.-:  מה זה א "פוטרבה"?

ע.-:  מין מתכון כזה משאריות. והוא על כל דבר היה אומר: "מאכל מלכים". לא היה דבר שלא אמר עליו – אם זה היה הכבד הקצוץ משמרים, או אני יודעת מה? אמא שלי היתה מועכת גבינה עם קצת לבן, וזה היה בדיוק המרקם של גבינת הקוטג'. כל דבר בשבילו היה "מאכל מלכים" – זה היה נוזל לו על הזקן הלבן – משהו לעודד אותה, שהיא עשתה מי יודע מהלא כלום.

ח.-:  אנחנו מדברים גם על שנות הארבעים, חמישים, כשהיה תקופת צנע, והיו קשיים בהשגת מצרכים ברעננה, ולא רק ברעננה, אלא בכל הארץ.

ע.-:  ברעננה היו פחות קשיים, כי היו משקים חקלאיים, ולכל אחד היו קצת גידולי גינה שהוא יכול היה להשתמש בהם, גם אם הוא לא עסק בחקלאות. היו עצי פרי בחצר, היו קצת ירקות בגינה ובכל חצר הסתובבו גם תרנגולת אחת או שתיים, שנתנו ביצה או שתיים, וגם לשכנים היו תרנגולות. אז תמיד אפשר היה להגיע למצרכים, יותר ממה שבערים באותה תקופה. אספקת המזון ברעננה היתה יותר טובה מאשר במקומות אחרים.

ר.-:  לא הזכרתי את משפחת קיסילר, שגם היו נכנסים, היו מבתינו. ושלומקה, שהיה מחלק חלב על החמור, היה רוכב על החמור, מביא כדים של חלב אל הבתים, וממלא בקבוקים של חלב לכל המשפחה.

פ.-:  פתאום כך כל הזיכרונות. קשה לי להיזכר.

ח.-:  אני חושבת, שגם אצלכם, פרומה, השכירו חדר. זה היה יותר מאוחר, אחרי שסגרו את החנות. את זוכרת למי?

פ.-:  למינה, שתחילה היתה גרה אצלכם; ואח"כ גרה איזו תקופה אצל נחמה ברטוב; ואח"כ, אני חושבת, כשיוסי נולד, אז היא עזבה אותם ועברה לגור אצלנו.

ח.-:  ואח"כ, אחרי מלחמת העולם השנייה, היא עברה לשיכון אריה, לשיכון משלה.

פ.-:  והיא היתה כמו בת בית אצלנו, כמו בת משפחה. אני התייחסתי אליה כמו אל אחת מהמשפחה.

ח.-:  ולי לא היו דודים ודודות, אז בשבילי פנינה היתה כמו דודה.

ע.-:  היא היתה כמו דודה של כולם.

ר.-:  אני זוכרת אותה, כשהיא התגייסה ל-A.T.S. , והיא באה עם המדים. איזו גאווה זו היתה!

ח.-:  היא היתה קצינה? אינני זוכרת. אני רק זוכרת חוויה: הייתי בת 15, ולמדתי בעיינות – בי"ס חקלאי על-יד נס-ציונה. שבת אחת יצאנו לטייל, הלכנו ברגל דרך בית-עובד עד רחובות, והגענו למסילת הברזל. היינו איזה ארבע-חמש בנות. בדיוק כשהגענו לשם, ירד המחסום, הרכבת עברה לכיוון דרום, וברכבת עמדו חיילות ונופפו לשלום; אחת מהן היתה פנינה. אנחנו צעקנו - היא (פנינה) אליי ואני אליה. זאת היתה חוויה שעשתה רעש. ואז לא היה טלפון לצלצל הביתה ולספר שראיתי את פנינה, אז כתבתי לה מכתב. אני זוכרת את החוויה הזאת ממש.

ר.-:  גם הוריי, בזמנו, השכירו חדר למורות שהגיעו לרעננה. מבאי ביתנו היו: יהודית, בלהה המורה, תמר לין שגרה בחדרנו בזמנו, אולי בתקופה קצת יותר מאוחרת, והיתה עמליה גוברמן שגרה אצלנו – היא גם היתה מורתי לפסנתר בזמנו.

פ.-:  ההורים שלי, המצב הכלכלי שלהם היה גרוע ביותר, היות ונטעו את כל החלקה של הפרדס עד הסוף. אז פרצה מלחמת העולם השניה, ומהחלק שהניב כבר פרי, והיו שולחים לאירופה, אי אפשר היה לשלוח את הפרי, ולא ידעו מה לעשות; עם זה, היו קוברים. כל הסיפור הזה מסביב היה מביא אותם למצב, שהם היו נאלצים למכור חלק מהאדמה שהיתה להם, למרות העזרה שקיבלו מאח אימי בארה"ב – מהדוד פאול. אנחנו נשארנו עם חלקה הרבה יותר קטנה, ולאבי, למעשה, לא היתה פרנסה במשך הרבה זמן, עד שהוחלט להקים את הצרכניה ברעננה, והוא קיבל את התפקיד להיות המנהל של הצרכניה (הצרכניה של התאחדות האיכרים. ובעצם, הצרכניה הראשונה היתה במקום שהיתה המכולת – בבית שלנו. יותר מאוחר, כשזה התפתח, הם עברו לרחוב אחוזה, איפה שלמשפחת הורביץ היו חנויות.

ח.-:  אני חושבת, שזה לא היו חנויות של הורביץ, כי אם של סטבינסקי.

פ.-:  יכול להיות.

ח.-:  זה היה בבית של סטבינסקי, על יד אגד. קודם היתה שם תנובה, על פני שתי חנויות. 

פ.-:  ואח"כ, עברו לרחוב השוק. בחנות זו, שהיתה צרכניה השייכת להתאחדות האיכרים, מכרו דברי מזון ממש כמו במכולת. בכל אופן, צרכניה זו היתה עסק שהלך והתפתח, ואח"כ, עבר לרח' השוק, שם בא גם לעבוד קיסילר. תחילה, אבי היה מנהל הצרכניה וקיסילר היה, אם אינני טועה, הסגן. אח"כ, כשאבי היה כבר יותר מבוגר, בשנות השבעים, אז הוא (אבי) היה קופאי, וקיסילר קיבל את ההנהלה על הצרכניה. אח"כ, לאט, לאט זה גווע מעצמו, התבטל. היה להם גם חלק של תערובת וכל מיני דברים אחרים שניהל ריכטר. גם זה היה שייך לאותה חברה (אחוזה).

ח.-:  איפה היתה החנות של התערובת?

פ.-:  גם שם, ברחוב השוק. היום, נדמה לי, נמצאים שם משרדי העירייה – המחלקה הטכנית, ההנדסה.

ח.-:  בקומה שניה המחלקה הטכנית, ובקומה הראשונה – מחלקת מיסים והגזברות.

פ.-:  יש לי בבית צילומים, בהם אבא שלי עומד עם קיסילר, והיתה בחורה – מרים פופלבסקי. אני חושבת, שהיא עבדה. זהבה בודניק עבדה שם, רחל מרגלית עבדה שם, זה עוד היה ברחוב אחוזה. אח"כ, מרים פופלובסקי עבדה כבר ברחוב השוק.

ע.-:  ואח"כ, פתחו עוד סניף אחד של הצרכניה עם חיים שינבוים-אילנאי בבית של פרומן, ברח' אחוזה פינת אופסטרלנד.

פ.-:  ובנוסף לזה, ברחוב אחוזה היה עוד סניף, איפה שהיתה למשפחת כ"ץ-קצין חנות מכולת.  לאבא שלי  - זאת היתה הפרנסה שלו.

ח.-:  באיזו שנה, או שנים, הדבר הזה גווע והתבטל? מתי את מעריכה?

