"השורשים שהניבו פירות"

תחקיר ועריכה: תחיה צייחנר

אביב 1959. רעננה, המושבה הירוקה והפסטורלית המונה כ- 12,000 תושבים, מגלמת בהתהוותה את הרעיון הציוני שעיקרו התיישבות ובניית הארץ ואת הצביון הייחודי בו ספוג ניחוח ארץ ישראל הישנה והיפה: העשייה למען הכלל, הפשטות, התמימות, הזיקה למולדת והאחווה. 

במדרכות הצרות משני עברי רחוב אחוזה, מתהלכים להם התושבים ומהנהנים זה לזה לשלום. ילדים מפזזים ומנתרים בעליצות וללא מורא. מכוניות ועגלונים חונים משני צידי הרחוב, אך המועצה אינה מתירה לקשור את רתמת העגלה והסוסים, חלילה, לגזעי העצים העלולים להישחת...

מול ביתנו ניצב בהדרו בית הספר הראשון "העממי" - ממלכתי א', במתחם המועצה המקומית, ובעורפה ניצבים בהוד בריכת המים, מגדל השמירה ובית הכנסת הגדול. 

גם ברחוב אליעזר יפה לומדים ילדי המושבה בבית הספר ממלכתי ב', אשר נבנה "כזרם עובדים" 10 שנים קודם לכן.

במערבו של רחוב אחוזה ממוקם לו בית הספר הממלכתי דתי "יבנה", שהעתיק את משכנו משנת 1936 למשכנו הנוכחי ב– 1949.

במרחבים אינסופיים מפוזרים בתים נמוכי קומה, בעלי גגות רעפים, עצי פרי ונוי המוקפים בחצרות רענניות אופייניות. 

המושבה מכותרת בשדות ופרדסים מוריקים ומלבלבים, המפיצים ריח ניחוח משכר שכה מאפיין את מושבות השרון.

באותו אביב פורח של שנת 1959 תלמידי כיתות ח' בבתי הספר היסודיים ברעננה: ממלכתי א' ("מגד") וממלכתי ב' ("ברטוב") נקלעו לצומת דרכים משמעותי בחייהם: היכן ימשיכו את לימודיהם העל יסודיים?

מלבד תלמידי ביה"ס "יבנה", שפנו ברובם למוסדות חינוך מהזרם הדתי, יתר התלמידים נאלצו לפנות לבתי ספר תיכוניים במושבות השכנות או אפילו בתל אביב. 

מדובר היה בבני נוער איכותיים כבני 14, רענניים טיפוסיים, רובם חברים בתנועות הנוער: מכבי, מחנות העולים, בני עקיבא או התנועה המאוחדת. נוער אנרגטי, יצירתי, מוכשר, שנון ומלא חדוות נעורים תוססת.

בשנת 1936, עם גמר לימודיהם של הבוגרים הראשונים של בית הספר העממי נפתחו  "כיתות המשך" בהן יכלו התלמידים להמשיך בלימודיהם במושבה. במודעות ההרשמה לכיתות אלה אף קראו לתלמידי המושבות הסמוכות להגיע ולהירשם. 

באפריל 1948 הונחה אבן הפינה להקמת משכנו החדש של התיכון "בבית המגן" ומשנת 1949 פעל ויועד כתיכון לכל דבר, אך נסגר 5 שנים לאחר מכן - למרות מחאתו והתנגדותו הנחרצת של ברוך אוסטרובסקי מיום 2 בנובמבר 1955 "...רעננה איננה יכולה להתקיים ללא תיכון". 

רעננה השלווה של אז, שביסוס חיי הקהילה וחינוך הדור היו חרותים על דגלה מיום הקמתה – תפקדה ונשמה כעת, באופן פרדוקסלי, ללא בית ספר תיכון. 

התלמידים נרשמו למוסדות חינוך בסביבתם, כגון התיכון היוקרתי "כצנלסון" בכפר סבא השכנה, שנהג להקשיח את עמדותיו ביחס לתלמידים רענניים, והיו אף שהרחיקו נדוד עד תיכונים יוקרתיים במרכז הארץ. 

