יונה לבית בלומפלד וצבי-אריה הירשהורן הגיעו ארצה ממניעים ציוניים עם ארבעת ילדיהם: לאה, אסתר, אברהם ודוד, בסוף שנת 1925 מהעיירה קולדיגה, לטביה. זמן קצר לאחר בואם לארץ התיישבו ברעננה ורכשו מחבר אחוזה בשם קופרשטיין את יחידת הקרקע שלו בת חמישים הדונם, בשטח שהתפרש מרחוב אחוזה ועד רחוב ציפמן של היום. עסקת הרכישה כללה גם את מבנה הבנוי, שהיה על הנחלה. הקומה הראשונה שימשה כרפת לפרות וכמחסן, הקומה השנייה, אליה עלו בסולם, שימשה למגורים.
בשנת 1927 נטע צבי-אריה פרדס על חלקתו והעניק לכל אחד מילדיו חלק מהחלקה. סמוך לפרדס חפרו באר מים פרטית, שהופעלה באמצעות חשמל, עוד לפני שהחשמל התחבר לרעננה (יתכן שבאמצעות גנרטור), ובכך הם הקדימו את המושבה במספר שנים.
הבת לאה נישאה בשנת 1928 לדוד קרן-צבי (בן דודה), ויחד עיבדו את שטח האדמה שלהם בן תשעה דונם. מכיוון שהיה קשה להתפרנס מהפרדס בלבד, יצא דוד לעבודות חוץ שונות כמו: עבודות בניין, קטיף וגיזום, חפירת בורות ביוב וכדומה. לבני הזוג נולדו שני ילדים. דוד התמסר לעבודה החקלאית ולאה, בוגרת סמינר למורות בריגה, החלה לעבוד במושבה הצעירה כגננת וכמורה. לאה הירשהורן הייתה הגננת והמורה הראשונה ברעננה. במשך שנים הרביצה חכמה ודעת בילדי המושבה הראשונים ובעיקר החדירה בהם את האהבה לשפה העברית, שבה שלטה היטב כבר מילדותה. על טהרת השפה העברית הקפידה גם בביתה שלה, ומיד בהגיעה ארצה הייתה הראשונה מבין כל בני המשפחה המורחבת, שעברתה את השם הירשהורן, שפירושו המילולי הוא קרן צבי. שנים רבות עסקה לאה בהוראה ובחינוך, וגם לאחר שפרשה בשל מחלה הוסיפה ללמד עברית בהתנדבות, במיוחד את העולים החדשים שהגיעו ארצה עם גלי העלייה של שנות החמישים.
הבן אברהם הירשהורן התחתן עם מנוחה. אברהם הפך לימים לקבלן בנין והשתתף בבניית חלק ממבני הציבור ברעננה. הבת אסתר נישאה לכתריאל בוכבינדר. הבן דוד הירשהורן נישא לציפורה לבית שפגט, אותה הכיר במשק פועלות בפתח תקוה. שתי המשפחות היו חרוצות והתמסרו לעבודת החקלאות כל ימי חייהם.
בתקופת מלחמת העולם השנייה שקל דוד הירשהורן למכור את הפרדס, אך בני משפחתו הניאו אותו מהרהורים אלה ועודדוהו להמשיך להחזיק מעמד. להשלמת ההכנסה בתקופה קשה זאת הקימו משק עזר קטן שכלל תרנגולות, ברווזים וירקות לצריכה עצמית.
לאחר המלחמה שיקם דוד הירשהורן את הפרדס בחריצות רבה. במו ידיו ניקה את השטח, גזם, השקה, זיבל והציל את פרדסו. חיי המשפחה נסבו סביב הפרדס כגלגל עונות השנה. כל הצילומים המשפחתיים נעשו בתוך הפרדס או לידו. בחורף נטלו כולם חלק בעבודות הקטיף. באביב משכו ריחות, הפריחה המשכרים מטיילים רבים אל הפרדס, שהפך להיות בשבתות מעין פארק ציבורי. בקיץ מלאכת ההשקיה, שכללה פתיחה וסגירה של הגומות, הייתה מלווה במשחקי הילדים במים ובמעשי קונדס.
דוד וציפורה הירשהורן עבדו יחד בחריצות במשק ולא התלוננו גם כשהיה קשה. המשק כלל רפת עם פרות חולבות, עגלים, לול תרנגולות, 2 פרדסים בגודל 13 דונם ו-11 דונם, שטחים נוספים בין הרחובות אחד העם ובן יהודה, שבהם גידלו תירס, ירקות ואוכל לפרות, סוסים ופרדות. כל חייהם סבו סביב העבודה במשק: חליבת הפרות במשמרות באופן ידני, טיפול בלול, טיפול בפרדסים ובשטחים עם הגידולים השונים וחרישת האדמה בערת סוסים. בנוסף לעבודה הקשה גידלו 4 ילדים: יהודית, אריה, רות ויוסף. אריה, שאהב לעבוד עם אביו בחקלאות, נפטר בגיל 17 מסרטן.
דוד הירשהורן היה פעיל ב"הגנה" והשתתף בשמירות, אולם הפרדס היה מוקד חייו, גאוותו ואהבתו הגדולה. הוא טיפל בו במסירות והקפיד לשמור על ניקיונו ולטפח את מראהו החיצוני כמו היה זה בית מגורים. דוד עסק בחקלאות כל ימיו. הוא הוסיף לעבוד בפרדסו ולטפחו עד יומו האחרון, ובעשר השנים שלפני פרישתו לגמלאות התמחה בהרכבה ובגיזום עצים ב"יכין-חקל".