"התנועה המאוחדת" - קן רעננה (1950-1960?)

כתבה: כלילה שפיר לבית קופלמן (אוקטובר 2011)

אני כותבת מתוך זיכרון רחוק וטעם מתוק. רק אזכור השם "התנועה המאוחדת" מעביר בי רטט של זכרונות נפלאים. (ואולי מרחק הזמן מוסיף עוד משהו?) לי אין ספק שהחברות ב"תנועה המאוחדת" הייתה בשבילי אחד מהאירועים המכוננים של חיי, הן בתקופה שבה הייתי חברה בתנועה, הן ברצף חיי בהמשך ואפילו עד היום.   כתבה זאת היא על סמך רשמים וזכרונות שלי ושל שניים מחבריי בתנועה: רבקה ברלינסקי-בארי ואיתן אבניאלי.  אין לנו יומרות היסטוריות-תיעודיות מדויקות ומפורטות, ויסלח לנו הקורא על מיעוטן של העובדות.  

התקופה היתה סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים.  רבקה, איתן ואני בני רעננה. שלושתנו באנו מבתים של ותיקי המושבה. ההורים שלנו היו חברים במפלגת העבודה.  בתקופה זו חל פילוג בתנועה הקיבוצית ובהתאם לכך נוצר צורך בתנועות נוער נפרדות. "התנועה המאוחדת" נוצרה מתוך "מחנות העולים". ל"תנועה המאוחדת" היתה זיקה למפא"י.    

ברעננה היה קן פעיל מאוד של "מחנות העולים". רבקה ואיתן, היו אז בערך בני 14 וחברי "מחנות העולים", פרשו מסיבות הקשורות באי-הסכמה עם התנהלות הקן ברעננה. לעומתם, אני לא הייתי בתנועת נוער קודם לכן כלל, והצטרפתי בהשפעת שניהם מתוך היכרות אישית בבית-הספר.  

ככל הנראה בהשפעת הוריה, רבקה היתה זו שפנתה למזכירות "התנועה המאוחדת" בבקשה לפתוח קן ברעננה.  בקשתה נדחתה הלוך ושוב מסיבות כמו חוסר במדריכים.  אך רבקה וגם איתן, שהצטרף אליה, הושפעו מפנייתו של דוד בן גוריון להיות חלק פעיל בבניית המדינה ורבקה היא זו שהעזה ושלחה מכתב אל "כבוד ראש הממשלה, דוד בן גוריון". העתק מן הפנייה אליו לא נותר בידיה, אך להלן התשובות שקיבלה, הן מבן גוריון באופן אישי והן ממרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל.

             

לגלריית תמונות

בעקבות כך ובסיוע מועצת הפועלים ברעננה ומפא"י,  הוקצה שטח אדמה ועליו הוקם הצריף ברחוב אליעזר יפה מול מה שהיה בית ההסתדרות. מצידו השמאלי של הקן כאשר נכנסים מרחוב אחוזה, היו שלושה בתי מגורים בלבד, שבהם גרו משפחת אברמסקי, משפחת דוידובסקי ומשפחת רייס. הצריף עמד אחריהם בשורה.    

זה היה צריף מלבני עשוי מעץ ולו דלת קדמית ודלת אחורית. בערך רבע משטח המבנה היה הבמה. התאורה בראשית ימיו היתה במנורות לוקס והחיבור לרשת החשמל היה במועד מאוחר יותר.  אחזקת הצריף וסביבתו החיצונית, כולל יישור שטח האדמה מסביבו, נעשו על ידי החניכים הבוגרים בשיתוף עם הצעירים כחלק בלתי אמצעי מן המחויבות שלנו כלפי התנועה וערכיה.

בתחילה היה גן ירק קטן ופינת חי בחצר הצריף.  את לול התרנגולות ואת שובך היונים הקים איתן, שאף הביא את מבנה הלול מהחצר של הוריו. כמובן היה מחסן לכלי עבודה, שנבנה משאריות של עצים מנוסרים, אותם הביא איתן ממחסני "סולל בונה" בהרצליה בשיתוף פעולה עם אביו שהיה מעובדי החברה.  