כל זאת עד לאותו יום חדש "שזרח בשמי רעננה", ובישר כי עידן חדש הפציע... 

יום שיהווה שינוי דרמטי והיסטורי בתולדות רעננה ותושביה לאורך הדורות.

במרכז המושבה, בלב עצים עבותים, שכן בית אוסטרובסקי, שהיווה מוקד התכנסות תרבותית של תושבים רבים. אוסטרובסקי, ראש המועצה, נהג להאיר פניו לאנשי רעננה שבאו לקבל עצה אישית, לפתוח את ליבם, לעיין בספרים או להשאיל ספרי עיון מספרייתו העצומה, שהכילה אלפים רבים של ספרים.

באותו בוקר אביבי של שנת 1959 ניצת זיק של תקווה אצל שושנה, אמי, בתו של ברוך אוסטרובסקי, אשר חלקה בשיחה על "פתיחת התיכון" עם מספר הורים מכיתתה של בתה, אילנה: מרדכי איבשיץ, אביו של ישראל, מר גוטפריד, אביו של אריה, אביה של דליה קיטלמן ועוד מספר הורים נוספים.

לא היה צורך לשכנעם. הם נסחפו מיד בלהט הרעיון והעשייה של "חידוש התיכון".

ההורים הדינמיים פעלו במוטיבציה אדירה ובהתלהבות חדורת אמונה "ונשאו את נס המרד" בגאווה. הם פנו ללא לאות מהורה להורה, על מנת לשדל ולשכנע שלא ירשמו ילדיהם לבתי ספר זרים...ובכך הפכו את ילדיהם "לשפני ניסיון" כאשר רשמו אותם לבית ספר תיכון שטרם הוקם ועתידו לוט בערפל.

כילדה ספגתי את האוירה הרוקחת שליוותה את הציפייה הדרוכה והמתוחה לקראת הבאות. מדי יום ביומו, מבוקר עד ערב, נסובה הפעילות בסוגיית פתיחת התיכון - שהיווה את הנושא המרכזי, הפעיל והדינאמי בביתנו. כפי שמתארת אימי, שושנה, בספר "רעננה לחיות את החלום": 

"...בתקופה זו היינו כולנו מאד לחוצים. בבית שררה אווירה מתוחה, לנו ברור היה שרעננה זקוקה לבית ספר תיכון. שנאנו את הרעיון שבתנו אילנה תלמד בכפר סבא, שהרי משפחתנו מאז ומתמיד הייתה לוקאל פטריוטית. ללא לאות המשיך אבי לגלגל רעיונות הצלה, ולא הרפה. יותר מכל רצה אבי, המורה והמנהל לשעבר, לקיים בית ספר תיכון מצליח במושבה. חבריי ואני עזרנו במאבק ככל יכולתנו, הבטחנו לתושבים שבקרוב יהיה פה תיכון לכולם וחזרנו וביקשנו שלא ירשמו את ילדיהם ללמוד בבתי ספר מחוץ למושבה..." 

למגינת ליבה של אחותי, אילנה, וחלק מחבריה - אימי וההורים המעורבים בתהליך הודיעו על ביטול רישום הילדים בתיכון "כצנלסון" בכפר סבא.

סבי, שתמך כמובן בכל הפעולות בהם נקטה בתו, פעל במקביל לקידום הנושא במישור הציבורי.

באפריל 1959 אושפז ברוך אוסטרובסקי, בביה"ח בלינסון, וממיטת חוליו מסר את המושכות לסגנו, לבהרי. כמו כן מינה את יוליאן אהרון, ראש ועדת החינוך העירונית, ואת ד"ר יעקב רוזנברג מנהל מחלקת החינוך כמקדמי פתיחת התיכון. בכל תקופת אשפוזו היה אוסטרובסקי מעורב בנעשה וקיבל דיווחים מפורטים על התקדמות הנושא, כפי שממשיכה ומספרת אימי, שושנה בספר:

"...יוליאן אהרון התרוצץ בין רעננה לבית חולים, ודיווח על הקשיים והוויכוחים, הקשיב לעצת אבא ובהדרכתו קידם מהלכים. גם יעקב רוזנברג, היה מעורב בהאצת ענייני החינוך..." 

