נולד: נובוגרודק, רוסיה הלבנה, ב-1923 (תרפ"ג).
נפטר: ינואר 2010.
כיהן כראש המועצה בשנים: 1969-1989.
בינימין וולפוביץ' נולד בשנת 1923 בנובוגרודק, שבפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השניה פלשו לשם הרוסים, ובשנים 1941-1939 שלטו שם הרוסים.
בשנת 1941, כשפלשו לשם הגרמנים, נרצחה שם כל משפחתו (של בנימין וולפוביץ'). בנימין ועוד כ-70 בני נוער הוצאו מהבורות לעבוד בחפירות של החזית הגרמנית-רוסית. עם נסיגת הגרמנים, הועברו בנימין ובני-נוער אחרים ממחנה למחנה דרך מטה-אוזן, ובסוף הגיעו למחנה גורדקירכן (ליד בלז), שם שוחררו ע"י האמריקאים ב-4.5.45. עם שחרורו שקל בנימין 30 ק"ג. הוא אושפז בבית-חולים, ומשם עבר למחנה פליטים יהודי, שם הם התארגנו בתור קיבוץ של "דרור הבונים". ואז, הם גנבו את הגבול לאיטליה, והגיעו לעיר ספונטה; ושם, כדי שהבריטים לא יחשדו שהם מועמדים לעליה, ביקשו שיעמידו פני מטורפים.
בפברואר 1946 הכיר בינימין וולפוביץ' את אשתו. באותה שנה עלה ארצה, עם אשתו ועם קבוצת הבחורים שהיו עימם, באוניית המעפילים "מולדת". האניה היתה הסכנת טביעה בדרך, והקברניט הזעיק עזרה. ואז משחתת בריטית הביאה אותם ארצה. ובבואם ארצה, הם גורשו לקפריסין, ושהו שם שנתיים.
בשנת 1949 חזר ועלה בינימין ארצה. בבואו ארצה, הציעו לו לגור בלוד. אך כאשר ראה שם (בלוד) את הכוכים והחצרות הסגורות, אמר: "הספיקו לי המחנות! אני רוצה מקום עם מרחבים, שדות וציפורים!" אז הזעיקו את אנשי הסוכנות, והוא הסביר, שלא אכפת לו לגור גם בכפר-ערבי, רק שזה יהיה מקום פתוח, עם מרחב. ואז, אמרו לו, שיש כפר ערבי ליד רעננה, ושכדאי שיסע יחד עם מישהו לראות את המקום. הוא נסע עם זילברג, הגיע לרעננה, שהיתה רחוב אחד ארוך, וליד המבנה של אגד – ליד רחוב השוק – שאל כיצד מגיעים לחירבת-עזון. אמרו לו, שעליו ללכת ישר, ישר דרך רחוב יהושע.
ואז, הוא הגיע יחד עם זילברג עד לביתו של רביד, והתחילו החולות. הם (וולפוביץ' וזילברג) שאלו שוב, כיצד עליו ללכת. אמרו לו: "תמשיך". ואז מרחוק הם ראו בתים יפים עם גגות אדומים. אבל זו היתה שכונת ציפמן. לקראתם יצא חקלאי – שקולניק, הכניס אותם הביתה, נתן להם שתיה וכיבוד, ואח"כ, שלח את בנו עמי להראות להם את הדרך לחירבת-עזון. מהגבעה הם ראו עשן מיתמר. זאת היתה חירבת עזון. לקראתם יצא שומר, וכשאמרו לו, שהם רוצים לגור בחירבת עזון, הוא צחק. הכפר היה מלוכלך וסחרון של חמורים וגמלים עמד. אבל בנימין וולפוביץ' אמר לזילברג: "לפחות, יש לנו מרחבים פה!" מהגבעה ראו מטעי-תאנים ובוסתנים. הם חזרו לבאר יעקב, והודיעו שהם מוכנים לעבור לשם. הם התארגנו כ-30 איש, ושיכנו אותם בבית-עולים באוהלים. באחת השבתות הם