כאשר הועברה הבקשה לקבלת תקציב לאסיפה הכללית של חברי "אחוזה" בניו יורק, הכירו גם הם בחיוניותם של מוסדות ציבור במושבה הצעירה. בהקציבם את סכום הכסף הראשון לבנין "בית העם" הדגישו, כי ניתן לרכז את כל מוסדות הציבור במבנה אחד הוא "בית העם".
הסכום שניתן על ידי "אחוזה א' ניו יורק" היה זעום והספיק בקושי ליציקת היסודות. כדי לבנות היה צורך בגיוס כספים נוספים. הרוח החיה בבנין "בית העם", חיים לזר ז"ל, עסק ללא ליאות בחיפוש אחר מקורות נוספים. הוא אף ניסה לשכנע חברים מ"אחוזה" בניו יורק, כי זו השקעה "כדאית" לבסוף, לא היתה ברירה אלא לרתום את כל ציבור התושבים במושבה, כדי לסייע להקים את "בית העם", ובלהט הויכוחים על הצורה בה יושג תקציב הבניה, החליטו ה"ממברס", כי על כל אחד מהם יהיה לתת 20 ימי עבודה לבנין "בית העם".
גם בכך לא נפתרו הבעיות, שכן היה חסר עוד כסף… ועד המושבה פנה, איפוא, לועד הפועלים. ועד פועלי המושבה התכנס ב- 19 במאי 1925, כדי לדון בפניית ועד המושבה שגם פועלים יתנו ימי עבודה בהתנדבות לשם הקמת "בית העם". "עלינו להשתתף בבנין "בית העם", אמר החבר נתן פרדקין. "זה יתן לנו את הזכות לדרוש זכויות תושבים בשביל הפועלים". בהצבעה נתקבלה ההחלטה להשתתף בבנין "בית העם" ועל כל פועל הוטלה מיכסה בת שני ימי עבודה. כן תבעו הפועלים "באות כח בועדת הבנין".
ב- 23 בספטמבר 1925 חגגה המושבה את הנחת אבן הפינה ל"בית העם" במרכזה של גבעה (הבית ניצב במקום זה עד היום, ומשמש כבנין עיריית רעננה). התושבים התכנסו, הנציחו את המאורע בצילום מיוחד זכר לדורות, והרימו כוסיות "לחיים". בניית "בית העם" החלה.
בי"ס וביכ"נ בכפיפה אחת
באמצע שנת 1927, הושלמה בנית "בית העם". אמנם לא הייתה בו עדיין רצפה והקירות לא טוייחו, אך עובדה זו לא הפריעה לתושבים להפעילו, מיד לאחר השלמת הגג.
ועד המושבה פנה לוועד החינוך של תל-אביב הקטנה וביקש את עזרתו. האחרון נענה ולמושבה נשלחה גננת חדשה ומוסמכת, כדי שתקבל על עצמה את ניהול הגן עם פתיחתו של "בית העם". גן הילדים הועבר ל"בית העם" והגננת החדשה, מלכה לוין (טבצ'ניק) החלה בעבודתה. כיתת הגן סודרה על בימת "בית העם" והיא כללה 12 ילדים.
החדר המערבי ב"בית העם" שימש את מזכירות ועד המושבה ואילו המזרחי, ניתן לבית הספר, שהועבר מהצריף השני.
בית הכנסת, אשר הועבר מצריפו של פטרוזנסקי עוד ב- 1926, כשהושלמה בנית המרתף של "בית העם", הועתק לחדר בו שכן ביה"ס ב"בית העם". כך קרה שבשעות הבוקר שימש החדר המזרחי כבית ספר ובשעות התפילה ובחגים כבית כנסת.
הקמת "בית העם" רחב הידיים העלתה את יוקרתה של רעננה בעיני תושבי הסביבה. העובדה שמקום כה קטן כרעננה הקים אולם ומוסדות ציבור משלו, התפרסמה ברבים ושימחה את התושבים. האולם שימש במשך שנים כמרכז הרוחני והתרבותי של המושבה. נערכו בו אירועי שמחה רבים, הצגות ומסיבות.
נורית חליף כותבת בספרה "רעננה, לחיות את החלום" על הספריה בבית העם:
"בשנת 1928 הקים דב אש, מראשוני המושבה, ספריה צנועה ב'בית העם', בה כינס ספרים בשפות עברית, אנגלית ויידיש. הספרים התקבלו כתרומה ממשפחות יהודיות בניו יורק. באותה שנת 1928 הגיע לרעננה מניו יורק עוד עולה חדש, שמו היה צ'ארלס לזר, גם הוא חבר ב'אחוזה א' ניו יורק' וגם הוא חובב ספרים מושבע. בשנת 1931 המשיך צ'ארלס לזר לקדם את המפעל אותו התחיל דב אש.
