לרוב הייתי חוזר מהעבודה לפנות-ערב, ואחר-כך יוצא מהבית למיספר שעות - פעם לבקר את השמירה בקטע, פעם להכין קבוצת טירונים טריים "חברי שורה". לרוב הייתי ממלא תפקיד אפסנאי. המלאכה היתה מרובה. היינו צריכים לנקות את הנשק שיהיה מוכן לפעולה בשעת הצורך. הנשק היה מפוזר במקומות שונים במושבה, ברפתות בסככות ובלולים. והיה צורך בעבודה מיגעת להגיע אליו. כך שראיתי את הבית שוב רק בשעות הקטנות של הלילה.
לאשתי לא הייתי מספר על התעסקותי זו בלילות, דבר שלא פעם עורר חשדות. ערב אחד, לאחר ארוחת-הערב, ארזתי בגדי עבודה ויצאתי מהבית. זה היה כבר מעבר לסבלנותה של אשתי. כאשר הרחקתי מיספר צעדים מהבית הלכה אחרי בחשאי, כדי לגלות לאן אני צועד כך. לא הרגשתי בה. ניגשתי לסדרן וביקשתי שישלחו לה את חיים ושלמה.
פניתי לאחורי, ומה עיני רואות? - אשתי עומדת מאחורי.
"מה את עושה כאן, בתלבושת כזאת בנעלי בית?" - שאלתי אותה.
והיא התקיפה אותי: "מה אתה מסתובב בלילות? יש לך בטח איזו יפהפיה שאתה מסתיר מפני".
התחננתי לפניה: "לכי הביתה, היי שקטה, אין לי כל יפהפיות בלעדייך, את יחידה לי"...
לא עזרו כל ההצטדקויות, עד שהייתי מוכרח לגלות לאהובתי את הסוד הכמוס, שהעלמתי ממנה שנים. רק אז נאותה לחזור הביתה, כשעימה החלטה נחרצת; גם היא מתגייסת ל"הגנה".