קלטת מס' 38
מראיינת: חניה שמיר
מפענחת: שרה גרשוני
משפחת בוכבינדר
ח.-: היום יום ב', ט' באייר תשמ"ז, 18.5.87. אני נמצאת בביתו של ראובן בוכבינדר, רח' הגדודים 14, נוה-מגן, רמת-השרון. באתי לראובן, אחד מראשוני רעננה, אשר הגיע לרעננה עוד בהיותו ילד, ועל יתר הפרטים נשמע מפיו. ספר לי, בבקשה, מי היו הוריך? שמותיהם.
ר.-: אבא הוא: קתריאל בוכבינדר, ואמא: אסתר בוכבינדר לבית הירשהורן.
ח.-: מתי הם עלו ארצה?
ר.-: בשנת 1924.
ח.-: האם אתה יודע, היכן הם נולדו ובאלו שנים?
ר.-: אבא נולד בשנת 1890, ואמא – אינני יודע באיזו שנה נולדה. הם נולדו בלטביה בסביבות קורלאנד, חבל ארץ ששלטו בו ברונים גרמניים, למרות שזה היה תחת שלטון רוסיה במלחמת העולם הראשונה. סבא שלי מצד אבא נסע לאמריקה, כשאבא היה קטן, ומאז נעלמו עקבותיו. סבא מצד אמא עסק בחצי חקלאות. נוסף לכך, הוא היה קונה אצל הכפריים מוצרי חלב (שמנת, חמאה וגבינות), והיה מוביל אותם (את מוצרי החלב הנ"ל) לעיר הגדולה "ליבאור" – עיר שהיתה ליד חוף הים הבלטי, שם הם היו עד מלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם הראשונה אבא שלי היה חייל בצבא הצאר, ויתר בני משפחתו של אבא גורשו בתוך פנים רוסיה, מפני שחשדו שסבא (מצד אבא) מרגל לטובת הגרמנים. אמא עבדה ברוסיה בכל מיני עבודות, כדי לעזור לקיום המשפחה שלה. היא הגיעה עד הרי אורל, שם עבדה כעוזרת במשק בית וכמטפלת. אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרו שוב אמי ובני משפחתה ללטביה, שם נכירה אימי את אבי, והוריי התחתנו. אחרי שהם התחתנו נולדו הילדים (אני, אחי התאום ואחי השני). היינו שלושה ילדים. אבא היה ציוני מסור מאוד, והחליט לעלות ארצה.
ח.-: לפני כל במשפחה?
ר.-: לא. יחד עימנו. כלומר, היינו חמש נפשות (אבא, סבתא – אמא של אבא, ואנחנו – שלושת הילדים). עלינו ארצה בדצמבר 1924. אמא שלי (אסתר) עלתה ארצה עם אביה (סבא שלי) ושני אחיה ב-1925.
ח.-: כשאתה, אביך, שני אחיך וסבתך עליתם ארצה, לאן הגעתם?
ר.-: קודם היינו בשכונת בורוכוב.
ח.-: כמה זמן גרתם בשכונת בורוכוב?
ר.-: עד שנת 1930. בתקופת מגורנו בשכונת בורוכוב סבתי מצד אבי נפטרה ואחי התאום – אפרים – נפטר. שניהם קבורים בבית-הקברות ברחוב טרומפלדור בת"א. סבא (מצד אבא) ויתר בני המשפחה עלו ארצה שנה אחרינו (ב-1925), התיישבו ברעננה, וקנו בה שטח אדמה.
ח.-: איך הם קנו אדמה שהיתה של "אחוזה א'-ניו-יורק"?
ר.-: בעצם, סבא מצד אמא, היה זה שבא ראשון לרעננה. הוא לא תכף קנה אדמה ברעננה. תחילה, הם היו במגדיאל – מה שהיום הוד השרון, והתחילו לחפש שם אדמה. מישהו אמר להם, שיש אמריקאי אחד שמוכן למכור את הזכויות שלו באחוזה (ברעננה). אז סבא קנה מאותו אחד את האדמה ברעננה. זה לקח, בערך, חודש, והם עברו לרעננה. בחלקה, אותה קנו, היה כבר צריף, שהאמריקאי (שגר שם קודם) בנה.
ח.-: אתה זוכר מה היה שמו של האמריקאי, ממנו קמה סבא שלך את חלקת האדמה?
ר.-: לא.
ח.-: אם אינני טועה, את הרפת שהרסו עכשיו, לצערי הרב, בנו ב-1926.
ר.-: נכון. לסבא היו פרות ושני סוסים.
ח.-: וסבא עלה ארצה יחד עם אשתו (לאה), ועם שני בניו וביתו (אסתר – אמך). שמה של סבתך (אמא של אסתר) היה: לאה. שמו של סבא שלך (אבא של אסתר) היה: הירשהורן. ושני הבנים (אחיה של אסתר אמך) הם: אברהם הירשהורן (אופיר ז"ל) ודויד הירשהורן, ייבדה לחיים ארוכים.
ר.-: כן. עכשיו, עוד כשגרנו בשכונת בורוכוב בת"א, היינו באים פעמיים בשנה לרעננה. קצת לפני פסח היינו נוסעים לרעננה, לעשות את הפסח יחד עם המשפחה (סבא, סבתא ואחיה של אמא), ובחופש הגדול, לקראת ראש השנה, גם כן נסענו לרעננה לחגוג את החגים יחד עם המשפחה. וכך, היה לנו קשר עם רעננה כבר משנת 1925. כלומר, כבר בשנים 1930-1925, בהן עדיין גרנו בשכונת בורוכוב בת"א, כבר היה לנו קשר לרעננה. ב-1930 עברנו לרעננה לאותה נחלה. בעצם, בזמן הראשון גם לאותו צריף. כולנו הצטופפנו באותו צריף. אח"כ, התחלנו לבנות בית לעצמנו באותו שטח של המשפחה, והוא נבנה שלבים-שלבים, לפי האפשרויות.
ח.-: בעצם, הנחלה היתה בין רחוב אחד-העם, קצת אחרי יצחקי, לרחוב רבוצקי, קצת לפני יצחקי, שם עמד הבית של אפשטיין. כל הנחלה הזו השתרעה, נדמה לי, על פני 100 דונם.
ר.-: לא, החלקה השתרעה על פני 50 דונם - מרחוב אחוזה עד רח' ציפמן.
ח.-: כל החלקה.
ר.-: הרבה חלקות היו בגודל זה, פחות או יותר. גם חלקותיהם של הרב אפשטיין, של רוטשילד ושל אברהמס היו בגודל זה, פחות או יותר.
ח.-: כשבאת לרעננה, כבר היית ילד די גדול. מתי נולדת?
ר.-: אני נולדתי בשנת 1920.
ח.-: כלומר, היית ילד בן עשר, כשבאת לרעננה. איך אתה זוכר את רעננה בעיניים של ילד בן עשר?
ר.-: בעצם, באתי כבר קודם. ברעננה, בזמנו, חלו שינויים מהירים כל הזמן. אם אני מסתכל על אותו פרק זמן מבחינה כרונולוגית, זהו פרק זמן קצר. אך מבחינת נקודת ראיה שלי, גם אם זה היה פרק זמן קצר – כחודשיים-שלושה, זה נראה לי כתקופה. גם כשהייתי במקום, מפעם לפעם חלו שינויים, שראיתי שהם חלו.
ח.-: ספר על כך!
ר.-: אז ראשית, כשבאנו בהתחלה, ב-1925, לבקר את סבא, באזור של פינת רח' עקיבא כיום, היו שם צריפים של פועלים, בהם גרו הן משפחות של פועלים והן פועלים בודדים. עד לשם היתה מגיעה המכונית שהיתה באה דרך הרצליה לרעננה, ושם גם היתה מרפאה, בה החובשת, ששמה היה: סילביה, היתה מגיעה מכפר-מל"ל. זה דבר ראשון.
ח.-: איך אתה זוכר את הצפיפות שהיתה אז באזור המזרחי של רעננה (היום זה: ניסנוב)?
ר.-: אי אפשר לאמר, שזה היה צפוף אז.
ח.-: בהשוואה למרכז המושבה דאז, זה היה צפוף.
ר.-: המקום הצפוף האמיתי אז היה סביב הצריפים של הפועלים, שם היו הן פועלים בעלי משפחות והן פועלים בודדים. ביתר המקומות היו האיכרים, שעסקו רק בעבודה, ובמשך היום כמעט ולא ראו אותם.
ח.-: אתה זוכר, מי גרו בסביבה שלכם?
ר.-: בשנים ההן היתה משפחת פרידמן, שגרה אז במקום שיכון סורוקה, היתה משפחת ניסנוב, והיתה משפחת הופמן. אגב, משפ' הופמן היתה משפחה, שהאבא לא היה ציוני גדול.
ח.-: אתה מתכוון להורים של ברטה הופמן, שהיתה, אח"כ, מזכירה במועצה?
ר.-: כן. אותה לא הכרתי בתור מזכירה. אבל אני יודע, שהיתה ברטה, היה דוב הופמן, והיה עוד אח יותר קטן, שלמד עם אפרים, אני חושב.
ח.-: כן. הוא גר ברעננה.
ר.-: אני זוכר, שלמדתי בבית-הספר, והיינו מתרימים לקרן הקיימת בשבועות. בבית הופמן: אם האבא (של משפחת הופמן) היה בבית, הוא היה מתנגד לתרום לקרן הקיימת. האמא (של משפחת הופמן) תרמה.
ח.-: מי עוד היה שם?
