פק"ל קק"ל - יהודה זיו

לגלריית תמונות

פַּקָ"ל קַקָ"ל
על ימי זיו רחוקים ברעננה
יהודה זיו
לפני שבעים שנה, בשלהי תרצ"ה (1935), באנו אל רעננה מטבריה – שם שימש אבי, בן ציון זְלָצִין (לימים זיו), שש שנים כמנהל ביה"ס "העממי", כשם שקראו אז לבי"ס היסודי. מימי ילדותי זכורה לי טבריה לטוב, ובעיקר הכינרת עטורת ההרים. עד היום, כששואלים אותי כאיש ידיעת הארץ: איזהו המקום האהוב עליך ביותר? אני משיב: מִצְפּוֹר הכינרת בצל העץ הבודד שבראש הר ארבל! אבי עשה גם שם גדולות במלאכת החינוך וגולת הכותרת היו "חגיגות הרמב"ם", במלאות 800 שנה להולדתו (1135), שאבא ניצח עליהן. אך אקלימה של טבריה לא היטיב עם אמי, חנה, וראש המועצה המקומית של רעננה, ברוך אוסטרובסקי – שהוא ואשתו היו בני דודים של אבא - הציע לו אז את ניהול ביה"ס העממי במושבה.
פרנסי ההתיישבות העברית החדשה היו מודאגים בעת ההיא מקצב התערותנו בארץ, עם כל הישגיה: בכל העמים, היושבים על אדמתם מדורי-דורות, ניכר מקום מגוריו של אדם עפ"י דיבורו ואילו כאן, לטעמם, השתהתה הכאת השורשים. מנהלי ביה"ס בראש-פינה, אפשטיין ואחריו וִילְקוֹמִיץ, ראו לנגד עיניהם את "הגלילָאים" של ימי קדם - שסימן ההיכר שלהם היה היגוים הכבד והמסורבל ולפיכך, ככתוב, "אין מורידין אותן לפני התיבה". על-כן החליטו השניים "לדחוק את הקץ" ועשו לתלמידיהם הכרות רק עם בי"ת דגושה. עד היום משמש המשפט הנודע "שבּעים ושבּעה זבּובּים מסתובּבּים מסבּיבּ לחבּית החלבּ הלבּן" סימן היכר מובהק לוותיקי מושבות הגליל... וכמה רבתה השמחה משנתברר כי הירושלמים הוגים, מעצמם, "מָא-אֲתַיִם"! (אף-כי שני ילדי, יפעת ואלון, הורתם ולידתם בירושלים ובכל-זאת הם אומרים "מאתיים" – אולי בהשפעת הוריהם, שאינם ירושלמים "אַצְלִים"?).
אך אם אכן לא היו עדיין באותם ימים הבדלי דיאלקט – כבר היו, ללא ספק, הבדלי לכסיקון: ברחובות קראו לצינור-גומי בשם "דּוּ-פִּיָּה"; משנעשיתי לימים מורה בכפר-ויתקין לימדו אותי שם, שאין אומרים "מטלית רצפה" אלא "סחבה" וכי "ברזלית" (צמר פלדה) מכונה בעברית נכונה "רוֹקַח", כשם ביהח"ר... ובאמת, בבואנו לרעננה מצאתי את עצמי בארץ אחרת: כיון שטבריה היתה כזכור עיר מעורבת, אמרו שם "בַּנְדוּרוֹת" וכאן "גּוּלּוֹת", בשעורי המלאכה צחקו עלי כשקראתי "פִנִּיר" (שיבוש ערבי של veneer) ל"דִיקְט" – והתגעגעתי למנה של בַּמְיָה עם קוּסְקוּס...