פ.-:  אני מעריכה שבשנות השישים.

ע.-:  לא בשנות השישים. סבא נפטר ב-1958, והוא כבר כמה שנים לא עבד, הוא היה בפנסיה. אז אני חושבת, שהצרכניה נסגרה באמצע שנות ה-50. בשנות השישים אני הייתי בוגרת, וזה כבר לא היה.

ח.-:  אני זוכרת, שאת הנכסים העבירו למועצה המקומית בראשית שנות השבעים.

ע.-:  הצרכניה של אספקה של תערובת עוד המשיכה לפעול הרבה שנים. אבל המכולת נסגרה הרבה קודם. אני יודעת, שכשחיים אילנאי (חיים שיינבוים) קיבל את הסניף הזה כמכולת, הוא הפך את זה למכולת פרטית שלו, ומישהו בא ופתח, באמת, מכולת שם ברחוב סולד, באופן פרטי. והמשרדים, איפה שהיתה הצרכניה ברחוב השוק, הפכו למשרדים של "אחוזה", שכן המשיכו עוד איזשהו זמן לפעול.

ח.-:  קשה לדייק בשנים. אנשים זוכרים בערך. 

פרומה, ספרי לנו, בבקשה, על לימודייך ומעשייך מאז שהיית ילדה ועד היום ברצף.

פ.-:  למדתי בבי"ס עממי ברעננה. אח"כ, נפתח תיכון, שהיה בבית הירשהורן, ולמדתי שם שנה. וכעבור שנה נוספת, אני חושבת, פרקו  את זה, ולא היה יותר תיכון. ההורים שלחו אותי ללמוד בתיכון בפתח-תקווה. זה היה בגימנסיה "אחד-העם", שבעצם קיימת עד היום. אח"כ, עברתי ללמוד בת"א, בבי"ס "פיטמן", ששם, בעצם, למדתי פקידות, הנהלת חשבונות ודברים נוספים. אח"כ, כשלאחותי נולדה הבת הבכורה – עמליה, היא העבירה לי את מקום עבודתה ב"יכין" בת"א, ועבדתי שם ארבע שנים. בשנה האחרונה ב"יכין" היכרתי ברעננה את מקס בנקר, וכעבור שנה נישאנו – ב-1948. אחרי כעשר שנים, כשהייתי בבית עסוקה בגידול הילדים ובטיפול באבי החולה, חזרתי לעבוד. התקבלתי לעבודה במשרד החקלאות ברעננה – עבדתי שם כ-28 שנים. כיום, אני גימלאית, כמו בעלי מקס, ואנחנו משתדלים לעבוד בעבודה התנדבותית ומשתדלים להנות מהחיים, עד כמה שאפשר.

ח.-:  והיכן אתם גרים?

פ.-:  אנחנו עברנו לפני שנה לגור בבית מוגן בכפ"ס, שנקרא: בית בכפר-הדרים. אנחנו נהנים מהמקום, ומרוצים מהצעד שעשינו.

ח.-:  ומה באשר לילדים?

פ.-:  יש לנו בן ובת. הבן הוא הבכור, נשוי, חזר בתשובה לפני כחמש-עשרה שנה, כיום יש לו חמישה ילדים: בן וארבע בנות; אנחנו שומרים על קשר טוב עם הבן ומשפחתו, ונהנים מהנכדים המקסימים. ביתי נשואה, ויש לה שתי בנות – מאיה ואפרת, אשר אחת מהן – מאיה – עומדת בסוף השנה להתחתן.  הקשר עם הבת הוא קשר הדוק, ואנו נהנים בכיף מהנכדים, זה הדבר הכי יפה שיש.

ח.-:  אני מאחלת לך נינים.

פ.-:  תודה! אני מקווה.

ח.-:  רינה, ומה באשר אלייך? איפה למדת, וכל השאר? ספרי!

ר.-:  נולדתי ברעננה, לשמחתי הרבה. למדתי בביה"ס העממי, וכשסיימתי לימודיי שם, עברתי ללמוד בתיכון בת"א. במשך שנות לימודיי בתיכון חייתי אצל דודה בת"א, ושם הכרתי את בעלי זלמן ז"ל. נישאנו בשנת 1949, וגרנו כמה שנים ברעננה. בשנת 1951 נולד לנו בן בשם יזהר. כעבור ארבע שנים ברעננה עברנו לת"א, כי עבודתו של בעלי היתה בת"א. גרנו בת"א, ושם נולדה לנו בת בשם: דורית. אני גידלתי את ילדיי וחיינו בת"א. לאחר הרבה שנים חזרתי להוד-השרון, ומשנת 1983 אני חיה בהוד השרון. ילדיי גדלו, עצמאיים: יזהר הבן- ארכיטקט, ודורית היא עובדת סוציאלית קלינית. שניהם בעלי משפחות מסודרים. יש לי חמישה נכדים: שני נכדים ושלוש נכדות, שהגדולה ביניהם – נועה – היא כבר בת 21 כיום. הנכדים הם: נועה, גליה, תמר, טל, ותינוק קטן בן חודשיים, הנמצא הרבה עימי.

ח.-:  ועמליה?

ע.-:  עמליה שומרת הגחלת ברעננה, ולכן הזמנו את כל המפגש הזה ואת כל הסיפור – כי עמליה מונה כבר ששה דורות שחיו וחיים, הגרים ברעננה. ברצוני, למנות, בקצרה, את הדורות:

1. שלוש הסבתות רבות: דינה באיי, זלטה סלושני ורבקה אפשטיין
2. סבא יעקב בייזר, וסבא וסבתא מאיר ולאה פטרוביצקי
3. הוריי – ישראל וטובה בייזר
4. אנחנו – אני ובעלי ארתור, אשר גם הוא כמעט כבר חמישים שנה ברעננה, הקמנו משפחה נהדרת.
5. ארבעת ילדינו.

6.    ארבע נכדות.

ח.-:  הרחיבי, בבקשה, על ילדייך ונכדייך!

ע.-:  יש לי ארבעה ילדים, ששניים מהם כבר נישאו, ומגדלים את משפחותיהם ברעננה. יש לי כבר ארבע נכדות, הגדלות ברעננה, לתפארת מדינת ישראל.

       ברצוני לחזור לקשר בין משפחת בייזר למשפחת פטרוביצקי. כמו שסיפרתי, משפחת בייזר הגיעה מוורשה לרעננה. אבא שלי, אחרי שסיים את לימודי האגרונומיה, בא עם אחיו יצחק בייזר לרעננה, והם קנו סוסים – חרשו, אח"כ, קנו טרקטור וחרשו בשדות. יצחק בייזר נשא לאשה את בת משפחת קלצ'קו, שגם הם מותיקי רעננה – את דודה צביה.

ח.-:  כדאי כאן לציין, שלמשפחת קלצ'קו היה בן משפחה בשם שליט, שהוא היה נציג של אחוזה א' בארץ, ב-1913 בא לחפש אדמה, אך לא קנה אותה, כי נאלץ לעזוב את הארץ בגלל מלחמת העולם הראשונה. הוא רצה לקנות את אדמות קוסקוס טבעון, ליד חיפה.

ע.-:  הוא לא חזר אח"כ?

ח.-:  הוא לא חזר.

ע.-:  כי היו לו אדמות כאן.

ח.-:  הוא רכש אדמות, ונתן אותן למשפחת קלצ'קו.