ר.-: אחרי הופמן היה השטח של אברהמס, שהוא לא גר שם, אך היה לו (לאברהמס) פועל ראשי – קריגר - שגר שם (בשטח של אברהמס), אחריו היה רוטשילד, אחריו היה השטח של אפשטיין - אשר בהתחלה, כשבאנו לרעננה, גרה שם משפחת אנקר (בשטח, שאח"כ היה השטח של אפשטיין), אחריו (אחרי השטח של אפשטיין) היתה הנחלה שלנו. אחרינו, היכן שהיום רח' אחד העם, ובזמנו לא היה רחוב עדיין, גר קריגר בצריף עוד לפני ברוידא ולפני כולם. היה לו, לקריגר, צריף גדול. הוא היה לבד, בודד. ממול קריגר גרו: משפחת בודניק, משפחת וינוקור, ובצריף גדול בין משפחת בודניק ומשפחת וינוקור גרו בני משפחת מגד. אחריהם גרה משפחת שולמן (אמריקאים).
ח.-: דרך אגב, בני משפחת שולמן בנו, אח"כ, מולנו, ברח' עקיבא, בית שתי קומות, שנמצא עד היום שם, ולא שינו אותו.
ר.-: נדמה לי, שחלק מהמשפחה הגיע יותר מאוחר, וביניהם היתה דמות אחת שהיתה מוכרת בכל רעננה כדמות שלילית. כל רעננה הכירה את אותה דמות.
ח.-: מי זה היה?
ר.-: מוטי רייס.
ח.-: אחרי משפחת שולמן גרה משפחת פרלשטיין.
ר.-: ואחרי משפחת פרלשטיין גרה משפחת כץ. משפחת כץ זו משפחה מאוד מסועפת. אחת מבנות משפחת כץ התחתנה עם רכניץ, שהיה מהפועלים. אח"כ, גרה משפחת ליפסקי, שהוא, בעצם, היה מבחוץ .
ח.-: אחד מבניו של ליפסקי נהיה רב ועבר לפתח-תקוה, ובן אחר (של ליפסקי) נשאר פה.
ר.-: והוא התחתן עם בת פתח-תקוה, שעליי עשתה רושם מצויין. היא הגיעה צעירה מאוד ויפה מאוד, היתה קצת יוצאת דופן מבנות המקום, ועליי היא עשתה רושם טוב. אח"כ, הם פתחו חנות מכולת. בעצם, בהתחלה, ב-1930, כשבאנו לרעננה, לא היה בה כלום מבחינה כלכלית. כלומר, אם היינו צריכים לקנות דברים במכולת, אז היתה רק המכולת של הלברג - במרכז המושבה. זה הכל מה שהיה, בעצם. לחם הביאו מכפר מל"ל: הורביץ היה מביא לחם עם עגלה; אח"כ, היה אנקר. ירקות הערבים היו מביאים. אם היו צריכים הלבשה או הנעלה, היו צריכים ללכת לכפר-סבא.
ח.-: אני זוכרת בילדותי, ששניידמן היה בא עם שתי מזוודות מתל-אביב, והיה מוכר סידקית ובדים.
ר.-: רוכל. אבל בשנים הראשונות גם הוא לא היה עם נעלים.
ח.-: אני זוכרת אותו מהשנים 1934-1931, בטוח. וזה אותו שניידמן הגדול בעל החנויות שהיו בת"א. אני יודעת זאת, כי גם שוחחתי עימו על העניין הזה.
ר.-: כשאנחנו היינו צריכים לקנות הרבה דברים, אז או שהיינו קונים בת"א מפעם לפעם, כשנסענו לשם, או שהיינו קונים בכפר-סבא. באשר לנעליים: זכור לי, שראשית, היינו הולכים יחפים; מרבית הילדים, או כמעט כולם, היו הולכים יחף כל הקיץ. רק לבית הכנסת, בשבת, הייתי נועל סנדלים, כשהייתי מגיע חזרה הביתה, הייתי זורק אותם, כי לא הייתי רגיל לכך. אבל בחורף, כשהיה צריך לנעול נעליים, וברעננה לא היה אצל מי לקנות נעליים, אז אבא הלך איתי ועם אחי לכפר-סבא לקנות נעלים. לאחר שקנינו נעלים, בדרכנו חזרה הביתה, המשכנו ללכת יחפים, והשארנו את הנעליים בקרטון. ואז, פתאום, באמצע הדרך, היכן שהיום בית-היולדות (בי"ח מאיר), התחיל לרדת גשם חזק. היה מבול. אז רצנו משם יחפים עד הבית (למרות שקנינו נעלים). היה חבל לנעול את הנעלים. הן היו חדשות.
ח.-: במה עסקו ההורים לפרנסתם ברעננה?
ר.-: ברעננה אבא עבד בבניין. בעצם, הוא היה עושה בלוקים. זה היה מקצוע לחוד. הוא התחיל לעבוד בכך בשכונת בורוכוב בת"א, והמשיך לעבוד בכך ברעננה. הם היו קבוצת חברים מסויימת שעבדו יחד. תמיד היו צריכים לעבוד שניים-שניים, אז הוא היה עובד עם קורנזון, או עם קרניבד, שכעת הוא ברשפון. קרניבד התיידד עם אבא, מפני שגם הוא היה מיוצאי רוסיה, והיתה להם שפה משותפת ביניהם. זו היתה עבודתו של אבא: עושה בלוקים.
ח.-: עצמאי, או אצל מישהו?
ר.-: עצמאי. בכלל, בזמן ההוא לא היו קבלנים. ברגמן היה הבנאי, אז הוא גם לא היה קבלן. הקבלן הראשון ברעננה, שדי הסתבך בקבלנותו, היה שמוליק דוידובסקי, והא די הסתבך בקבלנות שלו. הוא היה הקבלן הראשון שבנה בתים למכירה, הוא בנה את בית-הקפה "פני-כל", ובסופו של דבר, הוא הסתבך והפסיד הכל. עקב זאת, הוא עבר לעגלונות, ואח"כ, לנהיגה.
ח.-: נהיגה במשאית להובלה.
ר.-: בעצם, בכלל, להובלה של השנים הראשונות לא היו משאיות; ההובלה מרעננה לת"א נעשתה בעגלות. אם היה צריך מלט לבניין עצים, הכל היה נעשה בעגלות.
ח.-: נחזור לפרנסתו של אבא. אבא עסק בבלוקים הרבה שנים?
ר.-: הרבה. עד אשר התחילו לעשות את הבלוקים בצורה תעשייתית.
ח.-: אז איפה היה המקום, שבו הוא עשה את הבלוקים?
ר.-: היו עושים לכל בניין (ליד הבניין) את כל סוגי הבלוקים שהבנאי ברגמן הזמין. מס' 10, מס' 20 וכו'. אך זה לא הספיק לפרנסתנו, אז אח"כ, היינו מחלקי העיתונים הראשונים ברעננה.
ח.-: מי זה אנחנו?
ר.-: משפחת בוכבינדר. גם אמא לקחה חלק בכך. אם אבא לא היה עובד באותו יום (לא תמיד היתה עבודה בבניין), אז הוא היה מחלק. אם לא, אז אמא היתה מחלקת. ובימי חופשות אני הייתי מחלק. כשנבנתה גבעת חן, חילקנו את העיתונים בגבעת חן, ושם הייתי מחלק גם בימי לימודים. אחרי תום יום הלימודים, כשהייתי חוזר מביה"ס, ידעתי שדבר ראשון שאני צריך לעשות, זה לחלק עתונים בגבעת-חן. אח"כ, אני חופשי. זה היה הדבר הנוסף. דרך אגב, אבא היה גם מחלק ספרים וחוברות לפי הזמנה. עוד כשגרנו בשכונת בורוכוב בת"א, הוא עסק גם במכירת הספרים של "מסדה". מול גמנסיית הרצליה היתה החנות של "מסדה".
ח.-: אמא עסקה בעוד משהו, מלבד לעזור בחלוקת העיתונים?
ר.-: אמא היתה עקרת בית. אני אגיד לך, באותו זמן, בכלל, היתה בעיה לבחורות: לא היתה להן תעסוקה בשנים הראשונות למושבה. קטיף עדיין לא היה אז. רק נטעו אז את הפרדסים. היו מס' בחורות שעבדו בטיפול בעצים. ובמשק בית אף אחד לא העסיק. כל אחד טיפל במשק בית שלו. אז לבחורות היתה אז יותר בעיה במציאת תעסוקה.
ח.-: אחיך, שנהרג במלחמת השחרור, מתי הוא נולד?
ר.-: הוא נולד ב-1925 בשכונת בורוכוב בת"א, ואח"כ, הוא עבר יחד עמנו לרעננה. פרופסור גדול הוא לא היה, אבל הוא היה חרוץ, בעל כח גופני, והיה מסור למשפחה ולארץ ולכל עבודה. בבית חונכנו, שעבודה זה ערך עליון כמעט אחרי המדינה. ואכן, הוא התחיל בגיל צעיר מאוד לעבוד. היות וללמוד הוא לא למד הרבה, הוא היה עובד בעבודות מזדמנות. בסביבה תמיד היו מזמינים אותו, כשכבר היו בתים ברח' אחד העם, לנקות חצרות וכו'. בכל הדברים האלה הוא התחיל לעבוד כבר בגיל 13-12.
ח.-: בוא נעבור אל בית-הספר. כשבאת לרעננה, התחלת לעבוד בביה"ס, וגם אחיך. מה אתה זוכר על בית-הספר?