אירועים אלה חרותים בזכרוני. עלי לציין תרומתם ולהעלות על נס את  פועלם הבלתי נלאה של אנשי המעש האלה, אשר פעלו במאמצים אדירים וקידמו מהלכים נמרצים בהנחת התשתית לפתיחת התיכון.

בסופו של דבר המאבק נשא פרי, והנהלת המועצה המליצה להביא את נושא פתיחת התיכון לדיון בישיבת המועצה.

המנהל הראשון של בית הספר היה יצחק לדור, שכיהן בתפקידו במשך שנתיים.

בישיבת המועצה מיום 3 ביולי 1959 מדווח בפרוטוקול המועצה המקומית, כי "לכיתה החמישית נרשמו 62 תלמידים ויש פנייה לפתוח כיתה שישית באם יירשמו 35 לתלמידים נוספים". בישיבת המועצה מיום 13 באוגוסט מדווח בפרוטוקול, כי "נרשמו לבית הספר התיכון החדש למעלה מ- 60 ילדים, ושהוחלט לבחור בוועד מנהל לבית הספר ולהביא את העניין בפני המועצה".

ביום ה', 3 בספטמבר 1959, בשעה היסטורית לרעננה, נפתח בית הספר התיכון ובו 2 כיתות ט', שכללו 63 תלמידים. בשנת 1960 נוספו לתיכון 2 כיתות י'.

בערבו של יום רביעי חם ולח, ב- 5 ביולי 1961, כשנה לאחר פטירתו של ברוך אוסטרובסקי, בשעת בין ערביים, פסענו מרחוב ברנדיס לאזור שבו עתיד היה להיבנות התיכון על שמו של סבי, במשכנו החדש, על אדמת טרשים חולית ושוממה, שם אמור היה להיערך הטקס להנחת אבן הפינה. 

מולנו נשקף נוף הבתים הנמוכים והמטופחים של רחוב ברנדיס, שהרי הגישה היחידה לתיכון הייתה דרך רחוב ארוך זה, שהתפתל לו עד פרדס משותף. 

משמאל למיקום שכן בית קינסטלר המהודר, שניצב בלב הפרדסים "וחסם" את הגישה לאמפיתיאטרון משמאלו ולרחוב קלאוזנר החדש ולרמב"ם הוותיק. 

ומצפון לבית הספר, בעורפה של מאפיית בית אנקר, שכנו פרדסים רחבי ידיים ועמוסי תפוחי זהב, שנהגתי בילדותי לפלס בהם את דרכי לחברי כיתתי בברנדיס.

מתחם טקס הנחת אבן הפינה היה כה צנוע, כמו מרמז לנו על אישיותו של זן נדיר זה: ציוני נלהב, מחנך ואיש ספר, אדם צנוע, רגיש ומוסרי המסתפק במועט, בז למותרות, דוגל בשוויון וצדק חברתי, נאמן לערכים של עזרה לזולת ומנהיג בעל חזון. 

פלקט תלוי על בד יוטה מאולתר בישר לקהל: "כאן יוקם תיכון ע"ש ב. אוסטרובסקי". ענפי דקל תלויים על היוטה ניסו לשוות לאירוע ההיסטורי נופך חגיגי, משמעותי, מכובד, נטול ראוותנות. 

ראש המועצה, יצחק שקולניק, נשא דברים על פועלו של האיש אשר הקדיש חייו למען רעננה, וסיפר בשבחי משכנו החדש של התיכון העתיד לקום.

סבתי פייגה שפכה את כף הבנאים עם המלט לבור שהוכן מראש...תושבי המושבה וידידי הזוג אוסטרובסקי "מאחוזה א' ניו יורק" שהגיעו מאמריקה צפו בהתרגשות בהיסטוריה המתממשת לנגד עיניהם...