אין ספק, שהכינרת חסרה לי יותר מכל – ורק לימים פיצו אותי "הגששים" בהתבוננותם החקרנית של חכמי טבריה בכינרת ("רעיון" אחד נשמט מבין אצבעותיהם: "אם הגֶ'רְמַק [הוא הר מירון] ייפול לכינרת – עד איפה יגיע הַשְּפְּרִיץ?"). אך רעננה זימנה לי שפע חידושים שהגדול בכולם היא העובדה, כי ברחוב אחוזה גם שבת היתה אז יום של חול... הרחוב החולי, שאורכו "כאורך הגלות", גרם לכך שקצותיה של רעננה נראו בעינינו "סוף העולם", כדברי ר' יהודה הלוי: "ליבי במזרח ואני בסוף מערב!". די היה כדי להתייגע אפילו בהליכה אל "המרכז" - מקומם של בניין המועצה ומגדל המים, בית הכנסת ובית הספר ולימים גם קולנוע "צוּק-אוֹר", שזכה בשם משונה זה כי נבנה במענק שקיבל בעליו מן "הדוד באמריקה" – הבימאי ההוליבודי הנודע קְיוּקוֹר, שלא היה אלא יהודי יוצא הונגריה בשם Cukor, כלומר "צוּקֶר"-סוכר! כמה יפה תיאר אבשלום קווה, בן רעננה, בספרו "המרפסת" את רחוב אחוזה: רחוב ראשי, שאין צדדי ממנו – ואליו נשפכים רחובות צדדיים שאין ראשיים מהם. ואומנם רחוב עקיבא, שבו התגוררנו תחילה, היה שכונה בפני עצמה – של שְקוֹלְנִיק ומוֹלְצַ'דְסְקִי (המורשתי), חברת החשמל והמסגריה של סְטוֹרוֹזוּם, דִילֶר, בַּכֶנְהַיימֶר והמורה מִיכְלִין – שבסופה היית מגיע אל ח'רבת עַזּוּן.
רחובותיה של שכונת קריית שמואל בטבריה, שם היה ביתנו, נסללו בחצץ בזלת. יום אחד, בלכתי הביתה מ"גן גלילה", הזכיר החצץ הלוהט לכפות רגלי היחפות כי את הסנדלים שכחתי בגן. אך אני, שעקשן הייתי תמיד, החלטתי כי אגיע מהר יותר הביתה בריצה קלה במקום לחזור על עקבותי. אך בחום הטברייני האופייני גבר עלי להט החצץ ובאין ברירה טיפסתי על אחד מעצי השדרה והמתנתי בין ענפיו, עד שבאו לחפש אותי... ואילו כאן, ברחוב אחוזה, כל כך טוב היה לפסוע יחף בחול הזהוב! יום אחד אפילו מצאתי בחול חצי גרוש – סכום עתק בעת ההיא, שמיהרתי לממש אותו בקיוסק של טַרְלוֹבסְקִי: חגגתי על גלידה עם סודה ואפילו קיבלתי פתק עודף ל"סיבוב" נוסף!
רעננה היתה אז מושבת הדרים אופיינית, עם ריח הפריחה ומקהלת ה"תּוּק-תּוּקִים" של מנועי הדלק, השואבים את מי הבארות בפרדסים. בראש הַמַּפְלֵט היה כל פרדסן קושר קופסת שימורים ריקה – שהיתה משמיעה קולה בצליל מיוחד לה, על-פי גודלה, וכך אפשר היה לדעת מרחוק אם חלה תקלה במנוע... כל פרדסן סיגל לעצמו אוזן מוסיקאלית - ואפילו למורה לזמרה קראו, מטבע הדברים, "אדון פּוֹמֶרַנְץ" ("תפוז" בלועזית)!
מכאן הסמל, שבחר בו אבא לביה"ס העממי, בעקבות הכתוב: "תפוחי זהב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כסף דבר דָּבוּר על אופניו!" (משלי כה:11). השם "תפוח זהב" הוא שהיה אז באופנה – עד כדי כך, שגם סתם "תפוח" נקרא שלא לצורך "תפוח עץ" - וטרם חידשו את הצירוף "תפוז" יחד עם "תַּפּוּד", קיצורו של "תפוח אדמה", שמשום-מה לא נקלט. ואילו "משכיות" הן שְׂבָכַת כסף (פִילִיגְרֶן), כמעשה הצורפים התימנים – כלומר, כסף מבחוץ שמבעד לו נשקף מבפנים הזהב!