ר.-: יש לי זיכרון משהו, שאני תמיד אזכור. ראשית, ביה"ס היה בבית-הכנסת, ואילו אני באתי משכונת בורוכוב (בת"א), שהיא שכונה חילונית. ידענו, שבי"ס זה בי"ס; וכשבאים לביה"ס, אז דבר ראשון יש להוריד את הכובע, שהלכנו עימו בחוץ נגד השמש. אז כשבאתי, לראשונה, לבי"ס ברעננה, אכן הורדתי את הכובע; אז התחיל לצעוק עליי: "גוי! גוי! גוי!" אמרתי: "מה פתאום?! איזה גוי?!" אז הם אמרו: "אתה לא יודע?! פה זה בית-כנסת!" אמרתי: "אנו באתי לביה"ס, לא לבית-כנסת!" אז הם אמרו לי: "מה, אתה לא יודע?! פה זה ארון קודש לפניך!" אנחנו ישבנו! היה שם ארון קודש, השולחן, הבמה שקוראים את התורה, וארונות של ספרי תפילה, וכל הדברים בתוך זה. אני לא הכרתי את זה, כי אנחנו היינו שכונה חילונית. בשכונת בורוכוב (בת"א) כלל לא היה בית-כנסת. אחרי שסבתא נפטרה, ואבא היה צריך להגיד קדיש, הוא הלך לרמת-גן, שם היה בית-הכנסת. אז זה היה בשבילי הפתעה שלמה.
ח.-: מי היה בכיתה שלך, או בקבוצה של הילדים שהיו עמך? הרי לא היתה כיתה.
ר.-: היו שתי קבוצות של ילדים. היותר גדולים למדו עם ברטוב בבית-העם על הבמה, ואילו אנחנו, היותר קטנים, למדנו בבית-הכנסת. בקבוצה שלי היו: בועז איביאן, שמעון רוזנברג, חיים אריגי, משה בנימיני, חנה ברש, בלהה אנקר, מתי מגד, אהרון מגד, אסתר בלייאוף-שניאור וישראל נחמן. אלה השמות שאני זוכר, פחות או יותר.
ח.-: וגם הילדים האלה היו בני גילים שונים?
ר.-: כן. זה ברור. מבני המחזור שלי מתי מגד היה הכי צעיר בכיתה. הוא היה צעיר מעימנו בשנתיים, והרבה פעמים הציקו לו בכיתה בשל כך (בשל היותו הכי צעיר והכי קטן בכיתה).
ח.-: ואלה מורים היו חוץ מברטוב?
ר.-: היו ברטוב ומגד. חוץ מהם לא היה באותו זמן אף אחד. אח"כ, תמיד חלו שינויים די מהירים.
ח.-: ובאיזה מחזור סיימת את בית-הספר?
ר.-: אני הייתי במחזור השלישי: ארבעה היינו מבין אלה שהתחילו בהתחלה, וחמישי נוסף אח"כ: משה מדם.
ח.-: אז נעזוב את ביה"ס ונעבור לתנועת הנוער. מה אתה זוכר על תנועת הנוער? באיזו תנועת נוער היית?
ר.-: בהתחלה, כשברגמן הקים את תנועת הנוער של מכבי צעיר, רובנו הלכנו אליו, כשהגיעו קבוצות החוגים לרעננה.
ח.-: זו היתה הכשרה שלהם לקיבוץ?
ר.-: לא. זה היה קיבוץ ממש. לאחר שנת הכשרה במושבה הם היו בוגרים, והם עשו את כל העבודות החקלאיות במושבה. הם הקימו את תנועת הנוער "מחנות העולים", ואז אני עברתי לשם, וגם מרבית בני הנוער האחרים עברו לשם. נשארו בני-נוער בודדים במכבי הצעיר, ולאחר זמן מכבי צעיר התפרקה לגמרי.
ח.-: אתה זוכר מישהו מהמדריכים מהתקופה ההיא?
ר.-: בהחלט! יש לי מאחד מהמדריכים תמונה. היה יצחק צבי, ממנו יש לי תמונה; היה דודו (דוד אפל); היה עזרא כדורי, שהתנגד תמיד להצטלם, ואח"כ, התברר לי מדוע. כשהיה מרבד הקסמים יחד עם שלמה הלל, הוא גם היה מיוצאי עירק, וכנראה שכבר קודם פעל כל מיני פעולות מחתרתיות. היתה גם הדסה הרמן, שהיתה במעוז אח"כ, וחנה פנט שהיום היא בכברי.
ח.-: מה קרה לקיבוץ, שהוא לא נשאר כקיבוץ?
ר.-: טוב. אי-אפשר להגיד, שהוא לא נשאר כקיבוץ. כקיבוץ - עברו רובם למעוז חיים, חנה פנט, שנמצאת היום בכברי, ועוד אנשים מהתנועה היו ממייסדי "בית-הערבה". באותו זמן, כשהיתה קבוצת חוגים ברעננה, הם עבדו גם בסדום. כלומר, האנשים נשלחו מרעננה לעבוד בסדום, אבל הבסיס שלהם היה ברעננה. כשקמה "בית הערבה", הם קמו מהעובדים של סדום. במלחמת השחרור, כשהכל התפרק, הם עברו לכברי.
ח.-: כמה בני נוער בתנועה הייתם בתקופה הראשונה? או בוא ונתחיל: באיזו שנה זה היה, שהקימו את התנועה ברעננה?
ר.-: אני חושב שב-1935. אני לא זוכר תאריכים בדיוק. בערך, אני חושב שזה היה אחרי שנחמה כהן..., או ב-1934.
ח.-: ואתה יכול להעריך היום כמה בני נוער היו בקבוצות הראשונות? עשרות?
ר.-: עשרות בודדות. לא היו הרבה בני נוער.
ח.-: במה עסקתם בתנועה?
ר.-: חינוך ציוני, ערכי עבודה, טיולים להכרת הארץ, הרבה עסקו באותו זמן בערך של ההגנה העצמית. בזמנו היה אצלנו ממש חובה לקרוא את ארבעים הימים של מוסה דג והיו שיחות ארוכות על הנושא עם מי שלא הצליח להגן על עצמו. מה קרה לו? קראו הרבה דברים של א.ד. גורדון על ערכי העבודה, והיו משוחחים על כך. ברנר ושיחות על זה. זה היה בקבוצה הבוגרת יותר. אצל הצעירים יותר הרוב היו משחקים – חיי חברה.
ח.-: באופן כללי, אנחנו יכולים לעבור מהנושא הזה לנושא ההגנה, באמת. אתם הצטרפתם להגנה.
ר.-: להגנה הצטרפנו עוד קודם. היינו קבוצה קטנה של בוגרים – ממש קבוצה קטנה מאוד, עוד לפני מאורעות שלושים ושש. זה היה אולי ב-1935 ואולי ב-1934. לימדו אותנו על אקדחים. זה היה מאוד מחתרתי.
ח.-: אתה זוכר מישהו מהמדריכים או מהמנהיגים?
ר.-: המדריך היה משה... את זוכרת? הוא הדריך אותנו בנשק. יותר מאוחר למדנו איתות. זה היה במרכז. זה היה קצת לפני מאורעות שלושים ושש; כלומר, זה היה ב-1935, משהו כזה. אח"כ, כשהיו המאורעות, אנחנו השתתפנו בתור קשרים. היינו עושים תצפית מעל מגדל המים לראות אם יש איתותים מהסביבה. מרמת הכובש ומשפיים, נדמה לי, כבר היו איתותים.
ח.-: מהמגדל בת"א יכולנו לקלוט.
ר.-: אך למגדל בת"א לא היתה חשיבות כל-כך גדולה. למגדל בת"א היתה חשיבות גדולה מאוד, מפני שהיא היתה מוקפת סביב בכפרים ערביים. והיינו עושים גם שליחויות לעמדות. זה היה מה שהיום נקרא רח' ציפמן. קצת אחרי הסביבה הזו היתה גבעת השומרים. אחרי ציפמן, בחלקות של שקולניק, היו שם עמדות, והיינו מגיעים לשם. אחרי מאורעות 1936 כבר לא הייתי כל-כך פעיל בכך, אבל המשכתי להיות חבר הגנה. כשהלכתי להכשרה בגבעת חיים, צירפו אותי לקבוצת אלונקאים. יש לי תמונה של מסדר של חברי ההגנה, ואני מופיע שם עם קבוצת אלונקאים. במעוז (מעוז חיים) גם כן הייתי בהגנה בקבוצה של עזרה ראשונה, עד תקופת הצבא הבריטי. מה שהיה מוזר הוא, שרוב האנשים שהיו בהגנה היו בני הפועלים – כלומר, מהעובדים ולא מהאיכרים. אולי היה מישהו אחד מהאיכרים ואולי אף אחד, אפילו.
ח.-: כשאתה אומר איכרים, אתה מתכוון ל"ממברס" האמריקאים, או ליוצאי אמריקה שהיו תושבי אמריקה, מהמייסדים.
ר.-: כן! היו הפועלים, היה השומר משה שוורצמן, או: משה גוי, כפי שקראו לו. מהפועלים היו: יונגרמן, שחורי. כל מי שהיו מהפועלים של המקום, עסקו יותר בהגנה. לדוגמא: ציפמן ואבא שלך. מה שהיה עוד: יותר מאוחר היה מעין ארגון כמו המשמר האזרחי דהיום, אך זה התחיל רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, וזה היה רק בחלק המזרחי של רעננה עד רח' אחד-העם. אירגנו את זה, דווקא, האיכרים. הם קראו לי להשתתף גם. אחרי מלחמת העולם היתה תקופת גניבות של פרות.
ח.-: מסתננים.
ר.-: לא! אני לא יכול לאמר, שאלו היו מסתננים. זו היתה פשוט גניבה של פרות. זה היה קרוב לצומת כפר-סבא. הם היו גונבים ומעבירים את זה למכוניות. היו גם פריצות לרפתות; אז התארגנו, דווקא, האיכרים. אני זוכר. אני הייתי רץ אז אחרי הצבא הבריטי. אז פרלשטיין, ניסנוב, או אולי, אפילו, כץ באו אליי הביתה, ואמרו לי: "תראה! אנחנו עושים שמירות! כל אחד עושה שמירה של שעתיים בלילה, ואנו שומרים בקבוצות של שניים מהסיבוב ועד לרח' אחד העם. היינו רוצים, שגם אתה תשתתף!" אמרתי: "בסדר, אין לי התנגדות!" היינו יוצאים שניים-שניים, בלי נשק, רק עם מקלות, ובודקים כל פעם את הרפתות, אם הן נעולות. זו היתה מעין הגנה עצמית.
