מיבנה ה"סליק" היה כזה: לרובים ולמקלעים סידרו צינורות פלדה, ובכל צינור כזה 5 רובים. הכדורים בתוך בקבוקי זכוכית חתומים בשעווה. רימוני-יד וחומרי-נפץ היינו מאחסנים במחסן פלדה. בסך-הכל היו כ-10 מחסנים כאלה, סידרנו את המחסנים על-פי רוב בפרדסים, כי לא היינו מעוניינים לסכן את הבעלים. במשך לילה היינו מספיקים לסדר מחסן. לאחר בדיקת השטח מראש היינו מחליטים לאן להעביר. עם תחילת הערב היו יוצאים לשם שלמה וחיים עם כלי חפירה, חופרים בור של שנים עד שנים וחצי מטר עומק, בשעה 11-10 הייתי מצטרף אליהם, אחד מהם נשאר במקום לגמר החפירה ואני עם השני הוצאנו את המחסן והעברנו אותו למקום חדש, את המחסן היינו מעבירים לעגלה עם גלגלי גומי. העגלה היתה קלה, נמוכה, שקטה, וכך היינו עוברים ממקום למקום האזנים קשובות, העינים בולשות ובכיסים אקדח עם מחסנית מלאה.
לרוב הצלחנו לעבור בשלום מבלי לפגוש באנשים ערים. פעם קרה, שמחסן שהיה בבית-אריזה של לייטמן החלטנו להעבירו לפרדס בראון. צירפתי אז לעבודה זו את המחסנאי של קטע ב' יצחק לבקוביץ. הוא חפר את הבור וכשהגעתי אליו היה כבר הבור בעומק רב. התברר כי השטח לא היה טוב והיה צורך לחפש מקום אחר. העברנו את המחסן לפרדס דב מרגלית. הכנסנו, סגרנו, והסוונו. הבוקר התחיל להאיר והסתלקנו טרם שהחלה תנועת אנשים.
למחרת הגיע אורח קרוב של מרגלית לביקור והם יצאו לטייל בפרדס. לרוע המזל הגיעו גם למקום הזה. האורח, שנמנה בבוא הזמן לאלופי צה"ל והיתה לו עין חדה, הכיר שכאן חפירה טריה. הם חשדו כי "הפורשים" מהרצליה סחבו שם מחסן נשק מההגנה והביאוהו לכאן. לא התעצלו, חפרו וגילו את המחסן. באותו ערב פגשני מפקד הנקודה יגאל, וסיפר לי את החדשות הללו. הוא אמר לי בסוד: "מצאנו מחסן של אצ"ל..."
"איפה?" - שאלתי.
- "ליד פרדס מרגלית".
- "מה עשיתם?"
- "העברנוהו לגן-חיים".
- "למה לא באת אלי לפני העברה? הוא שלנו".
למחרת העברתי אותו משם למקום אחר.
זאת היא דוגמה אחת מרבות על החשדות, העצבנות והטירדות המיותרות שנגרמו לנו על-ידי "הפורשים".