ע.-:  והיו גם אדמות שנשארו שלו, כל הצד המערבי של רחוב קרן היסוד היו אדמות שלו. אני לא יודעת מי מבני המשפחה שלו מכרו, אח"כ, את אדמותיו. משפחת קלצ'קו התיישבה ברעננה בשנים די מוקדמות, והדודה צביה, שהיתה הבת הצעירה של משפחת קלצ'קו, נישאה לדודי יצחק בייזר. הם, אחרי נישואיהם, עזבו את רעננה, אבל יתר בני משפחת בייזר נשארו ברעננה. סבא יעקב בייזר הקים חנות לחומרי בניין. הוא היה יהודי מיוחד במינו. זה שוב, כנכדה, אני אומרת, בטח, דברים משוחדים. אבל, קודם כל, הוא היה יהודי יפהפה – יפה תואר, קפדן, אציל – אולי זו המילה המדויקת. קפדן תמיד, לבוש באמצעים המינימליים שהיו, תמיד מקפיד על ניקיון לבושו.

ח.-:  הוא היה אלמן.

ע.-:  הוא היה אלמן הרבה שנים, שגידל באמצעות הסבתות את הילדים. בחנות הוא הקפיד על סדר וניקיון, בצורה שאי אפשר לתאר. הסידור של הברגים לפי הגודל, ההתאמה של כל דבר ודבר שהיה בחנות, ועוד.  הוא היה נפש אומנותית, אהב לצייר ולכייר. ממה היו מכיירים? מלחם - היו עושים עיסה, והיו מפסלים כל מיני דמויות מעיסת לחם.  מסמרטוטים הוא היה עושה לנו בובות. 

       יחד עם זאת, הוא היה מקפיד מאוד על כתב ידו. הוא היה מושיב אותי, הביא מת"א בובות לכתיבה חמה, והושיב אותי לכתוב את האותיות בקליגרפיה, שזה יהיה טיפ-טופ. ואם אני אראה לכם כתב יד שלו, אז תבינו במה מדובר, איך הוא כתב.  בכל דבר הוא היה גם מאוד מעורב, ותכף אסביר גם למה הוא היה מאוד מעורב גם בגידול ובחינוך שלנו מעבר לעניין של חינוך והשכלה רחבה. להזכיר, שאנשים בתקופה ההיא היו דתיים, אבל דתיים ליברלים, ולא נסגרו במסגרות של לימודי דת בלבד, אלא היו מאוד פתוחים ללימודים כלליים. להזכיר שוב, שאמנם האנשים היו דתיים, אבל הם לא הצטמצמו בלימודי דת בלבד, אלא הקפידו מאוד ללמד לימודים רחבים בכל תחום שהוא. גם במשפחת בייזר הדודה שלי נחמה, לימים ברטוב, למדה בקונסרבטוריום בורשה, למדה את כל הלימודים. בימים ההם, כבחורה, זה היה דבר גדול מאוד. אבא שלי, נסע ללימודים אוניברסיטאיים בצרפת. גם במשפחת באיי, אנחנו יודעים, שהקפידו מאוד על לימודי הילדים. אמנם, על לימודי  הבנות הקפידו פחות, אבל כולם ידעו קרוא וכתוב. הבנים למדו לימודים גבוהים. הבנים הורחקו לארצות רחוקות, כדי שיתאפשרו להם לימודים גבוהים אוניברסיטאיים, כי אנו זוכרים את התקופות בהיסטוריה של עם ישראל. זה היו התקופות של ה"נומרוס קלאוזוס" שבאזורים שלהם הם לא יכלו ללמוד, והם הרחיקו ונסעו לגרמניה ולצרפת, כדי ללמוד כימיה וכל מיני מקצועות בלימודים גבוהים. אמנם, אח"כ, הם לא יכלו ליישם את זה בחיי היום-יום הקשים. אבל בעיקרון: השכלה גבוהה, ראש פתוח, ספר, קונצרט, הרצאה ותיאטרון היו מאוד טבועים באנשים האלה כבר בימים ההם.  כשהגיעו לרעננה, אני אספר מעט עליהם, כי אני חושבת, שכדאי לערב את בני משפחת ברטוב על דודה נחמה ועל בעלה ישעיהו ברטוב, באשר לחלקם בתרבות של המשפחה, ובאשר לחלקם בתרבות של רעננה בכלל. אבל ברור לנו שחלקם גדול, ואני חוזרת עכשיו למשפחה המצומצמת שלי – אמא, אבא ומה הם עשו למחיה, מה הם עשו ברעננה ואיזה מין אנשים הם היו. לגבי הנושא של "אחוזה" - אחרי שאמא סיימה את לימודיה התיכוניים ולפני שהתחילה לעבוד ב"יכין" - כשהתמנה אוסטרובסקי ליו"ר הועד המקומי, היא (אמא) היתה המזכירה שלו לתקופת מה. אחרי-כן, היא עברה לעבוד בת"א בחברת "יכין".  אבא שלי, אחרי שעסק עם הדוד יצחק בעיבוד שדות ובחקלאות, הקים - ראשית בעצמו, ואח"כ, בעזרת שותפים – חברה להובלת אפרוחים וביצי רבייה באמצעות קשרים שהיו לו עם אנשי חקלאות בארץ. הם הקימו בת"א את "איגוד משקי עופות לרבייה", שאיגד בתוכו את כל הקיבוצים והמושבים, שפיתחו משקי רבייה, והוא היה מעורב בהובלת האפרוחים והביצים מקיבוצים, ממושבים ומבתי ספר חקלאיים למקומות אחרים.  נוסף לכך, הוא הקים גם חברת מוניות. אך בעבודתו בחברת "איגוד משקי עופות לרבייה" הוא ראה שליחות ממדרגה ראשונה, ובכל תנאי הוא נסע לחלק את האפרוחים, ועל משמרתו זו הוא גם הקריב את חייו, כי באחת הנסיעות שלו בכבישי העמק התנפלו עליו פורעים ערביים, ורצחו אותו. זה היה בראשית מלחמת השחרור, ממש ערב הקמת המדינה, שמאוד ייחל לכך ולא זכה.  אמא שלי, שהיתה שותפה שלו בעשיית המשפחה ובעשיית הפרנסה, המשיכה, בעזרת השותפים, בניהול חברה זו (חברת "איגוד משקי עופות לרבייה") במשך חמישים שנה.                             

ח.-:  עד מתי?

ע.-:  אמא עבדה בחברה עד שנת 1981, כשחלתה ונפטרה. היא עבדה עד עת פטירתה, ואנחנו –ארתור בעלי ואני – המשכנו עם השותפים הותיקים ושותפים נוספים בניהול החברה, שנסגרה בימים אלה. היא הפסיקה לפעול מכל מיני טעמים כלכליים. אבל במהלך השנים החברה גדלה מאוד מאוד, והיתה לחברה של עשרות מכוניות המובילות אפרוחים ברחבי הארץ. אני חושבת, שלזכר הימים ההם לא היה צריך להתבייש בהמשך, שבהחלט, לאורך כל השנים, זכרנו מה היתה המורשת וראינו בעבודה גם שליחות. לאורך כל השנים, עשינו עבודתנו בדייקנות רבה ובנאמנות רבה, על מנת לשמור את המורשת של האנשים המיוחדים האלה, שמה שהיה להם תמיד חשוב הוא עניין היושר והנאמנות למקום שחיים בו ולמדינה שחיים בה.