ח.-: זכור לך משהו ממאורעות 1936? דברים שקר, או התרחשו?
ר.-: ברעננה אני לא זוכר הרבה דברים. באותה השנה עבדתי. הערבים בחירבת-עזון פחדו מהמאורעות עוד יותר מהיהודים. אני עבדתי בפרדס ספירו, שהוא גבל עם מקשה ערבית של חירבת-עזון. הם לא יצאו לקטוף את האבטיחים. הם פחדו. זה היה מופקר.
ח.-: ספר לי על תקופת ההכשרה שלך. מתי יצאת? באיזה מקום היית?
ר.-: עוד דבר בעניין המאורעות (מאורעות 1936). אגיד לך, אנחנו קבוצת הנוער שמנו לב לכך גם בחוץ. אני זוכר, ראשית, בזמן המאורעות, כפי שהיה. אנחנו היינו קבוצה של ילדים שרכבנו יחד על אופניים. אני, אהרון מגד, משה מדם ויצחק פלדמן רכבנו יחד. יום אחד, בתקופת מאורעות 1936, יצאנו ארבעתנו (כשאנו רוכבים על אופננו) מפתח-תקוה, ורכבנו עד קרוב למשטרת תל-מונד. אח"כ (כשהגענו לתל-מונד), אמרנו: "ניסע הלאה!" ואכן, המשכנו עד כפר-ויתקין, עד חדרה. כשחזרנו, היה כבר חושך, וזה היה זמן המאורעות (מאורעות 1936). השטח שבין גן-חיים למשטרת תל-מונד היה נחשב לשטח מאוד לא בטוח. מכוניות עם אורות גדולים עברו שם במהירות גדולה, ופחדו להסתכן. אנחנו ארבעתנו המשכנו לרכב על האופניים. כאן לא היה דבר מעולם. אח"כ, יותר מאוחר, גם בתקופת המאורעות, יצאנו קבוצה של ארבעה נערים – אני, חיים איבשיץ, שלמה קנר ויצחק פלדמן - לטיול בעמק יזרעאל המערבי. ידענו שזה מסוכן. לחיים איבשיץ היה אקדח קטן, שהיה מוסתר טוב, וליצחק פלדמן היה אגרופן. זה היה הנשק שלנו (שלקחנו עמנו). הגענו לחיפה ברכבת, ומשם נסענו באוטובוס ליגור, מפני לעבור בין יגור לחיפה היה די מסוכן. בשל כך, חששנו ללכת ברגל, והעדפנו לקחת אוטובוס מחיפה ליגור. ישנו בקיבוץ (קיבוץ יגור) בלילה. למחרת, הלכנו ברגל דרך יוקנעם עד למשמר-העמק. כשהגענו למשמר-העמק, הם שאלו אותנו: "דרך איפה הגעתם?" ענינו: "דרך יוקנעם!" אז הם אמרו: "מה?! אתם משוגעים?! יש לכם מזל שלא הרגו אתכם. אל תחזרו באותה דרך!" טוב, עקב כך שאמרו לנו לא לחזור באותה דרך, בחרנו דרך אחרת בחזרה. הלכנו לכוון צפון, קרוב לכפר יהושע, דרך הקישון. בעצם, כשהתחלנו ללכת לאורך נתיב המסלול של הקישון, עברנו לא רחוק ממאהל בדואי. ואז, יצא בדואי אחד והתחיל לעקוב אחרינו מרחוק. זה לא מצא-חן בעיננו. היינו כבר קרובים מאוד לקריית-חרושת. ואז, על-יד איזה סלע גדול נעצרנו, ואמרנו: "אם הוא עוקב אחרינו, נחכה לו!" בינתיים, הוצאנו את האקדח והתחלנו להכין אותו לפעולה, הוצאנו את האגרופן, והמשכנו לחכות לו. ואז, כשחיכינו לו, הוא, כנראה, החליט, שאם אנחנו מחכים לו, אז, כנראה, יש לנו משהו להגן על עצמנו. אז הוא חזר למאהל (שלו) בשקט, ואנחנו עלינו לבית שערים, היות ושם היתה משפחת זייד.
ח.-: זייד?
ר.-: כן, זייד. כשהגענו לשם (לבית-שערים), פגשנו קבוצה מיגור, שהיו בטיול במערות הקבורה. חזרנו עימם ליגור בנסיעה, ולמחרת יצאנו שוב מקיבוץ יגור לדרכינו חזרה. הלכנו מיגור, דרך כפר-חסידים, כפר מכבי וכל המפרץ. ובדרך, בכל מקום בו עברנו, אמרו לנו: "מה אתם מסתובבים פה ברגל באזור כזה?! מה, אתם משוגעים?!" ואז, הגענו לבית-החרושת "אתא" במפרץ, ומשם נסענו בטרמפים. כסף כבר לא היה לנו. נגמר לנו. בקיצור, נסענו בטרמפים לחיפה. כשבאנו לחיפה, לאן הלכנו? הלכנו לצריף של התנועה בהדר, שם ישנו על השולחנות של הצריף. לאכול – לא היה לנו כסף לשום אוכל. למזלנו, מסביב גדלו חרובים, אז אכלנו חרובים. ובבוקר קמנו רעבים, רוצים משהו לאכול ואין גרוש מהנשמה. במקרה, יצחק פלדמן מצא גרוש, ובבוקר השכם מחלקי הלחם חילקו לחם. אז יצחק פלדמן אמר: "מצאתי גרוש, בואו נלך לקנות בגרוש לחם!". לחם בזמנו עלה 12 מיל. אז יצחק פלדמן הלך לקנות לחם עם הגרוש שמצא. כשחזר עם הלחם, הוא אמר: "איזה אנשים קמצנים! זה עולה 12 מיל, אז הוא פחד לתת לי את כל הלחם. הוא חתך לי מזה חתיכה." אכלנו את הלחם, והתחלנו ללכת ברגל לכיוון בת-גלים, איפה שהיתה דרך עפר (לא כביש), שהוליכה לת"א. זאת היתה דרך שדות, ומשאיות היו נוסעות בה. אז התחלנו בטרמפים בודדים. כל אחד או שניים מעימנו תפס טרמפ, וכך הגענו לרעננה בדרך שדות, איפה שמשאיות נוסעות. מחיפה לת"א, בזמנו, לא היה כלל כביש. דרך אגב, למאורעות 1936 לא התייחסנו במיוחד. ההרגשה היתה: זו ארץ שלנו! למה לא לטייל בה?
ח.-: הסתכנתם. הסכנה נשארה. זה יכול היה להסתיים הרבה יותר עצוב. וכעת, נחזור לשאלה הקודמת שלי: הכשרה וקיבוץ. מתי יצאת להכשרה? לאן? ומשם – לאיזה קיבוץ?
ר.-: עכשיו, אני יצאתי בגיל צעיר בסוף שנת 1937 להכשרה. הייתי אז בן 17, ובשל כך שינו לי בפנקס ההסתדרות את תאריך הלידה, ורשמו שאני יליד 1919, כדי שאהיה מספיק גדול, כדי להיות חבר הסתדרות, כי חבר הסתדרות אתה יכולת להיות רק מגיל 18 ומעלה. ואז, הלכנו לגבעת חיים. בעצם, עוד לפני שהלכנו לגבעת-חיים, אני הייתי חבר תנועה מסור שרוף, כפי שאבי היה ציוני שרוף. בדיוק לפני ההכשרה, הקומונות היו צריכות כסף, והיתה אפשרות לעבוד בעבודות כביש בכביש חיפה-ת"א בקטע הסיום שלו. ואז, באו לרעננה אנשים מעתלית, ואמרו שהסניף ברעננה חייב לתת מספר נערים לעבודה בקיבוץ בעתלית. אז אני התנדבתי לכך. למרות שבדיוק באותו ערב זה היה מוצאי שבת, אני קיבלתי קבועה, שהכניסה לי טוב מאוד, והייתי מרוויח הרבה יותר מאבי. אבל תחילה, כשבאו ואמרו לי את זה, הלכתי והודעתי למנהל הפרדס, מר היימן, אשר היו לו פרדסים במגדל, שאני לא מקבל את העבודה. אז מר היימן שאלני: "מה יש? זה לא טוב?!" אמרתי: "זו לא שאתה של טוב, או לא טוב. אני, פשוט, יוצא מרעננה, והולך להכשרה לקיבוץ." היינו בעתלית איזה חודש או שישה שבועות, ועבדנו (בתקופת שהותנו בעתלית) בכביש חיפה-ת"א מול הכפר הערבי פרדיס. זה היה הקטע שהתחבר משני הצדדים. עבדנו שם יחד עם ערבים. יהודים היו מעט מאוד. רוב העובדים היו ערבים. אח"כ, כשסיימתי את עבודת הקומונה בכביש חיפה-ת"א, חזרתי הביתה לרעננה. ואז, כעבור זמן קצר, הלכתי להכשרה בגבעת-חיים.
ח.-: מי עוד מרעננה הלך לגבעת-חיים?
ר.-: מרעננה, נוסף לי, הלך רק יצחק סטוצ'בסקי (כיום: אריאלי) לגבעת-חיים. זה הכל, בעצם. היינו רק שניים, שהלכו להכשרה בגבעת-חיים. באותו זמן אהרון מגד הלך להכשרה במקום אחר; נדמה לי, לנען.
ח.-: כמה זמן הייתם (אתה ויצחק סטוצ'בסקי) בהכשרה בגבעת-חיים?