צ'ארלס לזר חודרקובסקי שנולד ברוסיה. התלווה בילדותו לאביו והאזין להרצאתו של מרצה ששמו הלך לפניו, דוקטור תיאודור הרצל. בסיום ההרצאה הכריז צ'ארלס לזר הצעיר והנלהב שהוא אורז את חפציו ונוסע לבנות את פלשתינא, כי כן אותו מפגש עם בנימין זאב הרצל, השפיע על כל חייו, הוא היה לציוני נחוש, עלה ארצה, בנה בית במושבה רעננה, נטע בה פרדס וכרם וחי בצניעות. מדי שנה בעונת הבציר, נהג האיש לקיים 'נשף ענבים' אליו הוזמנה כל המושבה. מסיבות ססגוניות אלה שנחגגו בשמחה ובששון ב'בית העם', הסבו לו הנאה מרובה. את רוב זמנו הקדיש לפיתוח חיי התרבות במושבה. הוא פתח את ביתו ואת ספרייתו הפרטית בפני כלל הציבור, הרחיב את הספרייה והשקיע בה כספים ומרץ רב "
ראשית שנות ה- 30, מהווה מפנה רב ערך בתולדות ימי המושבה. בשנים אלו התרחבה המושבה והתחזקה. החיים אורגנו בצורה שהובילה כמעט ל"עצמאות" תוך התנערות לא מעטה משליטת חברת "אחוזה א' ניו יורק". הנטיה לפרוק את עול האפוטרופסות הייתה טבעית, כאשר לא תמיד גילתה "אחוזה" בניו יורק הבנה לצורכי המקום, מה גם שחלק ניכר מאנשיה ישבו בארה"ב. בחודש ינואר 1930 קיבל ועד המושבה החלטה להטיל מסים ישירים על תושבי רעננה. ההחלטה נתקבלה בקרב התושבים בהבנה וללא כעס. היא היתה מובנת: כדי לבנות ולפתח את המושבה יש צורך בתשלום מסים סדירים. בבחירות בקרב פועלי המושבה, נבחר ב- 1930 פנחס סמגרינסקי ז"ל כמזכיר מועצת הפועלים הראשונה ברעננה. גוף הפועלים החדש, מועצת הפועלים, חיזק את מעמדם של הפועלים במושבה. התוכנית לבניית "בית הפועלים" חדש, אשר יכיל גם אולם להופעות והצגות וגם משרדים למועצת הפועלים קרמה עור וגידים. הכל התייצבו לימינה של מועצת הפועלים, כדי לסייע בידה להשיג את התקציב הדרוש לבניינו של "בית הפועלים". במאזן הכספים שנועדו לבניה שנעשה באותה עת הוברר כי:
25 לא"י יקבלו תמורת צריף הפועלים הישן
12 לא"י ישנן בקופת מועצת הפועלים
20 לא"י ינתנו על ידי חברת "יכין"
30 לא"י תקציב חברת "אחוזה".
הפועלים נרתמו אף הם להקמת ביתם, בהחליטם לתת ימי עבודה למענו. כן החליטו, כי ינוכה מכל אחד מהם סכום כסף קבוע מדי חודש, דמי בנין "בית הפועלים".
על אותם שנים כותבת נורית חליף :
שנות השלושים והארבעים ...
אלה היו שנים של התלהבות אשר נתנה אותותיה בחיי היום יום . על יסודות 'בית הפועלים ' שהונחו כבר בשנת 1934 , הוקם בית הקולנוע הראשון במושבה , הוא קולנוע 'בית הפועלים ברחוב בורוכוב מספר שמונה.
התושבים שהתאפיינו בצמא תמידי לערבי תרבות ולאירועים מיוחדים, ששו לחגוג ברוב עם התכנסויות כמו יום האחד במאי, חג העמלים הבינלאומי, שהוציא המונים לצעוד במצעד חגיגי ברחוב האחוזה, כשבראש המיצעד נישאה כרזת הבד שהתגנדרה בסיסמא: יחי האחד במאי – פועלי כל הלאומים התאחדו !'
בפרוטוקול ישיבת מועצה מיום 9.5.1937 : ״מאשרים לקנות שני דגלים להכתרת המלך." (האנגלי כמובן).
התרגשות דומה סחפה את הישוב הצעיר, כאשר בשנת 1937 נערכה קבלת פנים חגיגית לנציב העליון הבריטי סר ארתור ווקופ. מקטן ועד גדול נאספו בחזית 'בית העם', לצפות בנציב הנכבד, להאזין לנאומים הנרגשים ולשמוח למראה הדגלים, זה שלנו וזה הבריטי, המתנופפים ברחוב המוצף אווירה מרוממת מאין כמות".
