מאת: יצחק שקולניק
בתוקפנותם של הערבים הרגשתי רק אחרי מאורעות 1929. פעם בשעות הערב, יצאתי למושבה וראיתי את אברהם רבינוביץ דוהר על סוס הרתום בריתמה. הוא כנראה, חזר הביתה מהחריש בשדה נודע לו על התחלת המאורעות ועל התנפלות הערבים ביפו. בהגיעי לבית העם. נשק כמעט שלא היה בידינו. הוותיקים במושבה, שטיפלו בענייני "ההגנה", החליטו להוציא מרעננה את הנשים והילדים והזקנות ולהעבירם לכפר מל"ל שנקרא אז עין-חי. הבאנו אותם לכפר מל"ל והכנסנו אותם לבנייני הרפתות.
הגברים חזרו לרעננה. התקבצנו בבית העם. בשעה 10 יצאנו אני ופנחס פרלשטיין רכובים על סוסים לבדוק. את הסביבה. הגענו עד ביתו של גורדון, הבית האחרון בצד המערבי של המושבה אז. חזרנו לבית –העם ובדרך לא פגשנו נפש חיה. הסתבר ,שאנשים התבצרו בבית העם בפנים. את הסוסים הכנסנו למרתף של בית העם. היו שם רק 2 רובים- רובה אוסטרי ורובה רוסי. המכונאי של בארות המים, רוזנברג, כחייל ותיק מהונגריה,החזיק רובה אחד והשני היה בידי כרמלי. קבעו שתי צעקות ויללות דומה ליללת ילדים. חשבנו שאלה הם יללות של נשים ערביות, שהיו נוהגות לילל בשעות ההתקפה. כולם נבהלו מרוב התרגשות נפלטה יריה מהרובה של רוזברג. לבסוף התברר שהיללות היו יללות תנים.
ריב העדרים
מדרום למושבה שכן שבט גדול של אבו קישק, שהתקיף את פתח תקווה ב-1921. לו היו תוקפים אותנו היינו חסרי אונים לגמרי, מחוסרי נשק. הגענו למסקנה שעלינו להיות יותר מאורגנים וחזקים. התחלנו להתאמן בנשק בצריפו של י.ג. שוורץ. בשבתות היינו יוצאים לאימוני סדר, הנשק שהיה ברשותנו לאימונים היה מאוזר ופרבלום שערכו אז היה כערך הטנק. אני ואחי חיים, שגרנו בצריף, והיו לנו סוסים, סידרנו "סליק" לנשק. הכנסנו את הנשק שרכשנו לתוך צינור והטמנו את זה בבור מתחת לרגלי הסוסים. ובשעה של התקפה היינו צריכים להוציא את הסוסים, לפנות את הזבל – ואז להוציא את הסליק.
התחלנו גם לעבד שטחים של פלחה נטענו את הפרדס שלנו במספר 11, וזרענו גם בקיה. הייתה שותפות בינינו לבין שלמה ציפמן, שהדריך אותנו. הערבים, שלא היו רגילים לכך , התחילו להתנגש והעלו את הפרות על שטח הבקיה. החלטנו להיאבק בהם למען ירגישו שאדמת יהודי ועמל יהודי אינם הפקר . היינו אורבים להם בלילות , אני הייתי יוצא בלבוש שומר : אמרתי אז לשומר , משה שוורץ, שזוהי חרפה ובושה לאפשר לערבים לעלות עם עדרם על שדותינו. שמנו מארבים גם בקרבת מועדות. לאחר זמן הם התחילו לכוון גם את עדריהם לכיוון 11, שם היו והתחילו לזרוע בקיה. החלטנו יחד לתפוס את עדריהם בכל מקום.
היו בינינו התנגשויות. תפסנו לא פעם פרה והיינו נוהגים להודיע למשטרה בהרצליה. פעם התקיים משפט בפתח תקווה והוטל קנס כבד על הערבים. באחת השבתות , בשעות המוקדמות של הבוקר, יצאתי מהבית שבקצה שכונת ציפמן וראיתי מרחוק שפרות מסתובבות מאחורי לכיוון העדר. איש עוד לא היה בסביבה . התחלתי לכוון את העדר לכיוון רחוב עקיבא. הרועים הערבים הערבים הזעיקו את שכניהם והתחילו לזרוק אבנים. ראיתי שאני בצרה ושלפתי את האקדח ויריתי שלוש יריות באוויר. לשמע היריות באו במרוצה האחים יעקב ויצחק שחורי שגרו קרבת מקום. גם המשטרה הוזעקה הספקתי להסתיר את האקדח טרם בואה.
הערבים טענו שירתי בהם. הם נעצרו והובאו למישפט בפני השופט שיטרית שהיה קודם קצין משטרה. השופט שיטרית נזף בהם קשות וקנס אותם בקנסות כבדים.
אחרי המשפט פנו אלי הערבים ואמרו: מה אתה נטפל אלינו , יצחק, הרי אתה יודע שאנו על השדות שלך לא עולים ומעוניינים לשמור על יחסי שכנות טובה. עניתי להם שאני מוכן תמיד לשמור על יחסי שכנות טובה ובאותו זמן אקפיד לשמור על שדותי. היה ברור שעלינו לעמוד על טובה ובאותו זמן אקפיד לשמור על שדותיי. היה ברור שעלינו לעמוד על זכויותינו ולהיות שאטרים לפי הנוסח הערבי . ואז יידעו לכבד אותנו.
בריטים בעמדה
גרתי ברח' ציפמן , שנחשב אז קצה קו ההגנה בכיוון ההפוך לכפר חירבת עזון . על הגבעה מול גן דוד היום הייתה עמדה קיצונית שלנו. בשנת 1938 לא איישנו בקביעות את העמדות. היינו מבקרים מזמן לזמן. באחד הערבים בליל שבת חזרתי הביתה בשעה מאוחרת והרגשתי שמשיהו נמצא בעמדה. שמעתי לחש והתעורר בי חשד. ידעתי שחברי "ההגנה" לא נמצאים בשעה בשעה זו בעמדה. לי היה אקח וגם למפקד הקטע היה אקדח.
כשהתקרבנו יותר לעמדה נוכחנו לדעת שהייתה שם משטרה בריטית וגן שוטרים יהודים. כשקרבנו שאלו אותנו: מי שם? על השאלה ענו לנו: "משטרה" . הנחנו שהמשטרה הקימה מארב לערבי פאריס מהכפר חירבת עזון, מנהיג כנופיה ידוע , והם עקבו אחריו . השוטר היהודי בקבוצה הבין שאנו לא בידיים ריקות והזהיר אותנו מלהתקרב לעמדה. עזבנו את המקום תוך כדי הסתרת הנשק שהיה בידינו.
למחרת סיפרנו למפקד "ההגנה" באיזור על המקרה והוא הזהיר אותנו שאנו מסתכנים במאסר ממושך. כשאני מעביר לנגד עיני את מצבו של היישוב העברי ומצבו של כל אחד מאיתנו בתקופה ההיא שואל אני את עצמי מה הניע אותנו לנהל את המאבק הזה, ומה הניע אותי אח"כ, במאי 1940, להתגייס לצבא הבריטי אני מגיע למסקנה שהיה ברור לכולנו כחברי "ההגנה" , שאם ברצוננו לשמור על הרכוש והנפש עלינו להיות תמיד מגוייסים ונכונים לעמוד במאבק להרבה שנים ואף זר לא יבוא להגן עלינו.