בשנת 1922 עלתה הקבוצה הראשונה על הקרקע, שנרכשה בכספי החברה. העולים הראשונים היו ארבעה: ישעיהו ירחע – המנג'ר, ג'ק שברץ, וולוול בודניק ויעקב ניומן (ועוד שני שומרים ושלושה פועלים). במשך שנות ה-20 המשיכו לעלות עוד ועוד משפחות מארה"ב, כדי להתיישב על נחלתם ברעננה. את כל קשיי הקליטה וההסתגלות חוו על עצמם, ללא סיוע של מוסדות מיישבים. בסוף שנת 1930, בחודש אוקטובר, היו במושבה הצעירה 198 משפחות, כ-600 נפש, רק בחלקם עולים מארה"ב, השאר עולים ממזרח אירופה, שקרובי-משפחה בארה,ב רכשו עבורם את החלקות במושבה. בין המתיישבים בעשור זה היו גם משפחות תימניות, שבאו לרעננה מירושלים.
בשנות ה-30 החלה העלייה מגרמניה. משפחות רבות הגיעו לרעננה ולסביבה הקרובה (רמות השבים). עולם אלה הביאו איתם מנהגים והליכות, שלא היו מוכרים לנו כלל. הדבר התבטא בלבוש, בדייקנות, בנימוס, בצרכי-התרבות – מוסיקה בעיקר, ובמנוחת-הצהרים המפורסמת. קשה היה לנו לקלוט את המשפחות האלו בגלל הייחוד שלהן, שאופיין גם בהיבדלות מסוימת. עם הילדים הקשר היה טוב ביותר. צעירים בודדים מבין עולי גרמניה שוכנו בשני בתי הסוכנות – בתי העולים, אשר ברחוב רמב"ם 68. (משנות ה-30 היה ראש המועצה ברוך אוסטרובסקי ז"ל) באותה תקופה (בסוף שנות ה-30) אסרו חוקי "הספר הלבן" את העלייה החופשית ארצה, ולעלות יכלו רק בעלי הסרטיפיקטים. אולם למרות האיסור, הגיעו ארצה עולים בעלייה הבלתי-לגאלית. לרעננה הגיעו אז עולים ממזרח אירופה, הם נקלטו, בדר"כ, ע"י בני-משפחותיהם, או ע"י בני אותה עיר מאירופה; קיבלו חדר, ויצאו לעבודה בחקלאות.
בשנות ה-40 ניכר גידול רב במספר העולים שהגיעו למושבה.
תחילה, הגיעה עלייה מתימן. בקצה המערבי-צפוני של המושבה מוקמת שכונה על שם יהודה פירס, נדבן אמריקאי שרכש כמה מאות דונמים למשקי-עזר. השם פירס שובש, והשכונה נקראה: פרץ (כיום, חלק מקרית-שרת).
באותה תקופה מוקם מחנה העולים בסוף רח' מוצקין, על אדמה שנתרמה ע"י משפחה דרום אפריקאית לקק"ל, במטרה להקים במקום שכונה, שתיקרא על שם בנו, אריה – טייס קרבי, שנפל במלחמת העולם השנייה. על חלק מהשטח הוקם המחנה, וכן שכונה, הנקראת כיום רח' אריה. במחנה כמה מבנים וצריפים והרבה אוהלים. באביב 1947 הגיעה למקום קבוצה של 25 צעירים וצעירות מדרום אפריקה וארה"ב. הם באו להכין את עצמם בארץ, לקראת היותם מנהיגים ומדריכים של הסוכנות היהודית בארצותיהם. כעבור ארבעים שנה, ב-1987, הם חזרו – מארה"ב, מאנגליה, מדרום-אפריקה ומישראל – ובאו לרעננה – כדי להיפגש ולהכיר מחדש, כדי להיזכר בתקופת שהותם בארץ
בסתיו של אותה שנה – 1947 – הגיעו העולים הראשונים למחנה, וכך סופר על אותו יום ו', 28.11.47 (יום לפני הכרזת המדינה): "לתושבי רעננה היה יום שישי זה יום גדול, שעה שהמושבה זכתה בכך, שהובא אליה מחנה גדול של עולים חדשים, שהגיעו לארץ ביום חמישי. במשך כל השבוע שעבר נעשו ההכנות הדרושות, כדי לקלוט את העולים במחנה שהוקם ברעננה ע"י מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. רבים מתושבי המושבה גויסו והתנדבו לעזור להכנת מקומות מספיקים, ונעשתה עבודה קדחתנית. ההתגשמות במושבה הגיעה לשיאה ביום שישי אחה"צ, כשהתחילו להגיע המכוניות עם העולים, שבאו בלוויית מכוניות משוריינות..."
בעשור זה הוקם גם מוסד "כפר-בתיה", במוסד התחנכו בני-נוער, שהגיעו ארצה עם "עליית-הנוער", ילדים מניצולי השואה, יוצאי ארצות רבות (המוסד נחנך ב-1947).
