ראשי תיבות של פלוגות-מחץ. הזרוע המגויסת הקבועה של ארגון ההגנה בשנים 1947-1941.
הפלמ"ח נבדל משאר כוחות ההגנה בכך שאנשיו, גברים ונשים, שירתו ביחידות קרביות ומקצועיות סדירות במעמד של מגוייסים גיוס-חובה והיו מוכנים לפעולה מיידית בכל מקום בו נדרשו על פי צו המוסדות הלאומיים והוראות מטכ"ל ההגנה. כמעט כל בסיסי הפלמ"ח נמצאו בקיבוצים. מסוף 1942 חילקה כל יחידה את זמנה בין אימונים לעבודה בקיבוץ, אשר מימנה את הוצאות הקיום של אנשי הפלמ"ח גם בתקופת האימונים.
הפלמ"ח נוסד ב-15.5.1941, בעיצומה של מלה"ע ה-2, לפי החלטת המ"א של ארגון ההגנה, על רקע איום פלישה של כוחות צבא גרמניים ואפשרות השתלטותם על ארץ-ישראל. מיד עם הקמתו, ב-18.5.1941, יצאו בספינה ארי הים 23 מפקדי פו"ש (ה-כ"ג) למבצע חבלה בטריפולי שבלבנון. סמוך לאחר מכן, ב-7.6.1941 צירף הפלמ"ח סיירים, מורי דרך וחבלנים לכוחות הבריטיים בפלישתם לסוריה ולבנון.
ממרס 1942 נהנה הפלמ"ח ממעמד מוכר-למחצה מצד שלטונות הצבא והמנדאט הבריטי, שהיו מעוניינים בקיומו ובפעולותיו המבצעיות ואף מימנו את אימוניו. משחלפה סכנת הפלישה הגרמנית, ניתקו הבריטים את השיתוף והפלמ"ח חזר והיה לגוף מחתרתי במלוא מובן המלה.
פקודת-היסוד של הפלמ"ח קבעה הקמת 9 פלוגות מתנדבים. בפועל הוקמו בשלוש שנותיו הראשונות 6 פלוגות. לאחר מכן, גדל מספרן והגיע ל-8. כל פלוגה היתה כפופה ישירות למטה הפלמ"ח. עד סוף 1947 הגיע מספר הפלוגות ל-12. ב-1944, בשל התרחבות מוטת-השליטה, הוחלט על הקמת ארבע מסגרות גדודיות, כאשר מטה הפלמ"ח מהווה להן מטה חטיבה. המשוחררים רוכזו ואומנו ביחידת ה-רזרבה. בראשית מלחמת העצמאות גדל במהירות מספר הפלוגות כתוצאה מגיוס הרזרבה ומהזרמת מגוייסים חדשים. גידול זה הביא עד מהרה לתוספת מספר גדודים ולהקמתן של שלוש חטיבות הפלמ"ח –הראל, יפתח, הנגב - שנטלו חלק חשוב במלחמה.
פריסת היחידות נקבעה לפי אילוצים של חשאיות והצורך הלוגיסטי למקם את מחלקות הפלמ"ח בהתיישבות. כתוצאה מכך רוכזו רוב מחלקות הפלמ"ח בעמקי הצפון, ואילו בגליל המערבי, דרום הארץ ואזור ירושלים היו כוחות פלמ"ח קטנים.
לפי התוכנית האופרטיבית של ההגנה (הוראת הפיקוד העליון מ-1944) הוטל על הפלמ"ח לפעול בשלושה מצבי יסוד:
א. פעולה נגד אויב בלתי סדיר או סדיר למחצה, כאשר הכוונה הברורה היא לאויב הערבי בתחומי ארץ-ישראל;
ב. פעולה נגד אויב סדיר, בסיוע לכוחות צבא סדירים ידידותיים, כאשר הכוונה היא לשתף פעולה עם הכוחות הבריטיים נגד צבא גרמני או איטלקי, במלחמת העולם;
ג. פעולות ותפקידים מיוחדים, כאשר הכוונה היא לפעולות מחתרתיות נגד כוחות השלטון הבריטי, כמו העפלה, ואף נגד ארגונים פורשים ממרות המוסדות הלאומיים.