       לאבי ישראל ולאימי טובה נולדנו אני (עמליה) ואחי דן – אני הבכורה, ואחי הצעיר. אמא גידלה אותנו באמת בקושי רב, אני לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו. אך מעולם היא לא ביטאה את הקושי שהיה לה בגידולנו, ולא התלוננה על כך. כיום, כבוגרים, אנחנו יודעים להעריך את מעשיה, אבל בכבוד גדול, ובחינוך באמת לאותם ערכים של יושר ונאמנות, מעבר לעניין המשפחתי יותר לעניין הלאומי ולקהילה. כיום, שנינו – גם אני וגם דן, אחי – ממשיכים לגור ברעננה, ומגדלים כאן את משפחותינו.  לאחי, שנשא לאישה את עפרה אשר, שגם היא גדלה ברעננה, נולדו שלושה בנים נחמדים ונהדרים: שחר, יינון וקורן. שחר, הבכור, בוגר שירות צבאי ולומד בטכניון, יינון משרת בצבא, וקורן הוא כיום תלמיד כיתה י"א בתיכון מטרו-ווסט. עפרה (אשתו של אחי דן) היא מורה בבי"ס "יחדיו" ומעורבת, במשך כל השנים בהן היא מלמדת שם, בחיי הקהילה בסביבת ביה"ס, כי זהו בי"ס קהילתי, בו נושא הקהילה מאוד חשוב להם. זהו.  ובאשר אליי (עמליה): כמו שאמרתי, יש לי ארבעה ילדים, שכולם גדלו ברעננה, כולם בוגרי בתי-הספר ברעננה, כולל בי"ס התיכון, ושניים מהם נשואים, וממשיכים לגדל את משפחותיהם ברעננה, וגם שני ילדיי הקטנים ברעננה, בתקווה שימשיכו.

ח.-:  היום 30 בחודש דצמבר 1996. אני ממשיכה בראיון שלי באשר למשפחות בייזר, פטרוביצקי, ובאיי. אנחנו נמשיך בכמה עניינים: קוריוזים, דמויות מרכזיות ואירועים או מאורעות חשובים שהשאירו את חותמם עליכם ועל המשפחה, אולי, אם זה משהו מיוחד. אז בבקשה, מי תתחיל? פרומה, בבקשה!

פ.-:  אני זוכרת, שכשהגענו לרעננה, אז חיו בה מעט אנשים, ואנחנו גרנו, בעצם, במרכז המושבה. בלילה היו פה הרבה שועלים, והשועלים היו מתקרבים מאוד עד לבית, והפחד היה אוכל אותי. אחת הדמויות, שהיו מסתובבות בלילה, היה ירדני. הוא היה מסתובב ושר שירים ברוסית, והשועלים היו מייללים. הפחד שלי היה נורא, ממש נורא, ואני באמת באמת זוכרת את הדמות הזו, והפחד הזה, כשאני נכנסת. זה פתאום נכנס לי לתוך הנשמה מחדש. זה אחד הדברים הראשונים, שאני זוכרת, כשבאנו לרעננה. אח"כ, עוד הלכתי לגן איזה חודש-חודשיים, משהו כזה, ואז היה החופש הגדול, ונכנסתי לבי"ס. המורה שלי היתה נחמה כהן, את בטח זוכרת.

ח.-:  היום שמה נחמה עצמון.

פ.-:  נכון, נחמה עצמון. היא היתה מקסימה, אישיות מיוחדת במינה. היא אחות של חיים כהן. הייתי הולכת לביה"ס, כי הייתי קרובה מאוד לביה"ס. אנחנו גרנו ממש על-יד ביה"ס, ולדודי שמואל באיי היה פרדס ליד ביה"ס, והכדורים של הילדים, ששיחקו בהפסקות, היו עוברים לפרדס. בינתיים, הילדים היו קוטפים קצת תפוזים.

ח.-:  אולי הילדים היו זורקים, בכוונה, את הכדורים לפרדס.

פ.-:  זה גם יכול היה להיות מין ספורט כזה. והוא (דודי), המסכן, היה רץ לתפוס או את הילדים או את הכדורים, והוא היה מאוד נרגש מכל העסק הזה. הוא היה מחליט, שהוא יעניש אותם, הוא לא יחזיר להם את הכדור עד שלא יבואו ההורים לקבל אותו. ואז זהו, בדיוק כך זה היה, אני לא זוכרת, אם, באמת, היו באים הילדים יחד עם הוריהם לקבל את הכדורים.

ר.-:  ודאי! חלק הוא ריחם עליהם, והחזיר להם חזרה את הכדורים, והיו כאלה, שכנראה, "פשעו" בזה כמה פעמים, אז בסוף הוא לא בדיוק החזיר להם את הכדור.

ח.-:  ולא היה קשה להכיר את כל הילדים, לא היו הרבה.

ר.-:  ועד היום כמה מן הילדים האלה, שהם כבר גדולים ומבוגרים, זוכרים זאת; ובכל פעם שאני נפגשת עימם, הם מזכירים לי: "את זוכרת את אבא שלך, את שמואל באיי, שהיה לוקח לנו גם את הכובעים וגם את הכדורים?

פ.-: נכון, נכון. הוא היה לוקח גם את הכובעים. איפה שהיום הגינה הגדולה, בכניסה לביה"ס, זה היה מגרש המשחקים שלנו. ואני זוכרת, ל"ג בעומר אחד, שחגגנו שם, בו החלטנו ששורפים את היטלר. אני לא יודעת, אם את זוכרת את אותו ל"ג בעומר, אבל כולנו רקדנו מסביב.

ח.-:  אני זוכרת. היתה בובת סמרטוטים גדולה, אותה תלו על קצה עמוד גבוה, ושרפו אותה ושרו. זה היה כבר בסוף שנות השלושים. רינה, איזה מאורעות.

ר.-:  אני הייתי ילדה קטנה, ולמדתי בגן הילדים של אורה. הגננת אורה זו היתה חוויה בפני עצמה, עד כמה שאני זוכרת. אבל מה שהרשים אותי, ונשאר לי מאוד בזיכרון זה ימי החורף הקשים, הגשמים שירדו ברעננה, והרחוב הראשי שהיה חול והתמלא במים. המים עלו והציפו את הגן, ולא יכלו להוציא אותנו הביתה. ואז באו כל מיני אבות במגפיים מאוד גבוהים, ועברו את כל אורך המסלול הזה – מהרחוב, דרך התעלות, אל תוך הגן – והוציאו את הילדים על הידיים. ואני חושבת, שזה היה אוטובוס, שהעביר אותנו לכל מקום; ואי אפשר היה לנסוע, המים עמדו.

ח.-:  אז כדאי שנעשה את ההיסטוריה מדויקת יותר. גן הילדים היה קרוב לפינת רחוב הרצל, ושם תמיד בחורף עמדו המים. עד היום הזה יש הצפות, אבל מהר מאוד הן מתנקזות, כי יש כבר תיעול. אבל בעבר המים עמדו לפעמים ימים אחדים.

ר.-:  היו ימים, בהם לא באנו לגן, כי אי-אפשר היה להיכנס לתוך הגן בגלל ההצפות. עוד דבר, שבאמת אני זוכרת: כשהייתי ילדה בת שש, בכיתה א' - זו תקופת הבריטים בארץ, הגיע הנציב העליון, ארתור ווקופ –  סייר (SIER ); ועל המדרגות היפות של בית-העם, בזמנו, שהיום זה עיריית רעננה, היו מקבלים את כל האנשים המכובדים שבאו למושבה, ואני נבחרתי כילדה היפה ביותר בכיתה א', כדי להגיש לו (לנציב העליון) זר פרחים, ולבשתי שמלה לבנה עם סלסולים. היה לי ראש עם תלתלים וסרט. זה נשאר לי כזיכרון מאוד יפה.

ח.-:  אני זוכרת זאת. הוא (הנציב העליון) היה מלווה באנשי משטרה, באוסטרובסקי (ראש המועצה), על-ידו הלך מר זיו (זלטין) - המנהל, ועל-ידם הלכה המורה יהודית עמיר, אשר היתה המחנכת שלך.

