המוכתר הראשון - אברהם פרידמן

אברהם פרידמן ז"ל, בנם של זאב ורבקה פרידמן ז"ל, נולד בשנת 1902 בעיירה גלומצ'ה, אוקראינה. בכל שנותיהם בגולה תכננו הוריו לעלות לארץ, להתיישב בה ולהקים משק חקלאי. להשלמת ההכנסה נסע אבי המשפחה לניו-יורק ועבד שם כחייט. למרות הפרנסה הבטוחה ראה זאב בחיי היהודים בעיר הגדולה סכנת התבוללות, ולימים היוותה סכנה זאת מניע משמעותי לעלייתו ארצה.

את מלוא התקציב הדרוש לנסיעה לא היה בידו להעביר לבני משפחתו שנותרו באוקראינה. לכן יצאו רבקה ושלושת הילדים: צפורה, דב ואברהם, למסע בן שנתיים שבמהלכו נדדו ממדינה למדינה עד אשר הגיעו לנמל גנואה שבאיטליה. שם נכונה להם אכזבה, אברהם לא קיבל היתר עליה יחד עם משפחתו. נדרשו ראיונות מתמשכים עם נציג השגרירות הבריטית באיטליה כדי לשכנעו, כי אין בכוונתו ליפול נטל על השלטון הבריטי, אלא להיות חקלאי בישראל. לבסוף קיבל את ההיתר המיוחל ובשנת 1924 הצטרף לבני משפחתו שהתיישבו ברעננה שנה קודם לכן יחד עם עשר המשפחות הראשונות שייסדו את המושבה.

המשפחה רכשה שלושים ושמונה דונם אדמה מחברת אחוזה והחלה לתכנן את הקמת המשק. באוקראינה הסתכם ניסיונם החקלאי של בני המשפחה בגידול פרות ואווזים. לכן הקימו רפת כבר בראשית התיישבותם. על רקע זה חווה אברהם את ההתנסות הראשונה שלו עם השכנים הערבים משבט אבו קישק, כאשר במהלך ויכוח על שטחי מרעה נדקר בשברייה סמוך לעצם הבריח ורק בדרך נס ניצלו חייו. את הצלקת הארוכה על כתפו, זכר לאותה דקירה, נשא עד יומו האחרון.

במשך הזמן רכשה המשפחה סוסים וכלים חקלאיים שונים. גידול הבקר הצטמצם ואת מקומו תפסו גידולי השדה, בעל בעונת החורף: שעורה, חיטה, חציר, בקיה או אפונה ובקיץ - אבטיחים. בצד אלה טיפחו גינת נוי וגידלו עופות ושתי פרות לצריכה עצמית. שנים רבות קצרו במקצרה בעזרת זוג סוסים, דשו במורג וזרו ברוח כבכתובים.
בשנת 1932 נישא אברהם לשרה לבית פיין אשר עלתה ארצה מליטא בשנת 1926. שרה עבדה כאחות במחלקת חולי שחפת בבית-חולים "הדסה" בצפת ולאחר-מכן בתל-אביב. לאחר נישואיהם השתלבה שרה בכל ענפי המשק החקלאי במעשה ובחשיבה ובדבקות ללא גבול על-אף חוסר הניסיון שלה בחקלאות. את גינת הירקות והנוי טיפחה באדיקות ואת מרבית התפריט המשפחתי ביססה על ייצור עצמי. לקראת שבת ויום טוב נהגה לאפות לחם עשוי מקמח חיטה שאברהם גידל.

עם פיתוח מקורות המים נטעו בני המשפחה פרדס. למרות המשבר בענף הפרדסנות בעקבות מלחמת העולם השניה הקפידו אברהם ושרה להשקות את העצים ולו רק כדי לשמרם בחיים. באותם ימים עודד משרד החקלאות גידול חדש - תפוחי אדמה. זאת בשל הביקוש הרב מהצבא הבריטי.

יחד עם חברים נוספים שקד אברהם נמרצות להקמת "ועד חקלאי רעננה" שמטרותיו: ייעוץ מקצועי וריכוז הרכישות והשיווק של התוצרת החקלאית בתיאום עם התאחדות האכרים. ערבים ארוכים הקדיש לישיבות ובמשך שנים כיהן כיו"ר הוועד החקלאי. באותה עת מונה ל"מוכתר" המושבה - מתווך בין השלטון הבריטי לחקלאים - לימים המוכתר האחרון של רעננה. בחלוף השנים הומרו הסוסים בטרקטורים ובציוד מכני, שטחי הפלחה גדלו ואמצעי העבודה השתכללו. אברהם למד מכל מקור אפשרי וגם בשנותיו האחרונות שקד על פיתוח גידולים חדשים והיה בין ראשוני החקלאים באזור שגידלו אבוקדו, פקאן ואפרסמון. אברהם עסק בחקלאות עד אחרית ימיו, ולמרות תהליך גוויעת החקלאות בארץ בכלל וברעננה בפרט, הוסיף לעסוק בכך, להעמיק את ידיעותיו בתחום ולפתח את משקו. המשק של בני הזוג פרידמן קיים עד היום ומוחזק בידי הילדים, רבקה, יעקב ואילנה. הבת רבקה בחרה להמשיך בדרכם של הוריה, היא מתגוררת ברעננה ועוסקת עד היום בחקלאות.