המורה הראשון (למעשה השני במנין) היה מגד משה. בראיון עם בנו הסופר אהרון מגד מספר הוא כי משפחתו עברה לגור ברעננה ב-1927. כשנה לאחר מכן, עם המעבר לבית-העם ועם גדול מספר תלמידי ביה"ס, מחליט ועד המושבה בישיבה המתכנסת ב-15/11/28, לזמן מורה נוסף. מספר התלמידים אינו מצדיק הזמנת מורה נוסף ולכן מטיל ועד המושבה את התשלום על '...הורי התלמידים... בסך 3 לא"י לחודש השתתפות המורה החדש...' סכום זה שכנראה אינו מספיק, מאלץ את ועד המושבה לפנות לארגון 'אחוזה' על מנת שאלו יממנו את המורה החדש.
כניסתו זו של המורה החדש, (בר-טוב) שיפרה את המצב בביה'ס כפי שמעידה בלהה אנקר בראיון עמה '...אח'כ כשהתקבל המורה בר-טוב, הוא חלק לכיתות. אז התחלנו ללמוד טוב ומסודר וקבלנו תעודות ראשונות... מאז יש לי תעודה... התחלנו ללמוד כמו שצריך.
ב-30/10/29 מחליט ועד המושבה, כי 'מר בר-טוב ימונה למורה הראשי בבית הספר'. עם קבלתו של המורה השני, מתחילה במידה זו או אחרת, התמקצעות של ביה"ס וזאת על פי החלטות הועד. כך למשל הוא מחליט ב-5/3/30 (ישיבה 193) '...להתקשר עם מורה לאנגלית, בגבולות התקציב'. כלומר למורה החדש המתקבל - ובמקרנו מורה לאנגלית כעת איפא ישנם 3 מורים: בר-טוב כממונה, מגד וסטבינסקי - כמורה לאנגלית.
על תחילת עבודת אביו מספר הסופר אהרון מגד: '...כשהגיעה המשפחה לת"א, חיפש אבי משרת הוראה.
במקום זאת, הציעו לו סלילת כבישים. שלושה ימים בשבוע סלל כבישים ובשלושת הימים האחרים תר בארץ בחיפוש אחר משרת מורה. באחת הפעמים כשחזר מכפר גלעדי לת"א, נקלע במקרה לרעננה כאן שמע כי מתכוננים לייסד בי"ס...' מגד מציע עצמו כמורה, למנהל המושבה והוא זוכה בתפקיד. בראיון עם בנו, מספר הוא על הימים הראשונים: 'הגענו אל הצריף השני ברחוב (אחוזה כיום). מאחורי צריף זה עמד צריף ששימש גם כביה"כ. אבי התחיל להקים את מה שנקרא היה בית הספר. היו אז 12 תלמידים מגילים 12-13. הוא הרכיב מזה 3 כיתות כשכל אחת לומדת בשעה אחרת וכל זה ממוקם בתוך צריף ביהכנ"ס. חלק מהזמן למדו בחוץ.
העמידו שולחן בחוץ ושני ספסלים ואבא ישב ולימד... באותו צריף היה גם אגף אחד ביה"כ, באגף שני השתכנה קבוצת חלוצים, מיוצאי גדוד העבודה שם התנהלו חיי ביה"ס עד שהחלו ללמוד ברית העם בשנת 1927...'
ראיון עם משפחת אנקר מראשוני רעננה מאשש את הדברים. בלהה לבית אנקר, תלמידת המחזור הראשון (בשנת תרפ"ז היתה היא בכיתה ב') מספרת, כי בהתחלה הם לא היו מחולקים לכיתות...' המורה היחיד היה מגד. אנחנו ישבנו ולמדנו ממש לידו... המורה מגד התחיל ללמד אותנו ואנחנו היינו כל כך חברתיים, שכשהמורה חלה או אשתו, אז הכיתה בישלנו וניקנו את הבית...' בדיקה של רשימת התלמידים מגלה כי 2 תלמידים נמנו על כיתה ב, 6 על כיתה ד' ו-4 על כיתה ו'. מתוך 12 התלמידים 6 הם אחים.
אין ספק כי עבודתו של המורה היתה קשה. מלבד פער הגילים, היה על המורה להתגבר על חומר לימודים שונה, על רעש הבוקע בכל היום מהצריף 'הרב תכליתי'. עיקר הקושי היה בהתגברות על בעיות שפה. יש לזכור כי באותה עת עלו לרעננה מארצות שונות: ארה"ב, פולין, רומניה ועוד. השליטה בשפה העברית - שפת ההוראה, לא היתה שגורה בפי כל. ברור כי מצב דברים זה חייב פתרונות בשני מישורים. א. מעבר למקום בו יוכלו התלמידים להתמסר ללימודיהם - ללא הפרעות חיצוניות והשניה התגברות בדרך כלשהיא על בעיות השפה. תוכנית הלימודים אשר היתה נהוגה, לוטה בערפל. אמנם מגד מספר כי הוא לימד את כל המקצועות, דא עקא אין פירוט כלשהוא לא לגבי תוכנם ולא לגבי הזמן המוקצב ללימודם. רק בשלב מאוחר יותר פונה היא להנהלה הציונית בבקשה לתוכניות לימודים. מניסוח מכתבה אל ההנהלה הציונית עולה כי אין המועצה יודעת אפילו את שעליה לבקש. '...הננו מתכבדים בזה לבקשכם לשלוח לנו אם אפשר איזה חומר כגון תוכניות לימודים לביה"ס הכפרי... תקנות ביה"ס לשימוש ועדת החינוך המקומית...'
מיקומו של הצריף הראשון היווה בעיה לא רק בשל רב אגפיו, אלא בעיקר בשל העובדה כי הוא היה מצוי בשוליה המזרחיים של המושבה בת ה-5000 דונם. בשנים 7-1926, כאשר אנשי המושבה מונים 42 איש.
המפוזרים על פני שטח גדול מאוד. יתכן כי נקודה זו היתה אחד מהשיקולים היותר כבדי משקל להעברת ביה"ס מהצריף הדל אל בית העם שמצוי היה (כמו גם היום) במרכזה של המושבה ואשר בנייתו החלה ב-1925. ישיבת הועד מתאריך ה-12/12/27 (ישיבה מספר 95) מחליטים לקבל רשיון להעביר את ביה"ס וגן הילדים על שם ועד המושבה.