ר.-:  והמחנכת שלי, יהודית עמיר, היתה אישה נפלאה ומופלאה, ועד היום היא כזאת. עד היום אנחנו שומרים עימה על קשר די הדוק. אנו מקיימים עימה קשר טלפוני, ומזמינים אותה מידי פעם לפגישות של חברים, לארוחות. היא באה עם בעלה מידי פעם. היא היתה מורה נפלאה ואישה נפלאה, ביקרה בבית-הוריי לא פעם, והיתה אווירה נהדרת.  אני זוכרת מאוד לטובה את המנהל שלנו, מר זלטין, ששינה שמו לזיו לאחר שנים, ואת משפחת אוסטרובסקי. היינו שכנים קרובים של משפחת אוסטרובסקי, ומאוד מיודדים גם עם משפחת זיו (זלטין), שגרו בחצר האחורית של אוסטרובסקי.  ובנו של מר זיו – המנהל, יעקב זיו, שהיום הוא אדם מאוד נכבד, היה יושב עימי על מדרגות ביתנו, ועוזר לי לקלף את הבוטנים, שאבי היה מגדל.

פ.-:  הוא בן כיתה שלך?

ר.-:  לא, הוא צעיר ממני בשנה. היינו חברים טובים.

ח.-:  היום יעקב זיו הוא הרקטור של הטכניון, ואני הייתי מדריכה שלו במחנות עולים – קטן.

ע.-:  ועולם קטן: ביתו הצעירה (של יעקב זיו), שלומית רוט, למדה בבי"ס זיו; ויום אחד, באחד מימי הזיכרון של המשפחה, כשעלינו לבית הקברות והיא עוד היתה ילדה צעירה, היא נעלמה לנו, פתאום. כעבור כמה דקות היא באה ובקשה פרח. שאלתי: "שלומית, למי הפרח?" היא השיבה: "מצאתי את הקבר של זיו, שעל שמו נקרא ביה"ס שאני לומדת בו, ואני רוצה להניח לו פרח."

ח.-: יפה מאוד! רינה, יש לך להוסיף עוד סיפור, או משהו אחר? אולי תיזכרי.  עמליה, ספרי לנו סיפורים נוספים, אם יש לך.

ע.-:  דברים, שעדיין קשורים להיסטוריה המשפחתית במהלך השנים, אלה פרקי-היסטוריה, שחלקם מן ההיסטוריה המשפחתית וחלקם מן ההסטוריה של כולנו – של העם, הנהנה פה במדינה.  אני מוכרחה להזכיר את הפעילות הגדולה של הוריי ב"הגנה" – הן של אבא והן של אמא.  לקראת קום המדינה תושבי רעננה התארגנו להגנת המקום - לפני קום המדינה, כשהיו חששות שערבים יתקפו. ולא רק חששות. ערבים אכן היו תוקפים יישובים בשנות המאורעות, והתושבים התארגנו להגנה על המקום. אז אני יודעת, מכל מיני סיפורים ששמעתי, שאבא שלי היה מאוד פעיל ב"הגנה"; הוא גם נתן שעורים בטופוגרפיה לחברי-ההגנה במקום. ואמא שלי היתה פעילה יותר בנושא של לימוד עזרה ראשונה וארגון דברים מהסוג הזה. אני זוכרת, שגם בשנים מאוחרות יותר היה אקדח בבית. בטח לא שמו לב, שאני, כילדה קטנה, ידעתי איפה האקדח מוחבא. היה בבית ארון, הבנוי בתוך הקיר, שישראל בונוס בנה, ומאחורי קרש או משהו, בתוך הארון הזה, היה מקום מחבואו של האקדח של אבי. אקדח זה לא עזר הרבה לאבי, שערב הקמת המדינה תקפו אותו בדרך לחלוקת אפרוחים במשקי עמק יזרעאל ורצחו אותו.     

ח.-:  אגב, האקדח נשאר, או נגנב אצלו שם?

ע.-:  לא יודעת. אני רק זוכרת בדיוק איך נראה האקדח: הוא היה מעוגל כזה. כשאבי נרצח, עוד לא מלאו לי חמש. ומראה האקדח זכור לי לא מסיפורים, כי אף אחד לא סיפר לי על כך. פשוט, מזיכרון צילומי שלי, אני זוכרת בדיוק את מראה האקדח. אני זוכרת את אבא נועל מגפיים גבוהות עד הברכיים לעבודה, כשהוא היה נוסע לחלוקת האפרוחים במשקים. כשהוא היה נוסע לכך, הוא היה נוסע לכמה ימים; הוא לא נסע וחזר באותו יום. בפעם האחרונה שהיה בבית, זה היה כבר אביב. אני לא זוכרת, לאיזה צורך היה צריך להגיע למושב אודים, אך נסענו יחד. זה היה יום שבת בבוקר. הוא לקח אותי, ואני זוכרת אותו רץ עימי על המדרונות של אודים – איפה ש"וינגייט" היום – לקטוף את איריס הארגמן. אני זוכרת את התמונה הזו; זו, בעצם, התמונה האחרונה, שאני זוכרת אותו. הוא היה איש נמוך, קל רגליים, מדלג על הגבעות, וקוטף לי פרחים. אז קטפו פרחים. במהלך השנים למדנו, שלא קוטפים פרחי בר, כי רוצים לשמור אותם; אבל אז היתה אוכלוסיה קטנה, וקטיף הפרחים לא הזיק להם; אז הוא קטף לי כמה איריסים שחורים כאלה, מה שנקרא: איריס הארגמן (איריס הכמעט שחור בצבעו), וזו התמונה האחרונה עימו, שאני זוכרת היטב. אח"כ, שוב, אני אומרת: זה, בכל זאת, מן ההיסטוריה הפרטית שלי. סבא שלנו – אבא של אבא - גר איתנו בבית, וכבר סיפרתי לו זאת. כמה הוא (סבא) היה מעורב בחינוכנו ובטיפוח האישיות שלנו. אני זוכרת, למשל, איך בערב יום-כיפור הוא היה נוהג לברך אותנו. הוא היה מתלבש בבגדים לבנים, צחורים, שהיו משתלבים עם הזקן הלבן שלו, והיה קורא לנו לברכנו בברכת "אפריים ומנשה", לפני שהיה הולך לבית-הכנסת ביום הכיפורים. אני זוכרת, איך הוא אותי, כשהיינו צריכים. המורה חניה אמרה לנו ללמוד בע"פ את קינת דויד על יונתן; והיות ואבא שלי נפל לרגלי הגלבוע, שזה בדיוק המקום בו נפלו שאול ויונתן, אני זוכרת איך סבי לימד אותי בע"פ את קינת דויד ויונתן, ודאג להזכיר לי במילה את מקום הקשר. ומאז ועד היום, קינת דויד ויונתן אצלי היא קינת סבא על בנו – אבי. אלה, בעצם, הדברים. עכשיו, תמונות אופייניות לרעננה של פעם שוב כהבזקים, כי אני יודעת בדיוק, שהדברים שנחרטו בזיכרוני הם הבזקי מראות. למשל, עגלת הנפט עם הצלצולים של מחלק הנפט (היו אז אזורי חלוקת נפט).         

ח.-:  העגלה היתה, בעצם, חבית גדולה מאוד עם ברז מאחור. נכון.

ע.-:  אז אני זוכרת את עגלת הנפט (עם הצלצולים של מחלק הנפט), שסוס מושך אותה. ואז היה צורך בחלוקת נפט. אל תשכחו, לא היה אז גז לבישול, אז היו מבשלים על פתיליות נפט; את הכביסה היו מרתיחים על פרימוסים, שהיו מוזנים בנפט; את הבית היו מחממים בתנורים של נפט. אני זוכרת, שהיתה ברעננה חלוקה לאזורי חלוקת נפט. היה לופיאנסקי, שהיה מחלק במזרח רעננה, ובמערב רעננה חילק יהודי אחר, שגר ברחוב סוקולוב, בערך. את זוכרת, חניה?

ח.-:  אינני זוכרת את שמו של היהודי שחילק במערב המושבה, אך אני זוכרת, שפעם רק לופיאנסקי היה מחלק. כשהמושבה גדלה, נאלצו לחלק זאת (את חלקת הנפט) לאזורים, ואז היהודי הזה החל לחלק במערב רעננה.

