ה"הגנה" וארגוני המחתרות

המפקד הראשון, אשר החל לפעול ברעננה מטעם אירגון "ההגנה", היה זוסיה שחורי, שמילא תפקיד זה בין השנים 1929-1925. אחריו מונה למפקד המקום החבר יצחק בן אליהו (קלצ'קו), שהיה למעשה למפקדה הראשון של רעננה, כאשר האירגון התחיל להרחיב שורותיו.
בשנת 1928 נערכו אימוני נשק חשאיים. מיד לאחריהם נערך מפקד חברי ה"הגנה" במושבה. אליהו גולומב ז"ל, הגיע לרעננה ושוחח בחשאי עם החברים שמספרם אז היה 30. בעקבות ביקורו של גולומב, הוחלט להרחיב את שורות ה"הגנה" במושבה. הוחל בהעברת קורסים לנשק, שיטות לחימה ועוד. מאורעות 1929 לא פגעו ברעננה. השנים שלאחר מכן היו שקטות ולא היו הפרעות מצד הערבים למהלכם התקין של החיים. באותה תקופה נוספו חברים רבים לשורות ה"הגנה", ובשנים 1933-1934 כבר נמנו כ- 300 חברי "הגנה" ברעננה.
קורס הסמלים הראשון בשרון אורגן ב- 1931 ומרעננה השתתפו בו דוד ציפמן ומשה גבזה. אחר-כך נערכו קורסים נוספים אשר הכשירו קבוצה של מפקדים וביניהם אריה ברוורמן ובן-ציון לויתן.
עם הגברת הכוננות ופריסת הכוחות לפי תוכנית מוכנה, הוקמה מפקדה ומטה משולב ממפקדי "ההגנה" ונציגי הציבור. הרכב המטה היה כזה: המפקדים – מפקד האזור - אברהם גליניק, סגנו – יצחק בן-אליהו (קלצ'קו), משה גבזה, יעקב שגיא (וקסמן), דוד ציפמן, אריה ברורמן, בן-ציון לויתן. נציגי הציבור היו: ראש המועצה – ברוך אוסטרובסקי, מזכיר מועצת הפועלים – פנחס שמגר (סמגרינסקי), מזכיר המועצה – צבי יהודה ברזילי ומר ג'ק שוורץ.
דוד פרלשטיין, מי שהיה בעברו חבר ההגנה, מפקד, נוטר ויו"ר ארגון ההגנה עד יום מותו, כתב ספר על תולדותיו ועל פעילותו הענפה בשנים ההן בשורות ההגנה, התייחס לברוך אוסטרובסקי, ראש המועצה דאז, ותיארו: "היה יו"ר ההגנה מטעם האזרחים".
המטה הזה פעל לאורך כל שנות המאורעות של 1939-1936 והמשיך בתפקידו בפועל עד למלחמת השחרור, תוך כדי חילופים של מפקדי האזור וחילופים אישיים של הנציגות הציבורית.
בתקופת מלחמת העולם השניה, כשהגרמנים התקרבו לאל-עלמיין והיה חשש של פלישת גרמנים לארץ, הקיפה ההגנה כמעט את כל גברי המושבה. חברי ההגנה התאמנו בגלוי. האנגלים ידעו ושתקו. כל הנשק מ"הסליקים" הוצא וכל גבר עבד חצי שבוע וחצי שבוע שמר. (ברעננה לא היה "סליק" מרכזי).
בתקופה זו סבלה רעננה, המושבה שהפרדסים היו עיקר פרנסתה, מבחינה כלכלית. אי אפשר היה לייצא את פרי ההדר, הפרי נפל ולא נקטף. הבריטים נתנו 3 לירות שטרלינג לדונם פרדס כהלוואה כדי להשקות את הפרדסים שלא יתייבשו.
בתקופת המלחמה התגייסו חלק מאנשי המושבה - גברים ונשים - לצבא הבריטי כדי לעזר במלחמה נגד האוייב הנאצי. באותה תקופה נוצרה אוירה של שקט בין אנשי המושבה והשכנים הערבים מסביב. אחרי המלחמה נמשכו העימותים עם הערבים ועם הבריטים. אנשי רעננה יצאו לא פעם, יחד עם אלפים מהמושבות (פ"ת) ומהערים כדי להתנגד לחיפושי הנשק המקיפים שהבריטים ערכו בעיקר בקיבוצים. כך יצאו "המוני" המושבה רעננה לקיבוץ שפיים, לרמת הכובש...
היחס של חברי ההגנה לארגוני "הפורשים" (האצ"ל והלח"י) היה כמו בכל הארץ - בדרך כלל יחס של התנגדות וזאת למרות שאפילו בתוך חברי ההגנה ברעננה היו אנשי אצ"ל ולח"י!
קצרה היריעה מלהכיל את המשימות הרבות והמבצעים שהיו מנת חלקם של חברי ה"הגנה" ברעננה. הם השתתפו, בין השאר, בהסתרת נשק, בהחזקת תחנת השידור המחתרתית "תלם-שמיר-בועז", סייעו לישובים אחרים שהוקפו ע"י הבריטים ועוד.
בכ"ט בנובמבר 1947, עם הכרזת המדינה באומות המאוחדות, יצאו כל תושבי רעננה לרח' אחוזה הסלול (רוב הרחובות היו רחובות בלתי סלולים) כדי לרקוד ולשמוח. מול בית המועצה רבתה השמחה. באותו זמן נשלחה חוליה של אנשי ההגנה (ובראשם מר צמח) כשהם חמושים, כדי לשמור על מחנה העולים שהיה ברח' מוצקין. במקרה הגיעו לרח' אחוזה שתי מכוניות עם חיילים בריטים. הקהל רקד סביבם עד שהודיעו לחוליה החמושה להעלם ולהסתיר את הנשק.
ב- 30 בנובמבר 1947, יום לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה, פרצו מאורעות הדמים שהובילו למלחמת הקוממיות. כל הישוב, כולל טובי בניה של רעננה, התגייס לשורות הלוחמים במאבק לעצמאות המדינה. במלחמה זו, שבעקבותיה קמה מדינת ישראל, נפלו 23 בחורים מרעננה. במותם רשמו פרק מפואר בתולדות עם ישראל והמושבה רעננה.
ב-1948 השתלטה ההגנה על כל רעננה, כל הגברים גוייסו, נחפרו חפירות הגנה במקומות שונים - כל זאת עד שצ.ה.ל  קבל את האחריות על הביטחון.