אני הצטרפתי לתנועה כשהצריף כבר עמד על תילו במקום. הייתי חניכה בקבוצת הבוגרים ובמשך הזמן  הפכתי להיות מדריכה.  תוכן הפעולות לא זכור לי, אבל רוח הדברים זכורה לי מאוד.  

בעולמי היו בית, משפחה, לימודים ותנועה, אבל לא תמיד לפי הסדר הזה. 

בשלבים הראשונים, אני זוכרת שהייתי עסוקה בארגון הצריף, בו הכנסנו ספרים, משחקים, אביזרים לפעילויות ספורט וספסלים, והפכנו את הצריף למקום שנעים בו.

בשכבה הראשונה היו כשלושים חברים, שהיו מקבוצת הגיל של איתן ורבקה הן בבית-הספר והן בשכונות המגורים שלהם.  במשך שנים היתה זליגה של חניכים לשני הכיוונים בין "התנועה המאוחדת" לבין "מחנות העולים".  הרגשנו מחויבות חזקה לתנועה, גאווה להיות בה ופעלנו בעקשנות לגייס עוד ועוד חברים לתנועה.  המדריכים, ואני ביניהם, ניסינו להשפיע על בני נוער צעירים כמובן לעבור ל"תנועה המאוחדת", ואפילו היינו מגיעים בהפסקות לבית הספר העממי למטרה זו, אם כי נדמה לי שזה היה קצת אסור.  

להפעלת הקן נשלחו מדריכים מטעם התנועה שנקראו קומונרים.  הם היו כבר אנשים בוגרים מאיתנו, בעלי ניסיון בהדרכה ובהפעלה. מאיר זרמי היה דמות מאוד מרכזית בתנועה בארגון הקן ברעננה.  המדריך הראשון היה איציק, זכור לנו לטובה גם בנימין ציבולסקי. כמו כן, היו מדריכים כמו אורי תמרי ודובל'ה, שנשלחו מקן "התנועה המאוחדת" בפתח-תקווה.

כך באופן הדרגתי עלה מספר החניכים והמדריכים והפעילויות, שכללו גם יציאה של בוגרים ושל מדריכים לטיולים ולמחנות עבודה בקיבוצים שונים, כמו איילת השחר וחמדיה בתקופת הקיץ, לעיתים בשיתוף פעולה עם קינים אחרים של "התנועה המאוחדת".    

בפעילויות השוטפות עם החניכים היינו קוראים סיפורים או שירים ומשוחחים עליהם, משחקים במשחקי א"ש לילה, קפא"פ ועוסקים בפעילות ספורטיבית. לדוגמא, אני זוכרת שהכנתי ואפילו ביימתי קטע מהספר "אנשי פנפילוב" של הסופר בק. הספר מתאר עמידה הרואית של כוחות רוסים מעטים מול גרמניה השועטת למוסקבה. הוא מתבסס על המיתוס של האנשים שהיו בפיקודו של גנרל פנפילוב. הספר היה ספר חובה בפלמ"ח ובצה"ל בקורס קצינים, והערכים שלו היו: רעות, דבקות במשימה עד מוות ומשמעת קפדנית. אנחנו בצנועה האמנו בכל אותם הערכים, והצגנו קטע מתוך הספר בהתלהבות רבה.

איתן זוכר בבהירות רבה את ההצגה "מפרש בודד מלבין באופק" שבוצעה ע"י חניכים של הקן עם תפאורה ומוזיקה, כשהכול נעשה בעבודה עצמית.  היא הוצגה בבית הפועלים מול קהל אוהד מכל רחבי המושבה.