ואילו סמלו של בי"ס "זיו", עפ"י הצעתי, היה תחילה מגדל דויד על רקע שמש. הוא בא לסמל את "בן-ציון" – ציוני בלב ונפש – ואת "זיו", השם העברי שאבא בחר בו (במצוות בן-גוריון) במקום שם המשפחה הקודם, "זְלַטִין" (שנהגה "זְלַצִין"), שמקורו בשם אם המשפחה משכבר הימים, זְלָאטֶה (זהבה). ניסיון ראשון לעברת את שם משפחתי כבר עשו חברי בפלמ"ח – לצורך זֶמֶר-המעגל הנודע על מָארוּסְיָה, כסדר שמותינו: עם מי בילתה מארוסיה כל הַלֵּיל? היא בילתה עם אשר הֶל! עם מי יש למארוסיה ראיון? יש לה ראיון עם יהודה צֵל-צִיּוֹן! (והבא אַחֲרַי, כסדר הא"ב, היה חיים חֲרוּבִּי – בבי"ת דגושה – שאתם יכולים לנחש מה חרזנו לו עם מארוסיה, נערים שלוחי-לשון שכמותנו...). אלא שהצירוף "בן-ציון צל-ציון" היה, כמובן, מסורבל מדי. בעקבות הזהב שבשם, העדיף אבא את השם העברי "זיו" – אך אני, שלבי ניבא לי מראש את כתיבתו ב"וא"ו סופית" (ראו פתק הזיהוי, שהוצמד אל חולצתי בבואי לכאן הערב), לא הצלחתי לשנות את העדפתו ולשכנעו לבחור תחת זאת בשם "אופיר"!
ואכן נשתלבו באבא זיו פנים והדרת טקסים, אותם זוכרים לו עד היום תלמידיו וכל ותיקי המושבה. תמיד היה לבוש חליפה, עונד עניבה וחובש מגבעת. בערב "שבועות של פעם", שנערך ברעננה ב"מקום בלב", זכיתי סוף-סוף בפתרון תעלומה המעסיקה אותי מזה ימים רבים: למה הכתירו אותו התלמידים, לאחר זמן, בכינוי "בַּמְבּוּק"? הוא ואף אחי יעקב, הצעיר ממני, לא ידעו להשיב לי על כך. אך יוסי רָבִיד (רָבִיץ) טוען, שגרם לכך מראהו המלא – ובאמת, עטוי כנדרש בגדי לבן (שלא לבשתי אותם מאז החתונה), גם אני מרגיש הערב כמו "במבוק"!
אבא היה ממייסדי מועצת המורים למען הקהק"ל וסגנו של היו"ר, ד"ר ברוך בן-יהודה מגימנסיה "הרצליה" – שהיה גבוה ממנו בדרגה אחת בסולם הלהט הציוני: בעוד אבא קרא לילדיו יהודה ויעקב (אף-כי ברעננה כינו אותנו "בן המנהל" ו"האח הדק של בן המנהל"), בן-יהודה נתן לבתו את השם "נתיבה" (הבת הצעירה, שהיום היא כבר "אַלְטֶר-נְתִיבָה"!). עוד מטבריה זכורות לי הנסיעות לחיפה, אל טקס הבאת הביכורים של ילדי העמק. וכך ליוותה אותנו הקהק"ל, מילדותנו, כל ימות השנה – והלוח בביתנו היה כולו פַּקָ"ל-קַקָ"ל...
מעולם לא הצלחתי לשנן, באיזו שנה נוסדה הקהק"ל – אך "יום הולדתה", י"ט בטבת, שגור על פי עוד מימי אותו "לוח פק"ל-קק"ל". בט"ו בשבט נערך מדי שנה טקס הנטיעות, שבו קרא אבא בחגיגיות את ברכתו של ח"נ ביאליק: "ילדי ישראל, טהורים בני טהורים..." – שהיתה מודפסת על-גב "מחברות העברית", בעלות שורותיים או שורה אחת, לעומת לוח הכפל על-גב מחברות החשבון המשובצות (היום כבר אינני זוכר, מה נדפס על-גב מחברות האנגלית – אולי הצהרת בלפור?). ובשבועות חגגנו את חג הביכורים על-פי המסכת הרשמית, שפרסמה מועצת המורים למען הקהק"ל ומטבע הדברים עמד אבא מאחוריה. היא נכתבה בנוסח חגיגי-בומבאסטי, מלווה בשורת פעילויות וקטעי קריאה וזמר כדוגמת סדר הפסח. לימים הוציא משרד החינוך, במתכונת דומה, גם את "הגדת ליל העצמאות" - כוונה טובה שלא עלתה יפה ולא נקלטה.