ע.-:  הוא היה עובר בעגלת הנפט, כשהפעמון בידו, והיה מצלצל. היינו יודעים להבדיל בין פעמון של נפט לפעמון של חלב ופעמון של קרח. אז שוב, חולפת בראשי תמונת עגלת הנפט, העוברת ברחובות. עגלה נוספת היתה העגלה של הקרח. באותם ימים לא היו פריז'דרים, או מקררים – מקררי-חשמל, אלא היו מאושרים האנשים שהיה להם ארגז קרח – מקרר, וכדי לשמור על מעט מזון טרי, היו קונים יום-יום "בלוק" קרח, כפי שקראו לזה.

ח.-:  למי שהיה מקרר, שהתאים לגודל הזה.

ע.-:  ואם לא בלוק קרח שלם, אז חצי בלוק או רבע בלוק. במהלך היום היה הקרח נמס לאט-לאט; ולשם כך, היה צריך מגירה מתחת למקרר, כדי לאסוף את המים של הקרח המפשיר; ואם היו מפספסים, אז היה שיטפון במטבח.  אלה דברים, שאולי, ילדים של היום לא יבינו כלל.

פ.-:  אבא שלי היה מוציא את המגרה, והיה לנו חלון במטבח. אז היה הולך, הולך, הולך, ובום נשפך לו לפני החלון.

ע.-:  נכון, נכון.

ח.-:  לא, לא תמיד. זה, בודאי, נשפך, לפעמים. הוא הגיע לחלון.

ע.-:  זה היה טקס. עכשיו, היתה עוד עגלה אחת: העגלה של מחלק החלב. היו, ברעננה, אנשים שגידלו פרות, והיו הולכים ומחלקים את החלב והתוצרת שלו. זו היתה אפשרות אחת. אפשרות אחרת היתה ללכת לבית מגדל הפרות – הרפתן, ולקנות אצלו חלב בכדים; אח"כ, היו באים עם החלב הביתה, מרתיחים אותו, כדי שלא יתקלקל, ומכינים את התוצרת. באשר לתוצרת החלב, ניתן היה גם לקנות אצל אשת הרפתן גבינות, לבן, לבניה ודברים נוספים, בתוך צנצנות זכוכית.  אימי היתה, לרוב, מכינה את תוצרת החלב בעצמה. היא היתה מחמיצה את החלב לחלב חמוץ, או לכוסות של לבן, ומייצרת בעצמה גבינה לצרכי הבית.

       היתה עוד עגלה: עגלת איסוף הזבל. אני זוכרת. אוסף הזבל גר ברחוב הרצל. שמו היה שיפרין, אם אינני טועה, אך אני לא בטוחה.  

פ.-:  אבא שלהם היה סנדלר.

ח.-:  אני לו זוכרת אם קראו לו שיפרין, לסנדלר.

ע.-:  אבל הוא היה ממשפחת שיפרין. זה בטוח!

פ.-:  נדמה לי, שהוא היה אחיה של גב' שיפרין.

ע.-:  יכול להיות, ששם משפחתו לא היה שיפרין; אך אני יודעת לבטח, שהוא היה קשור למשפחת שיפרין. אני גם זוכרת, שהיה לו סוס עם עגלה פתוחה. הוא היה עובר מבית לבית, ואוסף את הזבל בערימה בתוך העגלה. בהרבה חצרות היו בורות לקבור ולאסוף את הזבל. חלק מהם השתמשו בזבל, אח"כ, כקומפוסט לזבל את הגינות ואת הגידולים, וחלק היו אוספים את הזבל בפחים בחזית הבית, והוא היה עובר ואוסף את הזבל. אני זוכרת גם את היום, בו הגיעה משאית הזבל הראשונה לרעננה. היא היתה ירוקה עם ארגז פתוח, שאפשר היה לסגור אותו, והוא עלה לגדולה – עבר מהסוס לארגז של מכונית הזבל, והנהג של מכונית הזבל היה מר ליבל. 

ח.-:  ועוד לפני כולם היתה עגלת-הלחם.

פ.-:  נכון.

ע.-:  מה, היתה גם עגלת לחם, בנוסף לאפשרות, שהיתה, לקנות לחם בחנויות, או שהם פשוט היו מחלקים את הלחם לחנויות?

ח.-:  בימים של פרומה ורינה לא היה לחם בחנות. היו פשוט מחלקים לחם: תחילה, היו מביאים לחם מעין-חי, ועוברים עם עגלת הלחם (עם לחמים שלמים, וחצאי לחמים), ומחלקים את הלחם בבתים. אח"כ, בסוף שנות ה-20, נפתחה מאפייה ברעננה (המאפייה של אנקר), ואז התחילו לחלק לחם בבתים. ראשית, אנקר בעצמו (בעל המאפייה) היה מחלק את הלחם. אח"כ, בן-יליד היה נוסע להביא מהמאפייה לחם, ומחלק אותו בבתים.

פ.-:  אנקר היו מראשוני המתיישבים ברעננה.

ח.-:  לגבי חלוקת החלב, אני רוצה להוסיף, שחלב חילקו גם הרפתנים – בעלי הרפתות בעצמם. הם היו עוברים על גבי חמור, כשכדי חלב גדולים היו מונחים משני הצדדים. לאבי היה גם ארגז עם מגירות, ששימש כארגז תוצרת, בו היו גבינה ולבן. היו תאים לכל לבן. להחזקת הלבן היו צנצנות לבן נמוכות ורחבות, שהוחזקו בארגז המגירות, כאשר ניתן היה להחזיק עד שמונה צנצנות בכל מגירה.  כיום, ביתי בת"א משתמשת בארגז מגירות זה, העשוי מגירות-מגירות - בו כל מגירה: רוחבה 50 ס"מ, גובהה 50 ס"מ, והעובי שלה 20 ס"מ – כארון לילה.

ע.-:  אבל יותר מאוחר, כשקמה המדינה, הבינו את הסכנה שבאספקת חלב לא מפוסטר, ומשרד החקלאות אסר את המשך חלוקת החלב הלא מפוסטר. עקב כך, ריכזו את איסוף החלב ומשקי החלב לפיקוח, וכל החלב הועבר לתנובה ולמחלבות אחרות, שהתחילו לייצר בצורה מסחרית חלב ותוצרתו. מחלקי החלב המשיכו לחלק לבתים את התוצרת של תנובה, והמשיכו לצלצל בפעמון כסימן להגיעם לאזור.

ח.-:  באותה תקופה, החלו לחלק את החלב בבקבוקי זכוכית צרים וגבוהים עם מכסה קרטון.

ע.-:  היו מנערים את הבקבוקים.

פ.-:  זה היה מאוד טעים, נכון? אולי, כמו היוגורט.

ע.-:  עגלה נוספת, שאני מוכרחה להזכיר, שמאוד הרשימה אותי כילדה, זו העגלה של "חברה קדישא", אשר שימשה לנשיאת המתים, כאשר מישהו נפטר ברעננה.  אדון טבק היה הולך עם סוס, שמושך עגלה שחורה, בה היו מניחים את הנפטרים, וכל תושבי רעננה היו הולכים בעקבותיו מבית-הנפטר לבית הקברות, עם כל הטקס הדתי הכרוך בעניין – מספד, ופרקי תפילה במהלך הלוויה.  זה דבר שאני מאוד מאוד זוכרת, כי היו אז מעט תושבים במושבה, ובשל כך, כל התושבים היו שותפים אחד לשני בשמחות, וכמובן גם באבלם. אז כמו שהיו דברים שהסתירו מהילדים ולא נהגו לדבר עליהם באזני הילדים, היו גם דברים בהם גם הילדים היו מעורבים. וכאשר היתה לוויה, אז היינו עומדים בצד וצופים בלוויה, ומגיל מסוים היינו הולכים עד פתח בית-הקברות. יותר מאוחר, גם זה השתנה, ובמקום להשתמש בסוס ועגלה לנשיאת הנפטרים, עברו להשתמש במכונית הנושאת את הנפטר. כיום, כשנערכת לוויה, נפגשים בשער בית הקברות – לא מלווים יותר. אך אז ליוו את הנפטר ברגל מבית-הנפטר - ולא חשוב איפה הוא היה גר, דרך בית-הכנסת, עד בית הקברות.