בהיות הפלמ"ח כוח סדיר, הפעיל אותו המטכ"ל על פי שיקולי הפיקוד העליון כמנוף להקמת יחידות חיוניות, אשר לימים היוו אחדות מהן גרעין לחילות צה"ל. כך קמו המחלקה הגרמנית, שנועדה לפעול מאחורי קווי האויב הנאצי בדמות חיילים גרמנים; המחלקה הבלקנית, שהתעתדה לפעול מאחורי קווי הגרמנים בארצות הבלקן הכבושות; המחלקה הערבית, שנועדה לפעול כמסתערבים במשימות מודיעין ומבצעים בתוך השטח הערבי בארץ-ישראל או מעבר לגבול, ובאוגוסט 1948 נתמזגה בחיל המודיעין של צה"ל; הפלי"ם (הפלוגה הימית) שנועד למשימות העפלה וחבלה ימית והשתלב במרס 1948 ב-שירות הימי שהפך לחיל הים; מחלקת הטייסים הצטרפה באפריל 1948 לשירות האוויר, שהפך לחיל האוויר; פלוגת הסיור הופעלה למשימות ארציות של ארגון ההגנה ונתמזגה בחיל המודיעין של צה"ל; כן שימש הפלמ"ח מאגר לאיתור וגיוס גדעונים, אנשי הקשר האלחוטי בהגנה, שפעלו במסגרת ההעפלה בחו"ל.
המפקד הראשון של הפלמ"ח היה יצחק שדה, ששימש בתפקידו עד 1945 . כשמונה שדה לרמטכ"ל בפועל של ארגון ההגנה, היה סגנו יגאל אלון למפקד הפלמ"ח.
בסוף 1943 נקבעו והתמסדו משכי השירות בפלמ"ח. נקבע שטוראי ישרת שנתיים; מ"כ, אלחוטן-מורס ומדריך ספורט - שלוש שנים; ומ"מ ישרת לפחות ארבע שנים. מסלול שירות מיוחד נקבע למפקדים בדרג בכיר יותר, למסתערבים, לימאים ולטייסים, ומשך שירותם - לפחות ארבע שנים - נקבע על בסיס אישי. בנוסף לכך נקבע, שעם שחרורו משירות פעיל ישתייך כל פלמ"חאי משוחרר לעתודה (רזרבה), ויהיה כפוף, גם לאחר שחרורו, לפלמ"ח בלבד.
עד למלחמת העצמאות הופעל הפלמ"ח למשימות של לוחמה זעירה. במשך תקופה זו הטילו המוסדות הלאומיים ומפקדת ההגנה את המשימות הבאות על הפלמ"ח: מלחמה בפורעים ובכנופיות ערביות; פעולה נגד כוחות גרמניים אם יגיעו ארצה; פעולה נגד ארגוני הפורשים בתקופות מסויימות; פעולות נגד מוסדות השלטון המנדאטורי הבריטי בתקופת המאבק; משימות עלייה ב' בים וביבשה; הקמת היאחזויות התיישבותיות של יוצאי פלמ"ח; אבטחת הקמתן של 11 הנקודות בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז, ואבטחת צינורות המים שהונחו בנגב; משימות ימיות ואוויריות; מעקב מתמיד אחר השינויים ביישובים הערביים והכנת תיקי כפרים.
מבחנו הגדול של הפלמ"ח היה במעבר מיחידה שנועדה לפעול בתנאי מחתרת ולחימה בלתי-סדירה למלחמה בשדה הקרב נגד צבאות ערב הסדירים. הפלמ"ח הוטל אל תוך מלחמת העצמאות כשלוחמיו, ככל לוחמי ההגנה, חסרים אימון במסגרות גדולות. בדרך כלל לא נערכו אימונים מעבר לכיתה ומחלקה, למעט מסעות פלוגתיים לנגב ולמדבר יהודה ותרגילי אש פלוגתיים אחדים. כן חסרו להם נשק ובפרט נשק יחידתי וכבד, קשר ורכב, ומערך מנהלתי מסייע. בנוסף בלט חסרונם של הפינוי הרפואי ושל אספקת תחמושת תוך קרב. אף על פי כן בוצע המעבר במהירות, תוך כדי לחימה רצופה וקשה, מתוך תושיה ולבטי הסתגלות מועטים יחסית.