ר.-: היינו שם (בהכשרה בגבעת חיים) כשנה. משם התחלקו. התאספו כל ההכשרות, היה כינוס של ההכשרות בנען, ומשם נפרדו ההכשרות. חלק הלכו לקבוצת החוגים ברעננה, חלק הלכו לקבוצת החוגים בעין-חרוד – מה שהיום בית-השיטה, וחלק הלכו לשדות ים. אני ויצחק סטוצ'בסקי הלכנו למעוז (מעוז-חיים). כלומר, הלכנו לרעננה, להכשרה למעוז. לא למעוז-חיים עצמה. זו היתה גם אחת מהבעיות. עם בן-דוד שלי היה לי ויכוח על כך.
ח.-: הלכתם לרעננה כל מנת להשלים את מעוז?
ר.-: על מנת לבנות את מעוז, מפני שמעוז היתה אז בתוך החומה, ואח"כ, כל אחד הלך לחוד. מעוז נשארה במקומה. זה היה ברור, שהולכים למעוז. ובינתיים, כשבאתי לרעננה להכשרה לקיבוץ (למעוז חיים), אז שהיתי ברעננה. יצא דבר קצת משונה: אני עבדתי בפרדסים ברעננה בשביל הקיבוץ, ולא בשביל הבית. ואז, לאבא לא היתה הרבה עבודה. לא תמיד הוא עבד. ואז, בא בן-דוד שלי, נחמיה בוכבינדר, ואמר: "שמע! זה מצחיק! אתה עובד יום-יום בשביל הקיבוץ, ואילו אבא שלך צריך לפרנס משפחה, והוא לא עובד יום-יום. מה ההגיון בזה?!" אז אמרתי: "ככה אני רציתי, ככה זה יהי, וגמרנו! ואבא לא אמר לי דבר נגד זה!" אח"כ (אחרי התקופה ברעננה, בה עבדתי בקבוצה, כהכשרה לקיבוץ), עברנו למעוז באחת הקבוצות הראשונות שהלכו לקיבוץ. דרך אגב, לא כולם בבת-אחת הגיעו לקיבוץ, אלא קבוצות-קבוצות הגיעו לקיבוץ. והקיבוץ ברעננה לא התפרק בבת-אחת.
ח.-: ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה.
ר.-: כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, בהתחלה הוציאו מהקיבוץ. זה לא היו מתנדבים, אלא כל פעם זו היתה קבוצה אחרת. היות שאני הייתי אחראי על ענף מסויים. בעצם, גם בגבעת-חיים קרה דבר משונה. אני, כשבאתי לגבעת-חיים כנער מההכשרה, הייתי בקושי בן 18. אני עבדתי שם (בגבעת חיים) באורווה עם הסוסים. פתאום, זה שניהל את העבודה שם, חלה, או הפסיק לעבוד מסיבה אחרת, ואז מינו אותי כמנהל עבודה למשך כמה חודשים. וזו היתה, בזמנו, עבודה אחראית. בזמנו כמעט לא היה מיכון. והעבודה (עם הסוסים) כללה: הובלות, חרישה, ועוד כל מיני עבודות במשק, שהיו נעשות ע"י סוסים. אני, שלא הייתי חבר קיבוץ, הייתי שולח אנשים (הן חברים בהכשרה והן חברי קיבוץ), שרובם היו יותר מבוגרים ממני, לעבודה, והייתי מקבל הזמנות לעבודה מאנשים, שהיו מנהלי ענפים חשובים וגדולים, בעוד אני הייתי עדיין נער (כבן 18). אותו דבר היה במעוז, לאחר שהתחילה מלחמת העולם השניה. לפני-כן, עבדתי בכל מיני עבודות. אגב, היה משהו, שבגללו הספקתי להיות גם בכלא בחיפה. כשבאתי למעוז, בזמנו, היה צריך תעודות מסע ממקום למקום, ותעודת זהות. כשעברתי מרעננה למעוז, קיבלתי תעודת מסע זמנית, שהיה כתוב בה: מרעננה לבית-שאן – זמני. תוקפה עבר. ואז, היו צריכים לשלוח מהקיבוץ (ממעוז-חיים) קבוצה לנמל חיפה, לעבוד בטעינת פרי ובפריקת פרי מרכבות לאוניות. ואכן, שלחו קבוצת עובדים לחיפה, ביניהם שלחו גם אותי. אז הלכתי למזכיר הקיבוץ, ואמרתי לו: "מה אתה שולח אותי?! יש לי תעודה זמנית! מה יהיה אם יתפסו אותי?! תהיהנה בעיות!" אז הוא (מזכיר הקיבוץ) אמר לי: "אל תדאג! יהיה לך מזל!" אז נסענו ברכבת העמק עד לעפולה; ושם, כל פעם כשהיתה ביקורת, אז הייתי נכנס לשירותים ומחכה עד שהביקורת תעבור. מעפולה עליתי לאוטובוס נוסעים לחיפה. ואז, אחרי שער העמקים עצרו את האוטובוס (אוטובוס הנוסעים לחיפה) חיילים אנגלים. הם (החיילים האנגלים) נכנסו, ובקשו להראות את "כל התעודות". אז הוצאתי את התעודה שלי, ומרחוק חשבתי, שלא ישימו לב לכתוב בתעודה עצמה. העיקר, שיש לי תעודה. העיקר, הם עברו מאחד לשני, וכשהגיעו אליי, הם הוציאו אותי, שמו אותי במשוריין, הביאו אותי לכלא ליד תחנת-הרכבת המזרחית של חיפה, והכניסו אותי לשם. זו היתה פעם ראשונה בחיים שלי שהייתי בכלא; ולא ידעתי מה עושים ומה לא עושים. הם זרקו אותי לתא עם עוד 18 יהודים, ביניהם היה גם אחד בולגרי-לא יהודי ואחד כושי, והיו כאלה שנתפסו בגלל רשיונות שלא היו בסדר, והיו פושעים. היינו כולנו בתא אחד. היה צפוף מאוד בתא. בקיצור, הייתי שם כ-48 שעות (יומיים). זה היה צפוף, ונוסף לכך, זה גם היה חורף. כולנו ישנו על רצפת בטון. קיבלנו מזרונים, שהאסירים, שעבדו עבודת פרך, ארגו מסמרטוטים. אז היות שהיה צפוף ולא היה להם דבר, רק מזרונים, אז כל שלושה קיבלו שני מזרונים, וקיבלנו שמיכות פשוטות על רצפת בטון. היה סיפור. עד שהקיבוץ מצאו איפה אני נמצא, הם התעניינו. אנחנו עצרנו על-יד יגור. היתה תחנת משטרה. והמשוריין עצר שם. וכנראה, שהיו אנשים שעקבו, בדיוק שאלו אותם, אם הם ראו משוריין בשעות הערב האלה עובר. אם הם היו רואים משוריין, אז הם היו יודעים שזה מהכלא של התחנה המזרחית. ואז, הוציאו אותי בערבות והלכתי למשפט. אני לא זוכר כמה הייתי צריך לשלם. אולי, חצי לירה. מהקיבוץ שילמו, ואח"כ הוציאו לי תעודה קבועה. אז עבדתי בנמל חיפה. ואח"כ, עבדתי בכביש בית-אלפא-טירת צבי. בבית-אלפא היתה מחצבה של נהרי. בקיצור , יצחק אריאלי עבד איתי שם. זו היתה עבודה קשה מאוד. אח"כ, עבדתי במחצבה בעין-חרוד. שלחו אותי ממעוז לבית-השיטה בשביל שתהיהנה להם עבודות חוץ. אח"כ, נהייתי אחראי על האורווה, וזאת היתה עבודה אחראית מאוד על משק גדול, והרבה עבודות עשינו עם סוסים. למרות שהייתי אז עדיין רווק, אז כל פעם כשהיו מגיעים לדיון עלי בעניין הליכה לצבא, אז ביטלו את זה; עד שפעם אחת החליטו, שאני, בכל זאת, הולך לצבא.
ח.-: באיזו שנה זה היה?
ר.-: זה היה בערך ב-1942. אמרתי: "זהו זה! גם אני הולך לצבא!" הסכמתי.
ח.-: הלכת לצבא הבריטי, או שהיית חייל בבריגדה?
ר.-: אז בריגדה לא היתה בכלל. היו הגדודים והיו יחידות הובלה, אז גם אני רציתי ללכת ליחידות הובלה, כי היו לנו אנשים שם, אשר שמעתי עליהם הרבה. משה מוסינזון היה גם בתובלה, והיה גם פעם חבר קבוצת חוגים. דבורה עומר היא הבת שלו. אשתו נשארה במעוז, ואח"כ, היא נהרגה בתאונה בזמן אמון בהגנה. אז גם אני רציתי ללכת לתובלה. הגעתי לתובלה.
ח.-: כמה שנים שירתת בצבא הבריטי?
ר.-: אני התחלתי את שירותי בצבא הבריטי באפריל 1942, והשתחררתי מהצבא הבריטי ביוני 1946, כשהיה השחרור של כולם. אז שחררו את כל הישראלים ואת כל היהודים במכה אחת.
ח.-: באילו ארצות שירתת?
