הצורך בשירותים רפואיים במושבה העסיק את התושבים מן התקופה הראשונה, אך חוסר מקורות מימון מתאימים היה לרועץ גם בנושא זה. בכל מקרה של פציעה או פגיעה, היו התושבים מקבלים טיפול בעין-חי - שם כבר היתה חובשת. במקרה של פציעה חמורה, נסעו לתל אביב.
בראשית שנת 1925, לאחר בחירת ועד המושבה, הוחלט לבוא בדברים עם "הדסה" ולהיעזר בשרותיה. בחוזה על מתן שירותי-רפואה לתושבי המושבה, אשר נחתם עם "הדסה" נקבע, כי רענניה תקבל את שרותיה הרפואיים יחד עם עין-חי, כפר-סבא והרצליה. הרופאה ה"אזורית", ד"ר פניה לבובה ז"ל, עולה חדשה מרוסיה, קיבלה את המרפאה במקום. היה זה צריף "רב-תכליתי": שוכנו בו מחלבה, אורוות הפרדות, מסגריה ולבסוף המרפאה. בין ה"מוסדות" הללו הפרידו מחיצות דקות ושיחות האנשים ושאר הקולות בכל אחד מארבעת החדרים נשמעו בבירור. בואה של הד"ר לבובה והקמת מרפאה במושבה, נסכו הרגשת בטחון בקרב התושבים. היו אלה סימנים ברורים לדאגה לציבור מצד חברת "אחוזה", וגם אות להתפתחות המקום.
ד"ר לבובה היתה מקובלת על הכל. היא דאגה לצורכי המקום ונהגו להגדירה כ"אמא של כולם". היא נתברכה בלב חם ונחלצה לעזרת הכל. עיקר דאגתה הופנתה לבעיות הפועלים ולא אחת השתתפה בישיבות ועד הפועלים.
השתלבותה בחיי המושבה הביאה לכך שועד המושבה החליט לרכוש על חשבון חברת "אחוזה" פרדה, שתשמש את הרופאה ב"נסיעותיה" הרבות בישובי הסביבה. וכך היתה ד"ר לבובה עוברת מישוב לישוב, כשהיא רכובה על הפרדה, "רכב צמוד" נוסח שנות העשרים...
בשנת 1927 עזבה את רענניה מסיבות בלתי מובנות ולא שבה אליה עוד. רבים היו הסיפורים על נדודיה ועזרתה לערבים וליהודים כאחד. היא נפטרה ב- 1969 בבית-אבות.
הבניין הראשון אשר שימש כמרפאה, נבנה באמצע שנות ה-30, בסמוך לבנייני הציבור. חזית הבניין פנתה לרחוב רמב"ם וצידו האחורי גבל בבית הספר, בבריכות המים והמקווה. בתחילה ניתן בו השרות הרפואי חינם, ע"י ד"ר לבובה וד"ר פולסטרה, אשר קיבלו חולים בחדר מיוחד בבניין בית העם. כשהיישוב גדל נבנה צריף ברח' רמב"ם 9 ובו היו שני חדרים ומרפסת. הבניין שנבנה בשנות ה-30, היה מרווח ושרת שנים רבות את המושבה. כיום משמש המבנה את משרדי הרווחה של עיריית רעננה. חלו בו שינויים פנימיים רבים, אולם עדיין ניתן להבחין בראשוניותו.
בראשית שנות ה-30 החלה קופ"ח של ההסתדרות לתת שרותיה לתושבי רעננה.