על הניסיון הקרבי המוגבל של הפלמ"חאים בראשית תש"ח חיפו שלושה גורמים:
א. ההתפתחות המדורגת של הלחימה;
ב. ההשקעה הרבה באימון הפרט והיחידה הקטנה ובאימון המפקדים תוך טיפוח כושר אילתור ויוזמה בכל דרג ודרג;
ג. הפקה מהירה של לקחים, כאשר הלקחים מכל התנסות מבצעית מופצים במהירות ומיושמים בכל מערך יחידות הפלמ"ח.
בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות מילאו יחידות הפלמ"ח תפקיד מכריע בכל זירות הלחימה, ואיפשרו למפקדת ההגנה לגייס, לארגן, לגבש ולהכין את חטיבות ה חי"ש לקראת מבחן הפלישה של צבאות ערב במאי 1948. ערב פרוץ מלחמת העצמאות מנה הפלמ"ח כ-2,100 לוחמים ועוד כ-900 אנשי רזרבה. תוך כדי המלחמה גויסו אנשים חדשים ומספר הלוחמים עלה לכ-5,000 איש.
שלוש חטיבות הפלמ"ח איבדו במלחמה כ-1,050 לוחמים ולוחמות.
השילוב של חיי מחתרת, שירות התנדבותי ופעולה במסגרת קבועה וסדירה חייבו מאמץ גדול של הסברה וחיזוק המטען ההכרתי-אידיאולוגי של לוחמי הפלמ"ח בכל הדרגות.
האחריות לחינוך ולהסברה זו הוטלה, רובה ככולה, על כתפי המפקד בפלמ"ח, שנעזר במערכת קציני התרבות היחידתיים, בדומה למה שהיה מקובל בהגנה בכלל, גישה שאומצה לאחר מכן בצה"ל.
שילוב העבודה באימונים ואורח החיים בתוך חברה קיבוצית-התיישבותית, טיפחו את ערך העבודה כגורם חשוב ביותר בחינוכו של איש הפלמ"ח. לפלמ"ח, אף שהיווה רק חלק קטן מן ההגנה, היתה השפעה ניכרת בהגנה ומחוצה לה. הוא היווה בשנים האחרונות לפני קום המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות, את חוד החנית הצבאי של היישוב והמדינה בראשיתה. שיטותיו, אימוניו, תושייתו וכוחותיו המיוחדים השפיעו על כלל המסגרות בארגון ההגנה. הצטרפות בוגרי תנועות הנוער אליו במסגרת ההכשרות, תרמה להגברת הקשר עם בני הנוער בכל רחבי הארץ, ובמשך שנים הפך המושג "כל בחור וטוב לנשק" (שורה משיר הפלמ"ח) ביטוי להיחלצות הדור הצעיר למשימות ההגנה בכלל והפלמ"ח בפרט.
ב-7.11.1948, כ-5 חודשים לאחר שההגנה הפכה פורמלית לצה"ל, יצאה הפקודה לבטל את מטה הפלמ"ח ולהשוות את מעמד שלוש חטיבותיו לזה של כלל יחידות צה"ל. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, חשש מטיפוחה של מסגרת העלולה לפגוע ברעיון הממלכתיות ואחדות הצבא. פירוק מטה הפלמ"ח שהוצג בציבור ובקרב הפלמ"חאים כפירוק הפלמ"ח, עורר ויכוח ציבורי נוקב שנמשך זמן רב. רבים מבכירי המפקדים בפלמ"ח לא השלימו עם הפירוק ולאחר המלחמה החליטו להתפטר מן השירות בצה"ל. אף על פי כן המשיכה מסורת הפלמ"ח לתת את אותותיה בצה"ל ויוצאי פלמ"ח מילאו בו תפקידי מפתח. מ-12 הרמטכ"לים שהיו בעבר חברי ההגנה, חמישה היו יוצאי פלמ"ח: יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד (דדו) אלעזר, מרדכי (מוטה) גור ורפאל (רפול) איתן.