חלק חשוב ואף מקודש בעינינו היו ערבי שישי.  לא היה מצב שלא התייצבנו כולנו בקן. במשך שלוש שעות לפחות שרנו ורקדנו במעגלים, בשרשרת, בזוגות ובשורות. הרבה מן השירים היו בעברית עם לחנים רוסיים. באיזו התלהבות שרנו "קאלינקה", "קדרו, קדרו פני השמים", "מכורה שלי", "צבעונים אחינו, צבעונים". חלקם הגדול של הריקודים גם הם היו לפי מנגינות רוסיות, והטובים שבינינו הצליחו לרקוד קרקוביאק.  שרנו על הוולגה כאילו היה זה ירדן. שרנו על קוזקים כאילו היו אלו חיילינו. כמובן שתיבלנו במנגינות, כמו "גינת אגוז", "הבו לנו מים מים" ועוד.

זכור לטוב עודד כרמלי בן גבעת ח"ן, חברו של איתן, שלא היה חבר ב"תנועה המאוחדת", שבאופן קבוע ניגן לנו בהתנדבות באקורדיון בפעילויות יום שישי בערב. איתן מספר שכשעודד לא יכול היה להגיע, הוא ניסה לנגן במפוחית בעצמו וגם הצליח.

אני זוכרת את יונתן כרמון מכין אותנו למופע של הרקדה. יונתן כרמון הידוע, שהיה אז בתחילת דרכו, נשלח אלינו ע"י התנועה והפיק מופע מרהיב. אלא שאנחנו החניכים פחדנו ממנו, כי היה מאוד קפדן.

אני זוכרת את כתובת האש "עלה והגשם", שהיתה מתנוססת בעת הטקסים שהיינו עורכים לרגל אירועים מיוחדים.  אנו עומדים בחצי מעגל בחולצות כחולות, מתוחים ונרגשים בשעת בין ערביים, מקריאים קטעים המתאימים לאירוע ואז מדליקים את הלפידים לקראת חשכה. הלפידים האירו את מה שאנחנו האמנו בו, את הדרך שלנו להגשמה. 

באותה תקופה נבנתה ברעננה מעברת עולים חדשים, וחלק מהנוער בני גילנו הביעו עניין להצטרף לתנועה. אנחנו ניסינו לקלוט אותם אבל הם היו בעלי מנטליות שונה לחלוטין. במיוחד– אבוי!- רצו לרקוד ריקודים סלוניים שנחשבו אז לבורגנות במיטבה מול הסוציאליזם בו דגלנו. כך שהשילוב של העולים החדשים לא צלח.

ככל שהתבגרנו, ככל שהיינו קשובים למה שקורה במציאות בה חיינו, כך יותר ויותר חדרה אלינו האידיאולוגיה של התנועה והשאיפה שלנו להגשים, כלומר: להצטרף לאחד הקיבוצים בארץ או להיות חלק מגרעין שעולה על הקרקע להקמת נקודת יישוב חדשה. ככל שהתבגרנו, פחות ופחות חברים דגלו ברעיון ההגשמה ובחרו בדרכים אחרות.  כשהיינו בערך בני 17 הצטרפנו לגרעין של קן צפון, שנקרא "גרעין ארז", היינו ארבעה מצטרפים בלבד מרעננה. אלו היו איתן אבניאלי, אהרון שמוש, יעקב יעקב ואנוכי.

"גרעין ארז" היה גרעין מגובש וערכי. בתקופה קצרה מאוד אני הרגשתי כחלק מהגרעין.  במסגרת הנח"ל בשנה הראשונה היינו בקיבוץ האון, ומשם לפי החלטת התנועה עברנו להשלמה בקיבוץ צרעה. זו הייתה תקופה מאתגרת ומרתקת, וכל מה שרכשתי מלווה אותי בכל דרכיי. חלק גדול מהחברים עזבו את צרעה, ובתוכם גם אנוכי.

לאף אחד מאיתנו לא זכור מתי במדויק הופסקה פעילותו של הקן. אני זוכרת, שכשהייתי עדיין בקיבוץ צרעה, בסביבות שנת 1955-1956, עדיין הייתה פעילות בקן הרענני.