בינואר 1930 עברתי קורס מפקדים. עם גמר הקורס עברתי לשמירה ברעננה, בהלצתו של השומר הידוע מפתח תקווה אברהם שפירא. הרעננה כבר שמר יהושע מגידוף. לפנינו שמרו ברעננה חיים חרמוני וחיים קרמר (כרם).
היינו שני רוכבים ויצאנו להכיר את השדות. נוכחנו, כי יש לנו כ-1500 דונם קרקע, שנרכשה על ידי חנקין וצריך למסור אותה ליהודים.
באנו לחנקין, והוא אמר : "שמעו, בחורים, לי לא אכפת שאתם תרוויחו מהעסק הזה, אותי מעניין להבטיח את הבעלות על הקרקע".
הערבים היו עוד מעבדים את השטחים האלה. חנקין עשה איתנו חוזים, אנחנו הופענו בתור חוכרים ממנו את האדמה ומשלמים לו 5 גרוש עבור כל דונם דמי חכירה, ואנחנו רשאים להחכיר ולעבד קרקע זו כרצוננו. התחלנו להשתלט על הקרקע ולהוציאה מיד הערבים, היינו באים אל הערבי ואומרים לו : "אתה מעבד את הקרקע, אנחנו יש לנו חוזה, אתה רוצה להמשיך לעבד את הקרקע - תשלם לנו 10 גרוש לדונם, אבל, על פי תנאים הכתובים בחוזה".
צרות מירעה
פעם פרצו כמה ערבים לאחד השטחים שלנו וערבי פגע ביהושע בנבוט יהושע כרע ברך ירה באקדחו בערבי ופצע אותו בברך. בהתערבותו של הקצין גופר ובתיווכו של אברהם שפירא אצל השיך אבו-קישק, סודרה סולחה ומאז לא הטרידו אותנו יותר הערבים. היה לנו עניין גם עם סלם אפנדי, שהקרקעות שלו השתרעו על שטח גדול סביבנו, ואריסיו היו תמיד פורצים את הגדרות שלנו. הגשנו תלונה למשטרה וללא תוצאות פעם , כשביקרנו בשטח, פרץ ויכוח קשה בינינו ובין סלם אפנדי. הוא הרים את השוט והרביץ ביהושע בנוכחות הסרג'נט. לא הגבנו, כי חששנו שהסרג'נט יעמוד לצידו. כעבור תקופה ביקר האפנדי באחת החנויות ברעננה. הוא היה שתוי. החלטנו לגמור איתו את החשבון. הרבצנו בו מכות-רצח, זרקנו אותו לתוך טנדר של קודחי בארות מהרצליה, שעבר במקום, והוביל אותו ישר למשטרה. בשבילו זאת הייתה בושה נוראה, אבל הוא למד לקח.
הכפר השכן
על היחסים בין החמולות בכפר חרבת עז'ון ידענו תמיד. ידענו גם לנצל את המצב הזה, הם נזהרו מאוד מלפגוע בנו, מפני שהיה ברור להם שלמחרת נדע מי האשמים. גם אנו נמנענו לא פעם מלהיכנס בסיכסוך עם הערבים בשדה בנוכחות הרבה ערבים. סלם אפנדי היה מיודד מאוד עם הערבים בשדה בנוכחות הרבה ערבים. סלם אפנדי היה מיודד מאוד עם השומר דרויאן מכפר סבא, והוא היה המתווך בינונו. במשך הזמן יצרנו קשרים ישירים עם האפנדי וכל מנענו סכסוכים.
היה לנו גשש אחד ששמר בקלמניה חסין אבו לטריש שמו, שאברהם שפירא המליץ עליו בשמנו. הוא היה גשש טוב, אך לא התלהב ביותר לפעולה ולא פעם התחמק מלקבל עליו את הגישוש. אותי הוא לימד את תורת הגישוש. היו לנו קשרים עם השומרים בסביבה והיינו נעזרים אחד בשני. תפקידו של הגשש היה לא קל. החושים שלהם היו מאוד מפותחים. הייתה להם תפישה טובה, עין בוחנת וזיכרון טוב. הם הכירו את כל הגנבים באיזורנו. הם גם ידעו שהמשטרה מתייחסת באמון לגששים והם נזהרו מאוד. לפי החוק הטורקי, אם העיקבות מובילים לכפר, החובה על מכתר הכפר להוביל אותך לגנב. לא פעם תפסנו ערבים בגניבות]ואם הם היו מזויינים הם קיבלו במשפט 3 שנות מאסר.
פיקח ונועז
כל שומר היה משתדל לרכוש נשק מהערבים. גם אנו רכשנו לא פעם נשק באמצעות סלח-חוורי (דודו של פארס אל-עזוני). פארס אל-עזוני אירגן הרבה פושעים ועמד בראשם. בשנות המאורעות 1936-1939 פעל יחד עם אבו-דורה עד שהרגו אותו. פארס היה בחור פיקח ונועז. היה קשה לתפוס אותו. אנחנו השתדלנו על פי רוב לסדר את העניינים בעצמנו בינינו. ולא באמצעות המשטרה. כי המשטרה הייתה מעוניינת לא פעם לטשטש את העניין. בסוף 1939 הצליחו פעם הערבים ממיסקי לפוצץ את בית הבאר במספר 11.
בשנת 1936 גוייסנו למשטרת היישובים העברים, חיל הנוטרים. עברנו קורסים שונים ובגמר הקורסים שונים ובגמר הקורסים היינו מדריכים קורסים של נוטרים. תוך כדי סיורים בכפרים בשנות המאורעות הצלחתי להכיר את חמד זבטא, עריק מהצבא הבריטי, שהיה אחר כך יד ימינו של עראף עבדול ראזק. עזרא דנין, שהיה אז מפקד נפת השרון, אמרלי,שכדאי היה ליצור איתו מגע. מסרתי לדנין על הסיורים שלי בהרים ועל המיפגש עם חמד זבטא והוא התרשם מאוד.