"יחזקאל בוקס היה ממונה על ה"סליקים" ברעננה. ה"סליקים" היו בבתי-אריזה, ברפתות ובמחסנים וליד בתים ומירפסות. כשהבריטים החלו לערוך חיפושים, בעזרת מגלי מוקשים, נוצר הכרח להוציא את כל המחסנים מבתי-האריזה ולהעבירם לפרדסים.
הייתי אחד מחופרי ה"סליקים" שבפרדסים. שיטת הכנת ה"סליק" היתה פשוטה. היינו הולכים, שני אנשים, ובעזרת מין מקדח היינו חופרים באדמה, מבצעים בדיקות היכן נמצאת האדמה הקלה. המקומות היו ליד צינורות מים, כדי שמגלי המוקשים הבריטיים לא יוכלו לגלות את המחסן המוסתר עצמו. לאחר שמצאנו אדמה קלה היינו חופרים את הבור, שעומקו לפחות 70 ס"מ מתחת לפני האדמה. השיכבה העליונה הונחה בנפרד, מאחר שאותה היה עלינו להחזיר למקומה הטבעי כדי שאיש לא יוכל לגלות שמתחתיה יש "משהו". לאחר ההסוואה, גם הפועלים שנמצאו בדרך-כלל בסביבה לא יכלו לגלות את המקום בו הוטמן ה"סליק". גם לנו, למחסנאים, לא הותר להכין תרשים של המקום.
יום אחד, כשעמנואל נשרי (אורלנסקי) היה מפקד האיזור, הייתי צריך לחפור את הבור בקרבת בית-הספר הממלכתי א', שבו למעשה נערכו רוב האימונים. באתי לשם, חיכיתי חצי שעה. האחראי על ה"סליקים" יחזקאל בוקס, שהיה צריך לבוא לא הגיע. אחר-כך הסתבר שהיה חולה. אסור היה לי לגלות לאף אחד את העניין. ואז פניתי אל המפקד, עמנואל, והוא אמר לי שהוא מוכן לעזור להעביר את המחסן למקום האימונים. העברת המחסן היתה קשה לו, למפקד, מכיוון שלא היה מורגל ומתורגל בכך והייתי נאלץ להעמיס את הנשק על כתפו, לתפוס בקצה השני, ולהרים אותו על כתף לבד. כך העברנו את המחסן".