פ.-:  אפרופו לוויות. כשסבתי נפטרה, לא סיפרו לי שסבתא מתה; כנראה, היה מקובל לא להגיד לילדים, כשמישהו נפטר.  ופתאום, אני, כילדה קטנה, רואה המון אנשים, עגלה שחורה ואנשים בוכים. והיו אז מצלצלים: "צדקה תציל ממוות". היום לא עושים זאת.  זה כל כך הבהיל אותי כל העסק הזה. אני זוכרת זאת כמו היום, שאני התחבאתי מתחת למיטה של אמי, ושכבתי שם שעות ארוכות, כאשר כולי רועדת מפחד. וכאשר כבר הוציאו אותי ממקום מחבואי (מתחת למטת אימי), לא הסבירו לי, מה קרה.  פשוט, אני הבנתי לאט-לאט, שבעצם סבתא איננה.

ח.-:  בת כמה היית?

פ.-:  אולי, בת שבע (שש או שבע). אבל הרעיון הזה, לא לספר ולא להגיד, היה נורא. ועד היום, כשאני נזכרת בכך, זה נורא. איזה מין דבר נורא זה היה!

ע.-:  אני חושבת, שהיית יותר גדולה, כי היא נפטרה, אולי, בשנת 1939 או 1940.

פ.-:  אני אגיד לך את האמת: אני לא זוכרת, בדיוק, מתי זה היה.

ע.-:  אפשר לבדוק זאת. צריך לבדוק את זה בבית-הקברות. אבל, לדעתי, היית הרבה יותר גדולה, וגם כגדולה יותר, זה היה נורא, כנראה.

פ.-:  זה היה איום ונורא.

ר.-:  גם אני זוכרת, שהיא נפטרה.

פ.-:  אנחנו היינו מאוד צמודים אליה.

ר.-:  נשאר לי זיכרון טוב ויפי מימי כיפור, בתקופה שכל המשפחות שלנו (משפחת פטרוביצקי, הורביץ ובאיי) גרו, עדיין, יחד ברעננה. ההורים של פרומה, מאיר ולאה (דודתי, שהיתה אחות אבי) היו אנשים ששמרו מאוד על המסורת, אפילו דתיים. ללאה לא קראנו דודה, למרות שהיתה אחות אבי, ומאיר, אביה של פרומה, כונה בפינו "סבא מאיר". הוא, אמנם, היה דוד שלי, אך כולם קראו לו "סבא מאיר". הוא היה מקפיד והיה הולך להתפלל. שנים-שנים אני זוכרת אותו בבוקר שבת, כמובן! אבי לא היה עד כדי כך שומר על המסורת. אבל במוצאי יום-כיפור היתה כל המשפחה המורחבת מצטרפת אליהם לארוחה לשבירת הצום. אמא של פרומה היתה מכינה את הדג המלוח וה"לקח", שהיום אנו קוראים לו "טופין"; אבל זו היתה עוגה לבנה, גבוהה, מאוד ישבה. וככה, היינו מתיישבים כולנו יחד (כל המשפחה המורחבת), שותים ואוכלים. זה נמשך כך שנים-שנים. אני זוכרת זאת בתור ילדה, כשהיינו נכנסים לשם במוצאי יום-כיפור.

ע.-:  ולהמשך המסורת – מה שאני זוכרת, בהפרש הגילים ביננו, כשסבא וסבתא שלי כבר לא היו, אז היינו באים, לשבירת הצום (במוצאי יום-כיפור), להוריה של רינה, אסתר ושמואל, לאכול את אותו דג-מלוח, "לקח" וכוס תה. אח"כ, כשאני הקמתי בית ומשפחה, אנחנו (ארתור ואני) גרנו באותו מקום, וכשההורים של ארתור היו מסיימים את הצום, היינו נוהגים לקחת אותם אלינו לארוחה לשבירת הצום, באותו מקום, באותה מסורת.

פ.-:  יש דברים, שאני מצטערת, שהם, איכשהו, התקלקלו.  הקשר המשפחתי הזה, שהיה אז, היה קשר טבעי, בסה"כ.

ע.-:  כל אחד הלך לדרכו, ואנשים נעשו עסוקים יותר. זה מוזר להגיד, אך בזמנו, רוב הנשים היו עקרות בית, והיה להן יותר זמן לכך. במשך הזמן, הנשים נהיו נשים עובדות, שאין להן כמעט זמן לעסוק בענייני בישול ומשק-בית.

פ.-:  אבל יש קטעים, שזה חסר.

ע.-:  השתנו הזמנים! אני מתגעגעת מאוד לנושא בית-הכנסת, מפני שהוא יצר קירבה, הוא יצר גרעין, שסביבו המשפחה התאחדה – חגים ושבתות. אני זוכרת היטב, איך מידי יום שישי סבא מאיר (סבא פטרוביצקי) היה הולך לבית-הכנסת ואני הייתי מתלווה אליו. לכן, אני יודעת היטב את נושא סדרי התפילה גם ביום שישי וגם בשבת בבוקר, וקריאת פרשת השבוע וההפטרה, שאני זוכרת ויודעת מתוך זיכרון. ולאחר סיום התפילה ביום שישי היה סבא מאיר בא אלינו לארוחה של קבלת-שבת, עשה קידוש על החלה ועל היין. כל הטקסיות הדתית נתנה מסגרת למשפחה. היום אנחנו איבדנו את הדברים האלה. בזמנו, במקור – האנשים היו דתיים, אבל היו מאוד ליברלים ומאוד משכילים גם בנושאים אחרים. כאשר התנהלה שיחה, היא היתה לא רק בענייני דת ותורה, אלא בעניינים רבים ומגוונים.  אגב, אני זוכרת, פרומה סיפרה על פחד אחד שלה. אני זוכרת יום שישי אחד, בו פרומה לקחה אותי מהבית של סבא לכיוון הבית שלנו. ברחוב ברעננה, בזמנו, היה כביש צר מאוד. הן (פרומה ורחל) זוכרות גם כשלא היה כביש. אבל אני זוכרת כביש צר מאוד, כשמשני צידי הכביש היו תעלות ניקוז למי הגשמים, כשבכל כניסה לכל בית היה קרש – "גשר" במרחאות – מהכביש לחצר, כדי לעבור על פני העגלה, שמנקזת את מי הגשמים. זה היה, כנראה, ליל-ירח. הלכנו שתינו (פרומה ואני), והצל שלי "התקפל" בתוך התעלה הזאת, ונהיה משהו ארוך ומפחיד.  עד היום אני זוכרת את הצרחות שצרחתי, ושפרומה היתה צריכה להרגיע אותי, ואת הפחד שהיה לי מהצל הזה שלי, שהמשיך ללכת אחריי. לפני-כן, זה היה משהו נוראי, שהתקפל בתוך התעלה.

פ.-:  זה היה, בערך, מה שהיום בר-אילן.

ע.-:  בדיוק! עברנו את הבית של פוזין, ואז ראיתי את הדבר הזה.

ח.-:  גם בגלל השיפוע זה נראה יותר ארוך.

ע.-:  לא אשכח את זה לעולם!

