קשה היה שלא להיכנס לתנועה הזאת, כי שם היו רוב החברים שלי. ומרגע שנכנסת, היה ברור מאליו שפסגת ההגשמה נמצאת בקצה הפירמידה: הצטרפות ל"הכשרה", ומשם, בדרך כלל, להקמת קיבוץ חדש. בדיעבד, רק אחוז לא גדול מבני ומבנות המחנות העולים אכן הגשימו את החזון. רבים אחרים סטו בדרך מן הכיוון, והחליטו להגשים את עצמם בצורות אחרות, נוחות יותר ואולי אף קרייריסטיות.
הצריף המקומי של ה"מחנות העולים" היה ממוקם במרכז המושבה, לא הרחק מה"קפה של המרכז". יהושע לבבי, שהיה מבוגר ממני בבית-הספר בחמש כיתות, נחשב, לאורך שנים, למעין ה"מדריך הראשי" של הסניף. היתה לו הרבה כריזמה, וקל היה להזדהות איתו. הוא כן דבק בהכשרה ובהגשמה והתיישב ברבות הימים בקיבוץ רביבים שבנגב.
בימים שבהם פקדתי את תנועת הנוער, ויכוחים אידיאולוגיים נוקבים קרעו משפחות ופיצלו קיבוצים בכל הארץ. נשמע תמוה במונחים של היום, אבל לא אז, כאשר ה"מצפן" של חלק לא מבוטל מתנועת ההתיישבות היה מכוון לעבר ה"אחות הגדולה" הסוציאליסטית, הלא היא ברית-המועצות. גם אצלנו, ברעננה, ויכוחים פוליטיים ואידיאולוגיים היו חיזיון נפוץ, אך היו גם עיסוקים אחרים, כמו ריקודי עם למשל. "ריקודים סלוניים" לא התאימו לקו ה"פועלי" והם היו נהוגים יותר ב"סלונים העשירים", אך לא אצלנו.
ל"קומזיצים" שמסביב למדורה, שבהם היה הרבה הווי, היינו בונים גם "אומגות": חבלים מתוחים בצמרות של עצים גבוהים ביער, שבאמצעותם היינו צריכים להחליק ולנחות על הקרקע. למעשה, האומגות שימשו גם מבחן אומץ לא פשוט.
ב"מחנות העולים", במסגרת שעורי לחימה, היו לנו גם תרגילי "קפ"פ" (דו-קרב מקלות פנים אל פנים) "ענף" שהיה פופולארי גם בימי הפלמ"ח, והיו גם פעולות א"ש (אימוני שדה) לילה, שבהן התנסינו בניווטים בחשיכה.
מחנות עבודה / עמ' 20-21
כיום, בתום כל שנת הלימודים, מצפות לחלק מהילדים קייטנות הקיץ. אחרים מעדיפים נסיעות לחו"ל או שפע בילויים מסוג אחר. כחניך של ה"מחנות העולים" לא עמדו בפני הרבה אפשרויות. ברירת המחדל היתה להישאר בבית, אבל האפשרות הטובה יותר היתה לצאת למחנה עבודה, בדר"כ בקיבוצים המזוהים עם התנועה.
הקיבוץ הראשון אותו אני זוכר, ככזה שאירח אותנו למחנה עבודה, היה שדות-ים, הגובל עם עתיקות קיסריה. כיום מוכר המקום יותר כחממת השייט של גל פרידמן, האלוף האולימפי הראשון שלנו, מאולימפיאדת אתונה 2004, או עם האמפיתיאטרון העתיק של קיסריה הסמוך, שעל מושביו העתיקים זכינו לשבת כבר אז. הרגשתי את פעמי ההיסטוריה, מרחפים בתוך ה"אמפי".
באותם ימים נטינו יותר לזהות את הקיבוץ עם גבורתה של הצנחנית חנה סנש ז"ל, שהיתה ממקימיו.
כנער בן 15 סדר היום של המחנה נראה לי מתאים. קמים מוקדם בבוקר, יציאה לעבודה של חצי יום "ארוך", לפחות, כולל ארוחת צהריים בחדר האוכל של הקיבוץ. בערבים נערכו פעילויות שונות שהיוו עבור בן מושבה הזדמנות להכיר את ההווי של הקיבוץ.
מחנה העבודה הבא שלי, מטעם ה"מחנות העולים", היה בקיבוץ פלמחים, בדרום הארץ, הנושק לים התיכון. הזיכרונות מהמחנה הזה קשורים בעיקר בבציר הענבים. בשנים אחרות הגענו גם לקיבוץ נען, עם שפע הבננות במטעים, ולקיבוץ גבעת ברנר, שכבר נוסד בשנת 1928. כיום מוכר הקיבוץ בזכות מפעל הרהיטים, בתי ההארחה ואתר האטרקציות לילדים "בית חלומותיי". אז, המשק היה מבוסס אך ורק על החקלאות.
ציטוט מתוך הספר: "בין רעננה לבאר שבע" – אריה רפפורט
תנועת הנוער ה"מחנות העולים" / עמ' 19-20