ר.-: קודם, היינו במצרים, לוב ובנגזי. אח"כ, הייתי בטריפולי שמונה חודשים, ואח"כ, הייתי במלטה. אגב, אם זה מעניין אותך, יש לי רשיון נהיגה מלטזי מזרחי. אנו קיבלנו רשיונות נהיגה במלטה, מפני שבמלטה היינו כפופים לחוק המלטזי. כשהיו תאונות, אז הלכנו לבית משפט אזרחי במלטה. גם במלטה הספקתי להיות בבית משפט מלטזי. גם זה היה סיפור. אצלם במלטה חייל אף פעם לא היה יוצא זכאי! לעולם לא! תהיה הכי טהור והכי לבן – תמיד אתה חייב, מפני שזו היתה הכנסה של מלטה מהבריטים. דרך אגב, היתה לי איזו תאונה עם המשטרה המלטזית נסעתי ברחוב. הם הביאו איזה שוטר לפינת הרחוב, והם היו צריכים לתת סימנים – סימני תנועה. הם הביאו רק את השוטר והם הסתובבו. אני לא ראיתי אותו טוב, ונכנסתי בו. נתתי לו מכה, ואח"כ, קראו את שמי. בעצם, לא הייתי חייב להבין אנגלית. זה גם היה סיפור שלנו בין האנגלים. הרבה פעמים היינו מנצלים את זה. אז היה להם קצין בן-חנוך. הוא היה צריך להיות המתורגמן. הוא קרא לי למשרד, והקריא לי את ההצהרה שלי. אמרתי: "בסדר!" אח"כ, הקריאו את ההצהרה של המשטרה. המשטרה הצהירה, שהשוטר עמד, ועשה לי סימן לעצור, ולאוטו המשטרה עשה סימן לנסוע. אמרתי: אדון בן-חנוך, זה שקר! השוטר עוד לא עמד! הוא רק עמד על המדרכה, ולבש את השרוולים הלבנים שלו. הוא אמר: "אתה יודע? הם רצו, בכלל, לבטל את המשפט, אך היות וזה הלך כל-כך גבוה, אי-אפשר לבטל. לא כדאי לך להביא עצים. תשתוק!" בסוף, סיכמנו, שאיך שזה יהיה, זה יהיה. הלכתי ככה למשפט. אף פעם לא ידעתי איך להתנהג בבית משפט אזרחי זר. גם פה, כשהלכתי למשפט בחיפה, זה היה פשוט מאוד. פסק הדין כבר היה כתוב לו בניר, ומהדלת שהלכתי עד אליו, הוא שאל אותי רק דבר אחד: "מודה או לא מודה?" אמרתי: "מודה! קח! זה הקנס! גמרנו!" פה הייתי צריך לדבר, או לשמוע מה מדברים. למזלי, היו גם נהגים מלטזים שם. אז אמרתי: "אני אסתכל ואראה מה נהג מלטזי עושה, ואני אעשה כמוהו." ראיתי, שנהג מלטזי, אשר בא למשפט, נכנס למשפט, מוריד את הכובע ועומד ישר. עמדתי גם אני כך." אח"כ, התחילו להקריא. בן חנוך היה צריך להיות המתורגמן שלי. העיקר: הקריאו, הקריאו. אני הבנתי זאת, גם מפני שהוא הקריא לי את זה קודם. אז הוא אמר: "עכשיו הקריאו את ההצהרה שלך. אני הקראתי לך זאת במחנה. תגיד, שאתה מבין." עוד פעם הקריאו משהו. זאת היתה ההצהרה של המשטרה. בן-חנוך אמר לי: "תגיד, שאתה מבין!" אמרתי. אח"כ, הקריאו משהו עם המון מספרים. לא הבנתי מכך שום דבר. הוא היה צריך לתרגם. הוא אמר לי: "אני לא יודע, זה דבר שאין לו שום ערך. זה המדידות של המהנדס, של המשטרה – כל המדידות שהוא עשה. תגיד שאתה מבין." אמרתי. אחרי-כן, השופט קרא את פסק הדין. הנימוק שלו היה גם שיקרי מאוד. הוא אמר: "ייתכן, ששני הנהגים לא הבינו טוב את הסימן של השוטר." לכן, היה על הנהג הצבאי לשלם קנס. אינני זוכר כמה. אולי, חצי לירה שטרלינג. זהו! אז בן-חנוך אמר: "זה שום דבר. מה שהוא אמר לך, הוא אמר לך. הוא אמר, שיכול להיות ששני הנהגים לא הבינו." גם אני הבנתי מהשוטר. אבל זה היה אחרי שהייתי כמה שנים חייל וכבר הייתי הרבה פעמים בין האנגלים לבד. היו לי כבר כמה זמנים. אני הייתי בבית-חולים, הייתי בבאר יעקב, איבדתי חתיכת אצבע. הוא אמר: תשלם להם את החצי לירה ונלך הביתה. גמרנו. אז ממלטה יש לי עד היום את רישיון הנהיגה, ויש לי שטר כסף שלהם. זה היה שטר מיוחד, שמצידו האחד היה כתוב מצויר, ומצידו השני היה נייר לבן, ממש לבן.
ח.-: וממלטה לאן?
ר.-: ממלטה עברנו לאיטליה. באיטליה הייתי קרוב לשנתיים. ואז, כשנוסד החייל, אנחנו היינו התובלה של החייל. היינו עימם יחד באימונים. אני הייתי באימון בפיוג'י בכל המקומות. אחרי-כן היינו בצפון איטליה, שם עסקנו בהעברת פליטים. עוד לפני-כן, היחידה הקימה מקומות הכשרה בשביל פליטים. כל הדברים שיכולנו להשיג מסביב הלכו בשביל הפליטים. בבוש היינו עושים העברות מגרמניה לאיטליה. זה גם היה סיפור. ידעו שצריכות להגיע עשר מכונות מגרמניה דרך אוסטריה לאיטליה. כדי שיהיה כיסוי עליהם, היינו יוצאים בכעשרים מכוניות ריקות מצפון איטליה, כשבדרך היינו נפגשים יחד ביער באוסטריה, שם היינו מתארגנים, ומשם היינו יוצאים בערב בחושך. כל המכוניות היו סוגרות את הברזנטים במשאית. בדלת היה חור כזה קטן מאחור. עשר המכוניות הראשונות היו ריקות, עשר המכוניות האמצעיות היו עם מעפילים, ועשר המכוניות האחרונות היו שוב ריקות. המטרה היתה, על פי רוב, שהיו נעצרים בגבול. ואז שלושים מכוניות היו חוזרות מהעבודה באוסטריה, והיתה תעודה רשמית. אצלנו צחקו מהתעודות האלו. זה היה כתוב: G .T .T . שאלו פעם: מה זה G.T .T ? אלו היו תעודות, החתומות ע"י קצינים, שזה בסדר. אחרי המשאית הראשונה, מהשניה ואילך, התחילו לנסוע יותר מהר, אז אם המפקח בדרך גם הסתכל לתוך החור, אף אחד לא פתח את הברזנט. הוא (המפקח בדרך) רק היה מציץ עם הפנס לתוך החור, וכשראה שהוא ריק, הוא נתן לעבור. את המשאיות האחרונות השאירו גם כן ריקות, מתוך חשש, שאולי הוא (המפקח בדרכים) ירצה לבדוק את המשאיות. וכך היינו מעבירים מפעם לפעם אנשים. פעם, בעצם, זה היה רק בודדים. עשינו שיירה אחרונה, כשהבאנו מצרכים של הבריגדה. חיים יצא מאיטליה והגיע לבלגיה. מהולנד יצאנו קבוצה של ארבע-חמש מכונות להביא אספקה לתחנות בדרך, איפה שיעצרו כל החיילים, שתהיה אספקת מזון, מים ודלק. כשהגענו לגרמניה, בסביבות מינכן, נפגשנו עם ארבעה בחורים צעירים – נערים יהודים פליטים. אמרנו: אנחנו נהיה מוכנים לקחת אתכם חזרה לאיטליה עימנו. למעשה, זה היה סיכון מסויים שלנו. כל אחד מאיתנו היו לו כמה חליפות בגדים. כל אחד הלביש את הבחור שלידו, ואמר לו: "שב! אתה נהג המשנה שלי, אבל אל תצא, שלא יראו שזה לא מתאים במיוחד." הבחור שהיה לידי, ואני הלבשתי אותו, אז הבגדים היו תלויים עליו כמו על דחליל. אמרתי לו: "אתה לא יוצא! רק אני אגיד לך איפה שמותר." זו היתה הדרך שנסענו בה יום, או יותר, מהבוקר ועד הערב שלמחרת כל היום. כלומר, זה היה יום וחצי נסיעה, או יותר. אני אמרתי לכל מי שהעברתי: "איפה שאני אעצור, אני אגיד לך, אם מותר לצאת. אם מותר – תצא!" וכך העברנו אותם.
ח.-: היית שם (בחו"ל) עד שנת 1946, וכשחזרת לרעננה, לא חשבת לחזור לקיבוץ (למעוז חיים). מדוע?
ר.-: בהולנד הכרתי בחורה הולנדית שהתאהבתי בה. למעשה, רציתי להקים משפחה עימה. תיכננתי זאת, והכל היה מוכן. הבאתי אותה לארץ (לישראל), אך לא יצא מזה כלום, בסופו של דבר. ובגלל זה לא חזרתי לקיבוץ. החלטתי, שאני רוצה להיות לבד. היא (אותה בחורה שהכרתי בהולנד) עזבה אותי, עברה לת"א, הכירה שם מישהו אחר, והתחתנה עימו. כיום היא באמריקה. מהתקופה של הולנד יש לי ידידה שעד היום אני בקשר עימה. היא אינדונזית, בעצם. אנחנו כל הזמן בקשר של מכתבים. ביקרתי אותה, כשהייתי בטיול.
ח.-: אז חזרת לרעננה, והקמת משפחה ברעננה?
