שמואל אנקר ז"ל נולד בשנת 1891 בורשה, פולין. הוא גדל והתחנך בבית דתי-ציוני. בשנת 1914 נישא לאהובה לבית שידלקו, ילידת ורשה. הם התפרנסו ממסחר וחייהם היו נוחים ומסודרים. למרות זאת שאף שמואל לעלות לארץ ישראל על-מנת שילדיו יזכו לגדול ולהתחנך בחברה יהודית.
בשנת 1924 עלו בני הזוג אנקר ארצה יחד עם שלושת הילדים שנולדו בפולין: חנה ז"ל, בלהה ויוסף. בתחילה התגוררו בתל-אביב והחלו לחפש שטח אדמה כדי לעסוק בחקלאות. הוצע לשמואל לרכוש אדמה ברחוב אלנבי על שפת הים, אולם הוא טען כי אדמה זאת חולית ואינה מתאימה לגידולים חקלאיים. לאחר שחקר ובדק היכן מצויה אדמה טובה לחקלאות, רכש מחברת אחוזה א' שטח אדמה בן חמישים דונם ברעננה. על חלקתו, שהשתרעה על פני צדו הצפוני של רחוב אחוזה פינת רבוצקי של היום- הקים בית קטן ורפת. עד שנת 1929 התפרנסו בעיקר מהרפת, ניסו גם לגדל טבק, אך ללא הצלחה רבה. העבודה ברפת היתה קשה ומתישה וכרוכה בנסיעות לתל-אביב בכל תנאי מזג האוויר בדרך לא דרך על-מנת לשווק את החלב. בשנת 1926 נולד עזרא, בן הזקונים.
כדי לשפר את הפרנסה ניסה שמואל לעסוק בעבודות מזדמנות בחקלאות ובבניין, אך הדבר לא היה לפי כוחו.
גם אהובה התקשתה להסתגל לתנאי החיים הקשים. בפולין רגילה היתה לשירותן של מנקה ומבשלת, ואילו כאן נאלצה לעשות את הכל בעצמה. במוחו של שמואל החלו להתרוצץ הרהורי עזיבה וחזרה לפולין, אולם אז הוצע לו על- ידי ועד המושבה להקים מאפיה. לשמואל לא היה שום ניסיון בתחום האפיה, אך בכל זאת הסכים לנסות.
ארבע שנים לאחר בואו לארץ מכר את חמישים דונם האדמה שלו וקנה עשרים וחמישה דונם מול השטח שהוא כיום רחוב בר-אילן. יחד עם שותף מהרצליה שהיה אופה מקצועי, הקים את המאפיה הראשונה של המושבה, "מאפיית אנקר", ברחוב אחוזה 127 פינת רחוב רזיאל של היום. בשטח האדמה שנותר נטע שמואל פרדס והקים בית.
על הכשרת הקרקע לנטיעת הפרדס מספר הבן יוסף: "האדמה היתה מלאה עשבים שוטים. היה קושי רב לחרוש אותה. החריש הראשון נעשה בעזרת מחרשה גדולה במיוחד שאליה היו רתומים עשרים זוגות סוסים".
הצעדים הראשונים במאפיה היו קשים: לא היה אז חשמל ברעננה והסקת התנור נעשתה על-ידי סולר ובעזרת קיטור, עבודת הלישה והשקילה התבצעה באופן ידני וחלוקת הלחם היתה מבית לבית באמצעות סוס ועגלה.
בתחילה אפו כמאתיים כיכרות לחם ליום והקונים היו בעיקר מרעננה ומגבעת חן. במשך הזמן התרחב מעגל הלקוחות גם לישובי הסביבה. "בשל המצב הכלכלי הקשה שהיה באותם ימים, לא תמיד התאפשר לקונים לשלם עבור הלחם", מספרת הבת בלהה, "אולם אבא תמיד אמר, אני לא אשאיר אדם בלי לחם, ונתן לחם לכל נצרך גם אם לא שילמו לו. כך חילק לחם בהקפה והמתין לתשלום עד לאחר עונת קטיף ההדרים".
בשנת 1936, כשהגיע החשמל לרעננה, השתכללה המאפיה הודות למכונת לישה חשמלית שרכש שמואל.
באותה שנה עזב השותף. בן-הדוד יוסף, שהגיע מפולין, החל לעבוד במקומו.
בשנת 1939 הופסקה חלוקת הלחם בבתים והלחם סופק רק לחנויות. מאוחר יותר נעשתה חלוקת הלחם באמצעות מכוניות במקום בעגלות. המאפיה הראשונה של המושבה פעלה עד שנת 1970. שמואל ואהובה אנקר ז"ל התגוררו ברעננה עד יומם האחרון.
שמואל אנקר ז"ל נפטר ממחלה בשנת 1947, ערב הקמת המדינה. אהובה אנקר ז"ל נפטרה בשנת 1978.
נכדתו, נאוה מיטל היא כיום מנהלת מוזיאון "חדר ראשונים" שנמצא בבית "יד לבנים", רעננה.