מסכת זו נשאה את הכותרת "טקס הנפת הביכורים" – ולא "טקס הבאת הביכורים", ככתוב בהזמנה לערב הזכרונות המרגש ב"מקום בלב". הטקס אמור היה לשחזר את סיומה החגיגי של הבאת הביכורים על-ידי עולי הרגל, כדברי השיר: מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים! שהרי גולת הכותרת היתה שעה שהניפו הכוהנים, בחצר המקדש בירושלים, את הביכורים לאות תודה והוקרה ולשמחת לב המביאים אותם ... כך היינו עושים גם אנו - לבושים בגדי לבן וזרים על ראשינו, צועדים כיתה-כיתה אל הבימה שעליה ניצבו "הכוהנים" וקוראים כולנו במקהלה חגיגית: הנה הבאנו מראשית פרי אדמתנו (כלומר, מה שקנתה אמא מן הירקן ולעת ערב תשוב ותקנה את הפירות והירקות הללו ב"שוק הביכורים") מִנְחָה – קודש לגאולת אדמת ישראל!!! ואין זאת אומרת, שלמשפחתנו לא היה כלל "עבר חקלאי": ביוזמתה של אמא היה גם לנו לול בחצר, ועלי היה מוטל התפקיד לספק "ירק" לתרנגולות – וכך הייתי יוצא אל הפרדס הסמוך ומלקט מלוא השק "רִיגָ'לָה" (על משקל "יוֹסָ'לֶה", כדרך שקלטה האוזן האשכנזית את השם הערבי "רִגְ'לָה" של "רְגֵלַת הגינה").
ימי כ'-כ"א בתמוז, לבד מטקס הזיכרון להרצל וביאליק, היו "ימי סרט" – ולכל אלה, שנדקרו אז בסיכה בעת ענידת הסרט, היום מותר כבר לגלות כי לרוב היה הדבר נעשה... בכוונה תחילה ובהנאה מרובה! בעודי בטבריה, ואני בכיתה ד', נערך משום מה טקס הזיכרון להרצל באיחור של יום - ומטבע הדברים ניצח עליו אבא, מנהל ביה"ס. בעוד התלמיד דויד בֶּן-קִיקִי, זמר הטקסים הקבוע, שר ברגש את השיר "כינרת, כינרת, אליך נכספת כל נפש מאז!" נקרא פתאום אבא הצידה, חזר אל הבימה כשמברק בידו, היסה את דויד באמצע השיר ובישר לנו בקול רועד: "ביאליק מת!!!" – וכולנו, תלמידים ומורים, עמדנו על רגלינו ומיררנו שעה ארוכה בבכי... מה אומרים היום התאריכים כ'-כ"א בתמוז וכמה יודעים עדיין, כי אלה ימי פטירתם של הרצל וביאליק?
מעניין, שדווקא בימים אלה נזכרה הכנסת בהרצל וקבעה לו יום זיכרון ממלכתי. אך אין ספק, כי "השער" של הרצל נשתנה זה מכבר, ללא-הכר: פעם היה זה Herzl (מלשון Herz, "לֵב" בגרמנית), כלומר "כל עוד בַּלֵּבָב פנימה נפש יהודי הומיה!" - אך מאז עברנו ל"הֶרְצֶלִים" וללֶב לבָאיֶב... בימים ההם הקפיד אבא לעטר את תעודות המעבר מכיתה לכיתה בבולי הקהק"ל – ומדי שנה, ביום הולדתי, היה מעניק לי תעודת "נטיעת עץ" ביערות הקהק"ל. כל התעודות הללו, היקרות לי כל-כך, שמורות עד היום באלבום הילדות שלי!
* * *
מה פלא, אם החינוך לאהבת הארץ ומורשת הקהק"ל עוברים במשפחתנו בירושה מדור לדור, שלובים זה בזה ועולים בקנה אחד: אלון, בן הזקונים שלי, הולך (פשוטו כמשמעו!) בדרכי סבו ואביו - ומאז היותו בכיתה ה' הוא חבר ב"חוגי הסיירות" של הקהק"ל (ע"ש אורי מיימון) ומתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה.
אך מסתבר, כי בדור השלישי כבר נטמעה הקהק"ל והפכה חלק מן ה"גֶּנִים". את חֲטָאַי אני מזכיר: כשהחל אלון ללכת לגן, לא עלה כלל על דעתי לפרש לו תחילה את משמעות הכינוי המפחיד "טְרוֹם חובה". אך הוא עצמו מצא פתרון לצירוף המלים המוזר, ובסיומו של השבוע הראשון בגן בישר לי בשובו הביתה: אבא! אני כבר יודע למה קוראים לגן "טרום חובה" – כי חובה לתרום לקרן הקיימת...

(דברים, שרק את חלקם הצלחתי לומר בשחזורו של טקס הביכורים ב"מקום בלב", רעננה, שבועות תשס"ה)