בשנות ה-50 הוקמה ברעננה המעברה על אדמות כפר-נחמן. המעברה אוכלסה בעולים רבים. המקום היה מרוחק מאוד מהמושבה, דרך הגישה לא היתה נוחה, וחסרו במקום הצרכים הבסיסיים. המועצה המקומית ומועצת הפועלים במושבה עשו רבות, כדי להקל על מצוקות יושבי המעברה, ואכן הוחל בהקמת שכונות מבני-קבע, והמעברה ומחנה העולים פונו מיושביהם בהדרגה.
גם בכפר הערבי הנטוש – חירבת עזון – התיישבו עולים כבר בראשית שנות ה-50, שבראשם עמד בנימין וולפוביץ - העולה החדש. התושבים התארגנו בשכונה לכל דבר. שם המקום הוסב לנאות-שדה.
בשנות ה-60 חוסלו לחלוטין המעברה ומחנה העולים, וכל יושביהם שוכנו בשכונות ובמבני-קבע. באותה תקופה, מסיבות שונות, לא היתה עלייה לרעננה. בצורה מאורגנת הגיעו רק כמה מאות משפחות, אשר נקלטו בכל רחבי המושבה ע"י המועצה המקומית בראשות יצחק שקולניק והמוסדות המדיניים. כן גם הגיעו עולים בודדים, אשר בחרו לבוא לרעננה מסיבות אישיות, בדר"כ.
בשנות ה-70, בראשותו של בנימין וולפוביץ', הוקם מרכז הקליטה, בסוף רחובות השרון ואופסטרלנד. כ-150 משפחות היו הראשונים שהגיעו למרכז, הן באו לשהייה מוגבלת עד שיעברו למגורי-קבע במושבה. באותה תקופה החלה ברעננה תנופת-בנייה אדירה, נסללו רחובות חדשים ונבנו יותר בתים משותפים. באותו עשור הגיעו לרעננה עולים רבים מדרום אפריקה, אשר בחרו במושבה כמקום מושבם בארץ. כן באו עולים מארה"ב, ואנגליה, מדרום אמריקה ומרוסיה. רובם נקלטו ישירות בתוך המושבה ולא במרכז הקליטה. כמו בעבר שימשה רעננה מקום קליטה טוב לעולים ולילדיהם, אשר זכו בסיוע רב בלימוד השפה ובהשתלבות החברתית. הם השתרשו במקום, ומהווים חלק אינטגרלי באוכלוסיית המושבה.
בשנות ה-80 המשיכה אותה מגמת עלייה וקליטה כמו בשנות ה-70. וכאשר בסוף העשור החלה העלייה הגדולה מבריה"מ, קלטה אותם רעננה בדרך ייחודית לה – הקליטה הישירה, והפעם בראשות זאב ביילסקי. מרכז הקליטה בעיר המאכלס את העולים באופן זמני וכן האולפן לעברית מהווים נדבך חשוב בתשתיות הקליטה בעיר.
בשנות ה-90 העיר רעננה הובילה בקליטת עולים מחבר העמים לשעבר. מדיניות "קליטה ישירה" מתבטאת בלקיחת אחריות פעילה של העירייה בקליטתם של העולים הן בצעדיהם הראשונים והן בשילובם בתחום תעסוקה , דיור, חינוך, תרבות וקהילה. ראש העיר דאז זאב בילסקי קידם יוזמות רבות בתחום קליטת עלייה ברעננה תחת השם "מבצע נטאשה ורחל" על מנת לרתום פעילים וארגונים בקהילה למען קליטתם המיטבית של העולים בעיר.
בשנת 2001 , התרחש משבר כלכלי בדרום אמריקה אשר גרר אחריו גל עלייה גדול מארגנטינה.שמה של העיר רעננה כעיר קולטת עלייה בצורה המיטבית הלך לפניה, על ידי תשתית קליטה מקצועית ורגישת תרבות. לרעננה הגיעו משפחות רבות כמעט מחוסרות כל אשר פנו בחו"ל לשליחי הסוכנות היהודית בבקשה להצטרף לקרובי משפחה שלהם כאן וליהנות מאיכות החיים , מרמת החינוך והתרבות בעיר. ראש העיר הנוכחי נחום חופרי הכיר מקרוב את תחום קליטת העלייה עוד בהיותו מנהל תיכון אוסטרובסקי – שם הקים מודל ייחודי של כתות עולים לשילובם של תלמידי תיכון עולים. כראש עיר המשיך לקדם יוזמות בתחום זה מתוך הבנת חשיבותם של העולים ביצירת פסיפס חברתי ייחודי לעיר רעננה. במהלך העשור הזה הגיעו לרעננה בזה אחר זה גלי עלייה נוספים אשר המכנה המשותף הוא : עלייה מתוך בחירה. עולים מצרפת, ארה"ב, בריטניה – בחרו בעיר רעננה כיעד לעלייה. באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת הקשר נוצר טרם עלייתם מול נציגי העיר, המידע על השירותים העירוניים עדכניים ומותאמים לציפיותיהם . מעתה גם פני העיר רעננה מקבלות גוונים תרבותיים נוספים: השפה הצרפתית נשמעת יותר ויותר לצד ספרדית ואנגלית. נפתחות נישות עסקיות אתניות, חיי תרבות וקהילה בשפות שונות. יש לגיטימציה לרב תרבותיות לצד הצורך באינטגרציה מצד העולים.