פ.-:  עמליה היתה התינוקת שנולדה למשפחה לאחר הרבה מאוד שנים; ואנחנו, כמו כולם, חשבנו, שפלא כזה לא יכול לקרות לאף אחד.  הקשר שלי אל עמליה היה מאוד חזק, באופן מיוחד. היא היתה הבייבי של המשפחה.  ולא רק הבייבי – כולנו נורא אהבנו אותה.

ע.-:  טיפחו אותי במשפחה.

פ.-:  אנחנו אוהבים אותך גם היום.

ח.-:  זה גם חוסר אבא.

ע.-:  לא, עוד לפני-כן, מה שאני זוכרת זה עוד לפני-כן. נכון, שבעקבות הירצחו של אבא אז באמת כל אחד השקיע. אבל אני חושבת, שגם בלי קשר לעניין, זאת היתה משפחה חמה, נותנת ותומכת. ופה שוב המקום להזכיר את הנושא של משפחת ברטוב בעניין. גם סבא פטרוביצקי וסבא בייזר – כל אחד. סבא פטרוביצקי היה עושה לי בסוף שבוע חידונים בחשבון; הוא ידע היטב לחשב בע"פ, הוא היה אשף בכך; אי-אפשר לתאר, איך הוא היה מכפיל מספרים של ארבע ספרות בארבע ספרות בע"פ, אני חושבת. ולו הוא היה חי בימי המחשב, אני חושבת, הוא היה משיג את המחשב בתוצאה. דרך אגב, זה קורה גם לי עד היום. אני לא סומכת על המחשב, בגלל האימונים שהוא היה עושה לי בלוח הכפל ובבדיקת מה שלמדנו השבוע בתורה.  אם לחזור למשפחת ברטוב, אז נחמה לימדה אותי נגינה בפסנתר.

ח.-:  להזכיר, שנחמה היתה דודתך – אחות אביך.

ע.-:  כן, נחמה, בת משפחת בייזר, היתה מורה לנגינה ומוזיקה, ואני הייתי הולכת אליה יום-יום בלי להחסיר – חורף, קיץ, אביב וסתיו. יום-יום, בסביבות השעה שלוש אחה"צ, הייתי הולכת ברגל לנחמה, או בשלב יותר מאוחר, הייתי רוכבת אליה באופניים;  קיבלתי שיעור פעמיים בשבוע, וביתר הימים הייתי מתאמנת אצלה. לא היה לי פסנתר בבית. אני מספרת עכשיו עלי, אך זה נכון גם לגבי ילדים אחרים ברעננה. הייתי מתאמנת, הייתי מנגנת, וכמובן, שהייתי זוכה, ליחס של בת-משפחה. בן-דודי, יוסי – הייתי משחקת עימו יחד, אחרי הנגינה, במשך כשעה-שעתיים. הייתי נעזרת בספריה של הדוד ברטוב. הספריה היתה לתפארת, היו בה  כל מיני ספרי-עזר בכל המקצועות.  באשר לנגינה: גם בתקופות יותר מאוחרות, כשכבר למדתי בתיכון ובסמינר, עדיין המשכתי לנגן. ניגנתי מכיתה ב' ועד כיתה י', אני חושבת. לא יצאה פסנתרנית מהעניין. עד היום אני מקנאה במוכשרים שיודעים לנגן; אבל קיבלתי השכלה במוסיקה, אהבה למוסיקה, וכל מה שכרוך בזה.  הדוד ברטוב היה אישיות ברעננה. קודם, היה מורה בבי"ס; יותר מאוחר, בשותפות עם מורים אחרים, הקימו את "זרם העובדים", שזה היה חינוך לילדי עובדים, להבדיל מביה"ס הכללי, מה שהיום נקרא בי"ס מגד, שהיה לילדי ה"בורז'ואים".    

פ.-: דרך אגב, בבי"ס ברטוב אני הייתי המזכירה. בזמנו, כשהוא הקים את בי"ס ברטוב, הוא פנה אליי, אם אני מוכנה לעבוד כמזכירה; והיתה תקופה, שעבדתי שם – לא הרבה זמן.

ע.-:  הוא היה הרבה שנים מנהל ביה"ס ממלכתי ב' (אשר היום נקרא: בי"ס ברטוב), ובכיתה ו' אני עברתי ללמוד בביה"ס שבניהולו. זאת בעקבות הרפורמה שחלה, כשכל בתי-הספר הפכו לבתי-ספר ממלכתיים, בלי זרמים פוליטיים, או אני לא יודעת איך לקרוא לזה בדיוק. בתי-הספר היו ממלכתיים, וחילקו את התלמידים לפי אזורי מגורים, ואז עברתי ללמוד בביה"ס שבהנהלתו של דודי, מר ברטוב. הייתי גם שם תלמידה במשך שלוש שנים.

ח.-:  מעולה.

ע.-:  יותר מאוחר, כשסיימתי את לימודי ההוראה, אז בשנה הראשונה עבדתי כמה חודשים במילוי מקום שם (בבי"ס ברטוב) כמורה. שנה אח"כ, התקבלתי לעבודה בצורה מסודרת בבי"ס מגד של היום. גם אז זה נקרא כבר בי"ס מגד.

פ.-:  כמה שנים עבדת?

ע.-:  עבדתי, בסה"כ, תשע שנים בהוראה. אהבתי את העבודה, אבל הגרון שלי לא עמד לי. הייתי מאבדת את הקול מידי פעם והייתי מוכרחה לנטוש את מקצוע ההוראה.

פ.-:  זה משפחתי בעיות הגרון.

ע.-:  כן. האמת היא, שאמרו לי מראש לא ללמוד את מקצוע ההוראה ולא את מקצוע הזימרה, כי יש בעיה, גם מתוקף העבודה.  מתקופת היותי תלמידה אני זוכרת דברים, שהם היו להיסטוריה של המקום; וזה הטקסים של חג הביכורים. גם בביה"ס הראשון של רעננה היו טקסים מדהימים, שהיה זלטין עורך – ממש מדהימים. היו נותנים אז הרגשה של קשר, באמת, בין אדם לאדמתו. מאוד הדגישו אז את העניין של הקשר בין אדם לאדמה והמסורת.  כאלו היו טקסי הבאת הביכורים לבית-המקדש, דרכם ניתן לראות את הקשר לקרן הקיימת.  אח"כ, בבי"ס ממלכתי ב', שנקרא היום על-שם דודי ישעיהו ברטוב, היתה מגמה ללימודי חקלאות מוגברים. כשבאנו לבי"ס ברטוב - בהיותי בכיתות ו', ז', ח' – הגבירו את לימודי החקלאות, גם כן ברצון להגביר לימודים חקלאיים. הרבה תלמידים מהכיתות שלנו, הלכו, אח"כ, לבתי-ספר חקלאיים, ואח"כ, התיישבו בקיבוצים. אז גם שם (בקיבוצים) היו נערכים טקסים מאוד מאוד יפים בנושאי חקלאות, לאו דווקא בשבועות.

ח.-:  היו גם בט"ו בשבט.

ע.-:  כן, בכל מיני חגים, כמו: סוכות, ט"ו בשבט, בחגים הקשורים למחזור גידולי הטבע והחקלאות.          

ח.-:  אני חושבת, שאנחנו מיצינו. ואם תיזכרנה בדברים נוספים, אז קחנה נייר ועט ורשומנה, אפילו בראשי פרקים.  ואם יצטבר עוד פעם משהו, ניפגש ונמשיך להקליט את זה. בינתיים, אני אשאיר את הקלטת הזאת, וגם את הטייפ אשאיר כאן, כדי שתוכלו להתחיל לעבד את הנושא.  אז תודה רבה לכן.

פ.-:  תודה לך.

ח.-:  ולהתראות בהמשך העבודה.