ר.-: לא! ראשית, אני הייתי אצל ההורים. היא עוד לא באה עימי. הייתי צריך לטפל בכך. התחלתי לעבוד, ותכננתי לבנות בית ברחוב אשר. ביסודו, זה היה צריך להיות שיכון חיילים משוחררים. קיבלנו הלוואה מהסוכנות. אני אגיד לך עוד דבר. זה לא כמו היום, כשבאים בדרישות. אז כל אחד ידע, שמה שהוא מחזיק בידיים שלו, זה מה שיש לו, ולא היו מבקשים הרבה טובות. אנחנו, כחיילים משוחררים, קיבלנו הלוואה מהסוכנות, והתחלתי לבנות לי שם בית. כשבנו את הבתים, היה בית אחד שהיה מתוכנן בשבילי. אח"כ, מכרתי אותו, כשעברתי לתל-אביב. ואז, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות בחקלאות אצל אנשים שהכירו אותי (מרעננה). אני עבדתי הרבה אצל חיים כהן. ובמשפחה: הדודה שלי מנוחה רצתה תמיד, שאני אעבוד במשפחה. אך היה לי ניסיון רע עם אברהם, הדוד שלי. הוא סידר אותי כהוגן, עוד לפני שהלכתי לקיבוץ. הוא סידר, בעצם, את ההורים יותר. זה התברר לי אח"כ. אני החלטתי, שאצל המשפחה אני לא עובד. אז דודתי (מנוחה) אמרה: "למה אתה עובד אצל חיים כהן ולא אצלנו?" אמרתי: "ככה אני רוצה, טוב לי אצל חיים כוהן, ואני רוצה לעבוד שם!" אח"כ (אחרי התקופה בה עבדתי אצל חיים כהן), עבדתי תקופה מסויימת באריזה כמרים תיבות. אני הייתי נחשב כמרים תיבות טוב וחזק. בלשכה מאוד העריכו אותי, כי אני עשיתי עבודה של שניים. פעם הייתי צריך יום אחד חופש, בכדי לסדר כמה סידורים בתל-אביב. אז באתי ללשכת העבודה, ואמרתי: "שילחו מישהו במקומי!" אז הם אמרו: "איפה נמצא מישהו במקומך? אתה עובד כמו שניים. אנחנו צריכים למצוא שני מרימי תיבות, ואין לנו, אפילו, אחד." באותו זמן היה בחור אחד מרוקאי, אשר עבד גם עם קבוצה אחרת. הלכתי אליו, ואמרתי לו: "אתה יודע מה? תחליף אותי בעבודה! תעבוד במקומי!" וידעתי, שאותו יום עבודה, בו הייתי צריך שיחליפו אותי בעבודה (כי הייתי צריך לעשות כמה סידורים בת"א), צריך להיות יו עבודה לא קשה במיוחד. אז הוא החליף אותי. למחרת, כשבאתי לעבודה, כולם התלוננו: "מי שלחת לנו?!"
ח.-: ככה למדת לדעת שמעריכים אותך?
ר.-: הערכה היתה גם בתשלום. עבדתי קשה, וגם שילמו לי. יש לי תמונות של העובדים באריזה, מהם אני זוכר, בין היתר, אחת שהתאבדה, אח"כ. שמה היה: עדינה קורש. היא היתה בוררת ראשית.
ח.-: עד איזו שנה היית ברעננה?
ר.-: הייתי ברעננה כשנה, אני חושב. כשגמרתי את עונת האריזה, התחילו לבנות עוד. זה היה בסוף 1947. אז עזבתי את רעננה ועברתי לתל-אביב.
ח.-: בזה אנחנו גם נסגור את הסיפור שלך על רעננה.
עיסוקים ברעננה
חריש
הכנת הפרדסים היתה נעשית ע"י חריש ועבודת בכר. היו לוקחים פרידות מכפר-מל"ל (עין-חי), ויחד חרשו. בשנת 1929-1928 הגיעו לרעננה האחים יתום. כל אחד מהם בא עם זוג פרידות, והם גרו אצל בודניק. בראשית שנות ה-30 הגיע יצחק שקולניק עם סוסים אחדים, ובכל פעם עזרו לו פועלים בחריש אצל האיכרים.
הובלות
האחים יתום עסקו בהובלות, אחרי תקופת החריש. אליהם הצטרפו שמואל דוידובסקי ויצחק גנופולסקי. זה היה מקצוע. גם אברהם שור עסק בהובלות.
עבודה במשתלות
האיכרים עסקו גם במשתלות של הדרים, וסיפקו שתילים לפרדסנים ברעננה ולפרדסני הסביבה. במשתלה עסקו מההנבטה ועד השתיל המורכב, המוכן לנטיעה בפרדס. משתלות היו בזמנו: להירשהורן דוד ואברהם, למשה ניסנוב, לגיא שגיא, לדב ולאברהם פרידמן וגם לאבא שלי (בוכבינדר). בין הפועלים היו קבוצות מומחים להוצאות שתילים, ביניהם: קרטין אלכסנדר, דוד קרו-צבי, יעקב שגיא.
חפירת בארות
עבודה נוספת באותה תקופה היתה חפירת בארות. לחלק מהפרדסנים היתה באר פרטית. המומחים לבארות היו מהרצליה, אבל החופרים היו פועלים מקומיים.
לאורך הדרכים היו תעלות ורחבות עמוקות לניקוז מי-הגשמים. החבר'ה היו משחקים בהם.
פועלי-בניין
פועלי-בניין מסוגים שונים הי ברעננה: היו בנאים, טפסנים, ברזלנים ועוד. תחילה, לקחו בכך חלק: ציפמן, בן-ראובן ושיינקמן. אח"כ, התווספו עוד פועלי בניין.
סנדלרים
היו ברעננה סנדלרים. הסנדלר הראשון היה שיפרין, שגם פתח חנות. מלבדו, היה עוד סנדלר: סיגלוביץ'.
ספרים
הספר הראשון ברעננה היה אוסוביצקי. בדר"כ, הוא היה עובד בבניין, ובספרות הוא עסק בעיקר בשעותיו הפנויות. המספרה שלו היתה בביתו; זה היה הבית השלישי מימין ברח' רמב"ם. על-יד המספרה היה האיטליז של וינוקור, שלימים היה של רייכנטל, ובבית הראשון גרה משפחת פריימן.
עבודות מתכת
בתחילת שנות ה-30 הגיעו גם בעלי מקצוע במתכת: היה נפח ברח' עקיבא, היה פחח: יונה מדם,
והיו גם נגרים - גרשוביץ, זינגר ואליהו ברנקין; הם עבדו יחד בנגריה ברח' הרצל.
רועים
לאיכרים ברעננה היו פרות, כבר מהשנים הראשונות. את הפרות נהגו להוציא למרעה. לפרות היו רועים. הרועים הראשונים היו גרים: קורקין ואורקוב, שהאיכרים דאגו להביאם, אולי וינוקור. זאת היתה עבודה קשה מאוד. זכור לי, שגם אריה רייזמן היה רועה. הרועים האחרונים לכל הפרות במושבה היו: פלדמן וזבין, שגרו ברחוב הרצל. אח"כ, הגיעה קבוצת החוגים – מה"מחנות-עולים", שישבו בסוף רח' רמב"ם, לפני גבעת-ח"ן משמאל. רועים משלהם (מהחבר'ה של ה"מחנות-עולים") לקחו על עצמם חלק מהמרעה, ואת החלק האחר (של המרעה) לקחו ערבים מחירבת-עזון. יצא, שהציונים יותר לקחו את חברי החוגים (מה"מחנות עולים") לרעות את הפרות שלהם, והקולקים לקחו את הערבים מחירבת-עזון לרעות את הפרות שלהם. זכורה לי מריבה במשפחה על רקע זה: למי לתת לרעות את הפרות?!
הרועים היו עוברים ושורקים במשרוקית, ואז היו מוציאים את הפרות מהרפתות. לפעמים קרה, שהיהודי שרק ראשון, וסבא שלי (הירשהורן), אשר תמיד שלח את שבע הפרות שלו עם רועה ערבי, טעה ושחרר אותן. כשהתברר לו, שטעה ושלח את פרותיו עם רועה שהוא יהודי, הוא היה נאלץ להתרוצץ ולאסוף את כל הפרות בחזרה אל הרפת. לעומת זאת, אבי (בוכבינדר), אשר היתה לו רק פרה אחת, היה שולח אותה למרעה תמיד עם הרועה היהודי. על רקע זה היו מריבות בינו (בין אבי) לבין סבא שלי (הירשהורן). בצד מערב של המושבה: ללייטמן, לקלצ'קו, לקיסילר ולדוידובסקי היה רועה יהודי.
בארות
העובדים בטיפול בבארות, שלא היו חשמליות, היו: רוזנברג ואהרון ברזיליי. הבארות היו מופעלות ע"י מנואלה – הפעלה ידנית. הטיפול בבארות היה תמידי. היה צורך לשמן בכל פעם, כדי שהמשאבות תוכלנה לפעול ולספק את המים הנדרשים. אח"כ, בא גם חיים כהן.
מסגר ואינסטלטור
אלכסנדר הלברג, אשר לאביו היתה חנות המכולת הראשונה, היה מסגר ואינסטלטור.
קבלן
זבולון דוידובסקי היה קבלן. הוא בנה את קפה פניכל, ועוד בתים להשכרה. אך באיזשהו שלב, הוא פשט את הרגל, ובעלי החוב – פריימן ווין – קבלו את הבית ברח' אחוזה-פינת אופסטרלנד בתמורת החוב.
מקצועות נוספים
כאשר באה העליה מגרמניה, באו גם בעלי מקצועות נוספים: צלמים, נהג מונית ונהגי תחבורה ציבורית.
צלם
תחילה, היה הצלם ברנלד. אח"כ, היה הצלם זולר.
נהג מונית
גלר היה נהג מונית.
נהגי תחבורה ציבורית
בהתחלה, היו נהגים מהרצליה: האחים זוברובסקי, הגר אליק שלום.
אח"כ, היו גם נהגים מרעננה: שמוליק דוידובסקי, איזי שומן, אריה אברמסקי, וגנופולסקי.
תחילה, הם נסעו דרך הרצליה, על יד שייח מוניס. יותר מאוחר, הם נסעו דרך פתח-תקוה.
דמויות ברעננה
קריגר
לקריגר היה שם של קמצן. פעם כתב עליו מאיר רייס חיבור המתאר את קמצנותו.
תיאור ארוחת הבוקר של קריגר:
הוא היה קורא לערבי, שהיה מוכר ירקות, טועם עגבנייה או שתיים, אומר שהעגבניות לא טובות, ושולח את הערבי. אח"כ, היה קורא לערבי אחר, טועם מלפפון או שניים, ושולח גם אותו. כך אכל בחינם.
