הלולנים למדו להקים לולים גדולים. מספר משפחות הפכו את ענף הלול, לענף העיקרי בפרנסתם והן:
משפחת בוקס, אשר בנו לול על פני מספר דונמים ברחוב רש"י של היום.
משפחת דוידסון, שהלולים שלה היו ממוקמים בסוף רחוב אחד העם.
משפחת וייסנבך, אשר הקימה משק לתפארת ברחוב עקיבא של היום, שטח שבזמנו היה מכוסה כולו חול. המשק שגשג אך בהדרגה – לקראת סוף שנות ה- 40, נאלצו להקטינו בגלל תנאי אקלים קשים ועבודה פיזית קשה.
ברבות הימים, נשאר רק לול קטן ובו כ- 200 עופות. בני המשפחה החלו לעסוק בתחומים אחרים.
היו גם כישלונות בגידול העופות, ניסיונה של משפחת הרשמן להקים לול לא צלח – העופות חלו במחלה מסתורית.
הטכנולוגיה אז לא היתה מפותחת, ההאכלה היתה ידנית. בתוך מיכלי האכלה היו מפזרים גרעינים. היו גם מיכלים מיוחדים למים.
את הביצים אספו הלולנים מדי יום ומיינו אותם לבדם. הם שקלו את הביצים במאזניים מיוחדים.
את התוצרת שיווקו במושבה וגם מחוצה לה, בעיקר לתל אביב.
למגינת ליבם של רבים מהתושבים הותיקים, חוסל ענף הלול כמעט כליל, הדבר קרה עם שינוי צביון החיים בעיר.
הסופרמרקטים ותנובה הפכו למשווקים במקום החקלאים עצמם. במושבים שמסביב התפתח ענף הלול בצורה מסיבית והטכנולוגיה חדרה גם לתחום זה.
ענף הרפת - משק החלב
בשנת 1925, כשהוברר כי השלטונות (הבריטים)החליטו להתנכל לענף הטבק, עד כדי ניסיון לחסלו לחלוטין, עלה רעיון חדש בקרב המתיישבים : הבה נקנה פרות ונקים משקי חלב. הרעיון היה לספק את כל התצרוכת המקומית של תוצרת חלב ואת היתר לשווק לעיר המתפתחת תל אביב. אנשי רענניה נתקנאו במתיישביה הגרמנים של שרונה אשר עשו רווחים יפים ממשקי החלב שלהם, בשווקם את החלב לתל אביב, ורצו ללכת בעקבותיהם.
ג'ק שברץ, מנהל "אחוזה" דאז במושבה, יצא לדמשק. כשחזר כעבור מספר חודשים, הביא עמו כ- 30 פרות "דמשקאיות", שהיו ידועות כמניבות חלב וכחסינות בפני מחלות. הפרות שנקנו בכספי "אחוזה א' ניו יורק" חולקו בין ה"ממברס", אך איש לא ידע כיצד מטפלים בהן, ובעיקר - כיצד חולבים אותן. לשם כך הובא למושבה מומחה לגידול פרות וחליבתן בשם אריה שמרלר. איש זה החל ללמד את המתיישבים פרק ב"הילכות" העבודה החדשה.
ב"משקים" הוחל בהקמת רפתות. הרפת הגדולה ביותר, שנבנתה כולה מבטון יצוק, הוקמה על ידי משפחת דוידובסקי במערב המושבה (כיום פינת רח' השרון ואחוזה), כשהיא משמשת את המשפחה גם כבית מגורים. רבים מן המתיישבים - מאלה אשר קיבלו פרות - בנו לעצמם רפתות בצמוד לבתיהם והתגוררו יחד עם הפרות. וכשהיו פרות - התעורר הצורך לשווק חלב. אנשי רענניה התקשרו עם "התאחדות משקי החלב" שמשרדיה היו בתל אביב. בהסכם עם ההתאחדות נקבע, כי החלב מהמושבה יועבר לת"א מדי בוקר. על רווחים לא דובר בשלב זה. המתיישבים התעניינו יותר בנושא התעסוקה והאמינו כי לאחר מכן יבוא בודאי גם שכר לעמלם.
באחד הצריפים (שהכיל גם את המרפאה, המסגרייה ואורוות הפרדות)שוכנה המחלבה, עליה הופקד חיים לייב בודניק. כדי שהחלב (המובל בעגלה) יגיע לתל אביב בבוקר, היה על העגלה לצאת בשעה 2 אחר חצות. בעלי המשקים היו חולבים, איפוא, את הפרות בחצות הלילה ומביאים את הכדים למחלבה, שם נרשמה הכמות שנתקבלה מכל אחד ואחד.
משק החלב הוכיח את עצמו ועל כן רכשו המתיישבים פרות נוספות. בשלב הבא התעורר צורך במציאת רועה, כדי שיוציא את הפרות למרעה בשדות הסביבה. הרועה הראשון היה יצחק שזיפי, אשר מדי בוקר היה יוצא לרחוב הראשי, הולך במעלה הדרך כשהוא שורק במשרוקיתו. בעלי הפרות הוציאו אותן אליו עד לרחוב. וכך הלכה השיירה והשתרכה לאורך כל הדרך, עד הגיעה למקום המרעה.
ימים, החליף את מקומו של יצחק שזיפי, רועה חדש בשם אריה רייזמן, אשר זכה לכינוי "הרועה של רעננה".
הרבעת הפרות באותה תקופה נעשתה בעין-חי, שם היה פר מיוחד להרבעה. המתיישבים, שחשבו כי גם במושבה נחוץ פר הרבעה, פנו ל"אחוזה" בארה"ב, כדי שזו תאשר תקציב לרכישת הפר. כאשר התכנסו חברי "אחוזה" לדון בבקשה, לא מיהרו לאשרה. הם לא הבינו מדוע יש צורך בפר "משותף" לתושבים, בנוסף לכלל הפרות שהיו במושבה. אחרי דיונים ממושכים הוחלט:
א. לבחור ועדה לקניית הפר.
ב. להקציב 60 לא"י לשנה לאחזקתו.
ג. על כל פרה במושבה, החובה להשתמש בפר הציבורי.
ד. לבחור ועד בקורת לענייני הפר.
קניית הפר, בעקבות האישור הנ"ל, היתה בבחינת שיתוף פעולה כלכלי, מן הראשונים שידעה המושבה בזמנה. "התאחדות משקי החלב" לא שבעה תמיד נחת מהסכמה עם משקי החלב ברענניה. לא אחת, תוך כדי נסיעה בעגלה לתל אביב, בדרך המשובשת, הגיעו כדי החלב כשהם ריקים למחצה. פעמים רבות קרה, שהחלב החמיץ בדרך, בשל אורך זמן הנסיעה לתל אביב, בעגלה רתומה לשתי פרדות זקנות. משהוכנסה המכונית הראשונה להובלת כדי החלב - נפתרה הבעיה.
על המחלבה הופקד חיים ליב בודנוק והוא דאג שהחלב המובל בעגלה יגיע לת"א בבוקר ולכן על העגלה היה לצאת בשעה 2 אחר חצות.
בעלי המשקים היו חולבים את הפרות בחצות הלילה ומביאים את הכדים למחלבה ושם נרשמה הכמות שנתקבלה מכל אחד ואחד.