מאז ספטמבר 1959, ידע בית הספר מעשי שובבות של תלמידיו התוססים. 

אך בקיץ 1961, בהיותם בכיתה י"א, מונה מנהל חדש, כריזמטי, דעתן ונמרץ שהיה נחוש לנהל את התיכון "ביד רמה" ובלתי מתפשרת, דוד קורנגרין.  

וב - 1 בספטמבר 1964, סוף סוף הושק בית הספר התיכון במשכנו החדש והמודרני, ובכיתה י"א כבר זכיתי ללמוד בו יחד עם חבריי.

 

דוד קורנגרין ניהל מאבק קשה שנמשך מספר שנים לרכוש את אמונם של התושבים ולשכנעם לרשום את ילדיהם לתיכון החדש. הוא כאב בכל מאודו על כל תלמיד שהלך "לרעות בשדות זרים", אך הביא לשינוי הממשי והמשמעותי ביותר כשהחל להציב רף לימודי גבוה ולהנהיג משמעת קפדנית, מה שהוביל להישארותם של 10 תלמידים בלבד בכיתה י"ב, שעדיין לא "זכו" ללמוד במבנה החדש, שהיה בתהליך בנייה.

6 שנים לאחר כניסתו לתפקיד, תיכון אוסטרובסקי זכה בהכרה המיוחלת והפך לתיכון מבוקש ובעל מוניטין. תלמידים רבים הצטרפו, נוספו מגמות חדשות ובית הספר התפרסם ונודע ברחבי הארץ ובעולם האקדמי כתיכון איכותי ובעל שם. כך, למעשה, חזונו של קורנגרין, שהשתקף בחזונו של אוסטרובסקי, התגשם הלכה למעשה. בוגרים רבים סיימו בהצלחה קורסי קצינים וטיס והשתלבו באקדמיה ובתעשייה.

דוד קורנגרין, מנהלו המיתולוגי של התיכון במשך 35 שנה, קיבל בשנת 2009 פרס מפעל חיים על מפעל חייו, באירוע מרגש שהתקיים באמפיפארק ברעננה בו ציינו יובל 50 לתיכון.

בשנת 2003  הוסר הלוט מעל שלט הנצחה שהוצב בתיכון "אוסטרובסקי" לציון פועלו של האדם הנושא את שם בית הספר, כחלק ממגמה ערכית חינוכית וחיזוק הזדהותם של תלמידי העיר עם ההיסטוריה של רעננה. 

במעמד הטקס דיבר ראש העירייה דאז זאב ביילסקי בשבחו של אוסטרובסקי והדגיש את היותו "מנהיג ישר דרך וענו שהעמיד את חינוך ילדי רעננה בראש סדר העדיפויות הציבורי". 

ביילסקי הוסיף, כי "קיימת חשיבות רבה, שתלמידי התיכון והדורות הבאים ידעו ויכירו את האדם, אישיותו ופועלו של מי שבית הספר קרוי על שמו".

ברוך אוסטרובסקי סירב במשך כל שנות פעילותו הרבות כראש המועצה הראשון לקבל שכר על עבודתו בנימוק שאינו מוכן להרוויח יותר מפועל ברעננה.

הוא שאף לייסד בעיר מערכת חינוך שתקדם מצוינות ערכית ועשייה התנדבותית ותעודד סיוע לקהילה מתוך רגישות וכבוד לזולת. 

לצערנו, לא זכה לראות את חזונו מתממש לנגד עיניו, אך לו היה מביט כיום בבית הספר אותו הגה ותכנן, ומתרשם ממידת איכותו ורמת הישגיו, היה בוודאי מתגאה מאד במנהליו, מוריו ותלמידיו, וכן ברעננה, המושבה בת טיפוחיו, בה השקיע בדבקות ובמסירות את מלוא מרצו במשך רוב ימי חייו, שהפכה לעיר משגשגת ולפנינה ירוקה בלב השרון.