הוא היה גר ברח' אחד-העם בצריף גדול, והיה משכיר חדרים. בשנת 1933 הוא הביא את משפחתו מאמריקה – כמה בנות ובן נכה בכסא גלגלים. באותו זמן בנה את הבית בפינת אחד-העם-אחוזה: הוא בנה שם שתי דירות, וכשגמר לבנות, הוא התגרש מאשתו, השאיר אותה בצריף עם הילדים, התחתן עם אשה אחרת, ונכנס לגור בדירה חדשה בבית שבנה. לצעירי המושבה מאוד חרה דבר החתונה. הם חשבו שהבעיה היא בבן הנכה, המשותק. בבית-הכנסת היה לו מעמד של גבאי. החתונה התקיימה בנוכחות של מניין אנשים ולא יותר. החופה נעשתה, כשהדלתות והתריסים היו נעולים. מסביב (למקום החתונה) התקבצו צעירים – כץ, דרנוב, יצחקי, ועוד; הם ליוו את החתונה בקריאות גנאי רבות ולא סימפטיות. לקראת סוף החופה, גרמו לו לקצר חשמלי, אך החופה נמשכה לאור נרות, כשהכל סגור. כעבור תקופה מסויימת, חזרו אשתו הראשונה וילדיו (ממנה) לארה"ב.
מוטי רייס
מוטי רייס היה קרוב של משפחת שומן. היה לו כישרון לרכב מכני. הוא הכיר כל רכב.
סיפור אחד קשור לאופנוע של הרופא – אופנוע עם סירה. הרופא היה בבית-העם, האופנוע היה בחצר בית-הספר. בא יענקצ'קה גרשקוביץ אל מוטי, וביקש ממנו ללמד אותו לנהוג באופנוע. מוטי הראה לו, איך מפעילים ונוסעים, אבל, משום מה, לא לימד אותו איך עוצרים ומקטינים את המהלך. האופנוע נכנס לגדר של משפחת באיי ומוטי נפצע, פציעה שגרמה לו לצלוע הרבה שנים; אולי עד היום.
שנה אח"כ, היתה לרופא מכונית פרטית. באו כמה בחורים למוטי, ושאלו אותו, אם הוא יודע לנהוג במכונית כזאת. הבחורים היו: פיליפ סטבינסקי, דב הופמן ואולי עוד מישהו. הם הציעו, לקחת את המכונית ולנסוע לטייל. לאחר שעברו את מגדיאל, התברר להם, שאין להם מספיק דלק. למרות זאת, הם המשיכו לנסוע והגיעו עד ירקונה, שבה נתקעו. משם, החבר'ה הלכו בחזרה ברגל, והמשטרה נתבקשה לחפש את המכונית. המשטרה, שכבר הכירה את מעשיו של מוטי, פנתה אליו ישירות. ואמנם, הוא דיווח להם, שהמכונית בסדר, והיא נמצאת על-יד ירקונה, ואין בה דלק – זה הכל.
חיים אליעזר – לזר
לזר הוא זה שהקים את הספרייה הראשונה ועבד בה. הוא היה איש חיובי מאוד: נעים הליכות, משכיל, ונוח מאוד לבריות. היה לו פרדס במאה ושישים, והוא חי ערירי ברעננה. המשפחה שלו היתה באמריקה. לזר אימץ את מרק לוין, אשר ניהל את פרדסיו, והוא נתן ללוין אדמה כמתנה, כדי שיבנה לו את ביתו.
ירדני
דמות תמהונית, אשר גר על-יד בית-הקברות. היו לו הרבה כלבים, שהלכו אחריו למושבה, כליווי צמוד. מהתחלה הוא היה טיפוס יוצא דופן: הוא היה אידיאליסט, רביזיוניסט שרוף.
ברגמן
בין אנשי הביצוע של רעננה בשנות השלושים המוקדמות, צריך להזכיר את ברגמן. הרבה מהבתים שנבנו ברעננה בימים ההם היו מעשה ידיו – בתכנון, בארגון הביצוע, קביעת כמות החומרים לבניה, וכל הקשור בהנדסת הבניין. בעבודה המעשית עסקו פועלי הבנין המקצועיים של אותם ימים, כל אחד בתחום מקצועו. אך ברגמן היה אחראי על הביצוע הנכון של העבודה. הוא לא היה קבלן, כמו הקבלן המומחה המוכר לנו בימים אלה. הוא לא בנה בתים לשם מכירה; הוא בנה בתים לאנשים שרצו לבנות לעצמם בית על אדמתם.
ברגמן הקים גם את בית-המלאכה לרעפים ברעננה, שהיה ברח' סטבינסקי (יהושע סטבינסקי), שהיום נקרא: רח' חנקין. המפעל היה בצד המערבי של הרחוב, על שטח שהיה שייך לברגמן. הוא סיפק רעפים להרבה בתים שנבנו אז ברעננה.
כמו כן, הוא יזם את הקמת תנועת הנוער הראשונה ברעננה – תנועת "המכבי הצעיר", עד אשר הגיע הקיבוץ – קבוצת החוגים – שהוקם על שיפולי הגבעה של גבעת-ח"ן. כאשר הגיע הקיבוץ (קבוצת החוגים) לרעננה, עבר רוב הנוער לתנועת "מחנות העולים", והקיבוץ סיפק את המדריכים לתנועה. אך צריך לציין, כי היוזמה הראשונה של ארגון הנוער היתה יוזמתו של זאב (וילי) ברגמן.
פרלמוטר
כאשר אנו מזכירים יוזמות של מפעלים, צריך גם להזכיר את המשתלה של פרלמוטר בסוף רח' הרצל, מימין. בניגוד להרבה משתלות של הדרים, או ברושים שמטרתם היתה קשורה לנטיעת הפרדסים, והברושים היו כשוברי רוח והגנה על הפרדס, המשתלה של פרלמוטר היתה משתלה ראשונה מסוגה, משתלה של צמחי-נוי שסיפקה שתילים לנטיעות בתל-אביב.
שלוש המשפחות התימניות הראשונות ברעננה
כאשר אנו מזכירים דמויות ברעננה בראשיתה, צריך להזכיר גם את שלוש המשפחות התימניות הראשונות ברעננה: משפחת לוי, משפחת ג'יבלי ומשפחת תם.
משפחת לוי
ראש המשפחה היה אדם אמיד, יחסית למושגים של הזמן ההוא. בשמחת תורה הוא היה מפזר ממתקים, שקדים וצימוקים בזמן קריאת התורה לכבוד החג. במשפחה היו שני ילדים: ציונה לוי ובנימין לוי. משפחת לוי מכרה את השטח שלה למשפחת גלינסקי – כיום, משפחת גלילי. הרבה שנים עמד הבית המקורי שבנה לוי. גם את הפרדס הוא נטע, עד כמה שזכור לי.
משפחת ג'יבלי
משפחת ג'יבלי היתה משפחה מרובת ילדים. בני המשפחה הזאת עסקו יותר מאוחר באריזת פרי הדר. זה (אריזה) היה מקצוע מכובד בימים ההם, והיה קשה מאוד להגיע בשנים ההן לדרגה של אורז מוסמך. אחת הבנות במשפחה – יונה ג'יבלי - היתה אחת האורזות הראשונות, בעלת תעודה של אורז מוסמך. עם אחד הבנים במשפחה עבדתי בשנים 1947-1946. הוא קיבל תעודה של עוזר לאורז לאחר עבודה של שנים ביתר מקצועות האריזה. לאחר מבחנים מקצועיים קשים, הוא הצליח לקבל תעודה של עוזר לאורז. זה היה ירחמיאל ג'יבלי. לאחות היות גדולה – יונה ג'יבלי – היתה תעודה של אורז מוסמך.
משפחת תם
בני משפחת תם היו השרתים הראשונים בבית הספר, בבית-הכנסת, ובבית-העם על כל מוסדותיו: המרפאה, הספריה, וועד-המושבה. יותר מאוחר, ירש את העבודה הזאת גולדברג.
דרך אגב, לכל שלוש המשפחות הללו היו ילדים בבית-הספר, והיות שהם היו גרים, באופן יחסי, רחוק מבית-הספר, הם היו מגיעים לבי"ס יום-יום רכובים על חמורים, שנקשרו בסביבת בית-הספר.
הביצה
בקצה הרחובות ארלוזורוב, ברנר ורמב"ם היתה ביצה, בה ניקוו מים רבים בימי החורף.
ביצה זו היתה ונציה של הילדים. הילדים היו שטים בה בכל מיני אמצעים: דלתות, פיילות (אמבטיות לכביסה) ורפסודות שהכינו. זה היה בילוי זמן נפלא.
משחקים
שיחקו במטקה באולר, או במקל. הם היו משחקים על ערימות חול בתקיעת אולר. כמו כן, הם היו משחקים במקל ובכדור, שהיו חובטים בו, ועד שהקבוצה השניה היתה מחזירה את הכדור, הם היו רצים מסביב לחצר, או למגרש, ומשתדלים להגיע, לפני שהכדור יגיע, לתחנה הקרובה.
אלה היו המשחקים, שהאמריקאים לימדו את החבר'ה.
קולנוע
מפעל תרבות חשוב, שהוקם באמצע שנות השלושים, היה הקולנוע ברחוב בורוכוב. לקולנוע היתה במה, שהיתה מתאימה גם להופעות תיאטרון, שהיה מגיע מפעם לפעם לרעננה. על במה זאת היו כמה הופעות של תיאטרון "המטאטא". זכורה לי גם הצגת תיאטרון "האהל": "החייל האמיץ שוויק", עם מאיר מרגלית. וזכורה לי הצגת הבימה ב"הדיבוק" עם חנה רובינא.