לקחו את נשותיהם לראות את המקום, וחשכו עיניהם. הם דאגו שסולל בונה ישפץ את הבתים. העיקרון היה שהתושבים עובדים יחד עם סולל בונה. כעבור חצי שנה עבר בנימין עם אשתו לכפר. הוא היה בין מקימי השכונה בחירבת-עזון, ושימש כיושב ראש ועד הכפר, וריכז גם את פעילות התרבות במחנה העולים בכפר. התארגנה שם שמירה, כי היו מסתננים, שהיו באים לגנוב פרות. הכפר אורגן כקואופרטיב חקלאי, וגידלו בו אבטיחים. אבל אוסטרובסקי תבע לצרף את חירבת-עזון לרעננה. הם התנגדו לכך, וניסו לעשות הכל כדי למנוע את צירוף הכפר לרעננה: הם דאגו להפעיל חשמל, דאגו להפעיל את הבאר, ובכל שבת ישבו מתחת לעץ התאנה והחליטו מה לעשות. כל משפחה קיבלה משק עזר, היה גן ילדים בכפר, והופעות של זמרים הגיעו לכפר. אבל דבר לא עזר, ובסוף הכפר צורף לרעננה. ואז, עבד וולפוביץ' תקופה מסוימת כרכז התרבות במועצת הפועלים, תוך שהוא ממשיך לטפל בהתנדבות בבעיות העולים ברעננה.
בשנת 1952 ייסד את סניף "מבטחים", והיה מנהלו במשך כחמש שנים.
בשנת 1957 עבד באיגוד המקצועי, והמשיך בטיפולו המסור בבעיות העולים החדשים. במסגרת הנחלת הלשון העברית, לימד בהתנדבות.
בשנת 1963 נבחר כמזכיר מועצת הפועלים, וכיהן בתפקיד במשך כחמש שנים.
שנים רבות היה חבר המועצה המקומית ברעננה, ושימש כיושב ראש ועדת החינוך.
בשנת 1967 הוא נבחר כיושב ראש ועדת מל"ח היישובית. הוא היה אחראי על החקלאות במושבות במרכז החקלאי. ויחד עם זאת, המשיך בחברותו במועצה המקומית כיושב ראש ועדת החינוך.
בשנת 1969 נבחר בנימין וולפוביץ' כיושב ראש המועצה המקומית, וכיהן בתפקיד במשך כעשרים שנה, עד שנת 1989, כשבשנים 1981-1969 שימש כיושב ראש המועצה המקומית, ומשנת 1981, בה הפכה רעננה לעיר, ועד שנת 1989, בה תמה תקופת כהונתו, שימש כראש עיריית רעננה.
כל אותן שנים, בהן היה במועצה המקומית – תחילה, בתקופת היותו חבר המועצה, ואח"כ, בתקופת היותו ראש המועצה המקומית - היה חבר מועצת סניף מפלגת העבודה, היה חבר במרכז המפלגה ובלשכתה.
במשך כ-19 שנה היה בנימין וולפוביץ' חבר בועדה לתכנון ולבניה במחוז המרכז.
הוא היה גם יושב ראש הוועד למען השוטר באזור השרון במשך שנים רבות.
במשך שנות כהונתו במועצה המקומית, בולטת פעילותו בבניה ועשייה:
בניית מרכז הקליטה, בניית בית-יד לבנים, בניית מרכז הספורט היישובי, בניית מרכז הספורט בקרית-שרת, הקמת מרכז הכדורת והסקווש, הרחבת איזור התעשיה, בניית ארבע חטיבות ביניים, בניית 40 מקלטים ציבוריים, התקנת מרכז פעולה לשעת חירום, ופתיחת מוזיאון "חדר-ראשונים" לתולדות רעננה.
גם לאחר פרישתו מראשות המועצה, המשיך בפעילות ציבורית רבה וחשובה לכל הציבור בעיר.
הקים את העמותה לקשיש.
נפטר בינואר 2010.