יעקב גרשון שברץ נולד בעיירה סיאד, ליטא. הוא גדל בבית שורשי ספוג תרבות יהדות ליטא. בגיל שלוש הגיע לקנדה עם הוריו, שעזבו את ליטא בשל מחסור בפרנסה. ילדותו ונעוריו עברו עליו בחוסר כל, אך למרות זאת הצליחו שלושת ילדי המשפחה ללמוד ולרכוש השכלה. יעקב גרשון סיים את הקולג' האמריקאי במקצוע ראיית חשבון, קיבל משרה והחל לעבוד כשכיר. מאוחר יותר עבר להוראה בבית-ספר תיכון ועסק בכך שנים רבות.
ההחלטה לעלות לארץ גמלה בלבו כאשר שמע על הפרעות באוקראינה ומאס באמירות של הגויים: "אתה אדם טוב למרות שאתה יהודי".
בשנת 1912, עם היווסדותה של חברת אחוזה א' ניו-יורק, הצטרף אליה והחל לתכנן את עלייתו ארצה. בשנת 1912, עלו לארץ והוא בן למעלה מארבעים. הוא היה בין תשעת המתנחלים הראשונים שתקעו את יתדם ברעננה. עם העליה על הקרקע החל לעבוד כפועל בקידוח באר המים בשכר של שלושים גרוש ליום. הוא לא נרתע מהעבודה הקשה והמפרכת, ונהג לומר כי אם אחרים יכולים לעמוד בה הרי שגם הוא יכול. בנוסף לעבודה זאת עבד גם במקצועו כמנהל חשבונות, וקבע לעצמו שכר יומי של שלושים גרוש, בטענה כי עבודה זאת קלה בהרבה מעבודת הקידוח ואין להעלות את ערכה של זו.
יחד עם יעקב גרשון עלתה לארץ גם חיה, אחותו הצעירה ממנו, אשר נישאה לגרשון (ליברמן) נעים. הם התגוררו יחד בצריף ברחוב עקיבא של היום, ומאוחר יותר בנו בית שבו התגוררו עד יומם האחרון. יעקב גרשון היה מעמודי התווך של המושבה החל מיום העליה על הקרקע, דמות מרכזית שליוותה את המושבה החקלאית בצעדיה הראשונים. הוא נסע לסוריה לרכוש את הפרות של הרפת הראשונה, הוא ארגן את גידול הטבק ואף בנה בית-חרושת ללבנים כדי לספק פרנסה לפועלים. בשנת 1930 נטע את הפרדס הראשון שאליו נצמד כל חייו ברעננה עד כי היה חלק ממנו. יחד עם המהנדס ירחע, תכנן את רעננה במתכונת העיירה המקובלת בארה"ב- רחוב ראשי החוצה את המושבה לכל אורכה, (לכן דבק בה באותן שנים הכינוי "המערב הפרוע"...).
לאחר התפטרותו של ירחע מתפקידו הוטל על יעקב גרשון שברץ לנהל את ענייני החברה. הוא קיבל את התפקיד ללא רצון לנהל. הוא הסביר את התנגדותו באי רצונו להופיע כשומר האינטרסים של נותן העבודה (חברת אחוזה) המנוגדים כביכול לאינטרסים של הפועלים השכירים. את תפקידו החל בתנאים בהם הידע בחקלאות היה אפס אפסים, כושר עבודה דומה, מים לשתיה אין, (ממרחקים היו מביאים חביות מים), הדרכים היו חול טובעני ועל השקיה איש לא חלם. עם כניסתו לתפקיד החל לדאוג לכלל הציבור, אם במציאת עבודה לדורשיה ואם בחיפוש אחר אמצעים לקשור את העובדים השכירים למקום למען לא ינדדו עוד ברחבי הארץ בחיפוש אחר מקום עבודה. הוא העלה לראשונה את הרעיון של התיישבות עשר משפחות עובדים ברעננה.
כשהחל להתרכז במושבה ציבור עובדים, הקים את הצריף הראשון של ההסתדרות בפינת רחוב עקיבא של היום על חלקת אדמה, שהקצה מתוך אדמות החברה. הוא היה הראשון שנתן ערבויות לפועלים ואף דאג שידידו ויטלס, מנהל הבנק המרכזי, יאשר את ההלוואות. "איני זוכר מישהו, אם מהממברים ואם מהפועלים, שלא נזקק לגמילות חסד משברץ, שידו היתה פתוחה תמיד לכל נזקק", כתב עליו זאב הוז. הימים היו ימי מחסור ורבים היו המקרים שההלוואות לא הוחזרו לו, אולם הוא לא נרתע מכך והמשיך לתמוך בכל מי שפנה אליו. "זוהי כל החכמה, לעזור לנזקק אפילו אם הנך בטוח כי הסכום לא יוחזר אליך לעולם", נהג להשיב למי ששאלו אותו, מדוע ממשיך הוא להלוות כספים. באותן שנים שימש צריפו של יעקב גרשון שברץ מקום מפגש לתושבי המושבה. לאחר יום עמל מפרך היו שרים ורוקדים בו לצלילי הפטיפון הישן, והוא עצמו היה הרוח החיה בחבורה, מרקיד ורוקד בהתלהבות. יעקב גרשון שברץ ניהל אורח חיים פשוט וצנוע. חייו היו מזיגה בין איש תרבות ורוח לבין איש המחרשה והטורייה. בהרגישו כי הגיעה השעה, פרש בהסתר ובצנעה ועבר לקרן זווית לפינת פרדסו, בו עבד עד אחרון ימיו. יעקב גרשון שברץ, מראשוני החלוצים והמייסדים של רעננה, נפטר בשנת 1964.