בית משפט, תרבות, חדרי לימוד וספריה במבנה אחד..
בתוך החצר העליונה של בי"ס "מגד", הוקם בסוף שנות ה-30 מבנה בן קומה אחת, אשר שימש כבית משפט השלום. מוסד זה פעל ברעננה מאז שנות העשרים המאוחרות ועד להקמת המדינה. שפטו בו בעיקר עבירות קלות שבין אדם לחברו, תלונות על גרימת נזקים וכיוצא באלה. משהוקם המבנה הזה התנהלו בו המשפטים. באולם המשפט היו רהיטים בסגנון של בית משפט אמריקאי. הנגר, ישראל בוניס, הכין את הרהיטים המיוחדים האלה.
המבנה שימש גם כבית תרבות למושבה, נערכו בו ערבי "עונג שבת", הרצאות ומקהלת המושבה ערכה בו חזרות. בבוקר שימש המבנה שתי כיתות בביה"ס.
בצידו הצפוני הייתה הספריה של המושבה, הספריה הציבורית הראשונה.
הקמת בית גינגולד
בספר "רעננה, לחיות את החלום" שושנה אוסטרובסקי – גולדברג תיארה את הקשר החם למשפחת גינגולד שהוביל להקמת בית גינגולד ברעננה:
"כשכבר צר היה המקום מהכיל את שלל הספרים אשר נערמו בחדרון ב 'בית העם', שיכנע אבי את בני משפחת גינגולד וקבוצת חברים, אשר ביקשו להנציח את שם פנחס גינגולד יקירם שנפטר באותה עת, לתרום סכום כסף להקמת ספרייה חדשה, דווקא ברעננה ולא בשום ישוב אחר .
בסופם של דיונים, נענו המשפחה והחברים לבקשה .
מתוך פרוטוקול המועצה מיום 23.12.1953
״ . . . מר אוסטרובסקי פותח את הישיבה בסקירה קצרה על נסיעתו לארצות הברית. בהיותו שם טיפל גם בקשר להקמת מפעל על שם החבר גינגולד ז״ל שנפטר לא מזמן . הידידים והמשפחה רוצים להקים מפעל או מוסד על שמו. מר אוסטרובסקי השפיע כי יקימו את המוסד ברעננה. חושבים לאסוף כ-10 אלפים דאלאר. המוסד ישמש בתור בית תרבות על שם גינגולד, חדר לילדים וחדר עיון למורים שירצו לבוא ארצה לנופש וללמוד. נתקבלו כבר מכתבים מהועד לקיים מוסד על שם גינגולד, הם מסכימים שזה יוקם ברעננה . . .
המועצה החליטה פה אחד לקבל את הצעת הוועד מארצות הברית ונבחרה ועדה לכך . ״
שושנה מרחיבה: "סופי, אשתו של פנחס גינגולד, ששמה המלא סופיה יודין גינגולד, הייתה אישה מיוחדת מאוד ומשכילה, צמה נהדרת הייתה כרוכה סביב ראשה. היא הגיעה ארצה בשנות החמישים, לאחר פטירת בעלה פנחס. בארצות הברית הייתה ספרנית מומחית, מנהלת ספריית אוניברסיטת קולומביה בניו יורק. דוד בן גוריון וגם אבי ברוך הכירו את סופי ואת יכולותיה. כאשר התמנה בן גוריון לתפקיד ראש הממשלה, הוא פנה אל סופי וביקשה לעזוב את ארה "ב ולבוא לעבוד בירושלים, להיות המנהלת הראשונה של גינזך המדינה !
היא לא יכלה לסרב לו. סופי יודין גינגולד עלתה ארצה ועשתה חיל בעבודתה האחראית.
ברוך אבי, ליאון בעלי ואני ובנותינו תחיה ואילנה, ביקרנו לעיתים בביתה בירושלים ותמיד התקבלנו במאור פנים .
המבנה החדש שנבנה בתחילת שנות השישים ונקרא בית התרבות והספרייה על שם גינגולד, (היום רחוב אופסטרלנד) שימש בבוקר כספרייה, אחר הצהריים כחדר עיון והרצאות ופעם בשבועיים התקיימה בו מסיבת חברים, בה היינו שרים ורוקדים מאושרים מאוד סביב ובין מדפי הספרים".
ברוך אוסטרובסקי, הידיד והתומך הנלהב, לא זכה לחוות את חנוכת בית גינגולד .
במרוצת השנים התרחבה הספרייה, אוספיה ומספר מנוייה גדל. בשנות השבעים, כשרעננה הכפילה את מספר תושביה, גם הספרייה התפתחה במהירות.