הנוטרים לקחו חלק חשוב בהגנת הקו המזרחי (קלקיליה, ג'לג'וליה, טול-כרם, טייבה), הפעולה התבטאה בהתאם לתקופות ולהתפתחות המצב מחוץ לישובים. בזמן הראשון, בימי הגפירים, היתה הפעילות העיקרית בשטח ההגנתי, כלומר אירגון השמירה האזרחית, חלוקת הנשק, הוצאת האנשים אל העמדות, והעמידה בתוך העמדות. יחידות מובחרות היינו בוחרים למארבים או לחיפושים בכפרים השכנים אחרי ראשי כנופיות או אנשי חוץ, אשר אינם משתייכים לכפר. זכורני, כי באחת הפעולות האלה הקפנו את הכפר חירבת עזון מסביב, חסמנו את מבואותיו והצבנו מישמרות בכל אחת מהכניסות. אני והקצינים של המשטרה נכנסנו באקדחים שלופים אל תוך הכפר. הדבר הראשון אשר עשינו בדקנו את "המדפא" (חדר האורחים) ואחר-כך חיפשנו מבית לבית וכל איש שאינו בן-הכפר נעצר והושם במישמר. זה היה בראשית המאורעות והכפריים, שלא היו רגילים לפעולות כאלו עמדו נדהמים ולא הבינו את הנעשה, אולי פחדו להגיב. לא פעם נכנסנו לכפר-סבא הערבית, לטירה או לקלקיליה בלילה, לפעולות חיפוש ובדיקה. חלק חשוב מתפקידנו היה אבטחת קו המתח העליון של חברת החשמל, אשר הערבים ניסו לא פעם לפגוע בו ולהפיל עמודים. למרות האבטחה הם גם הצליחו לחבל בכמה מהעמודים ובאחד המקרים גרמה חבלה זו לנזק כבד להם עצמם. שכן, עדר פרות מהכפר השכן נקלע למקום המחושמל ועשרות רבות של פרות נשרפו חיים מזרם החשמל שהתפשט בקרקע ובחוטים המנותקים.
אחד ממקומות התורפה שלנו בקו המזרחי היה משק האוצר, שנמצא היה בין כפר-סבא הערבית וקלקיליה. מי לא זוכר את עמידת הגבורה של מקום מבודד זה מול אויבים רבים. לא עבר כמעט לילה שמשק האוצר לא הותקף ועמד בחילופי יריות. בשלבים מאוחרים יותר, כאשר הוקמו יחידות המשמר הנע והוגברו יחידות הנוטרים הן חשו לעזרה ובעיקר ע"י מארבים קבועים ומתוכננים בקפדנות, דבר שמנע מהכנופיות להתקרב אל הישובים. תקופה זו היתה ראשית התקופה של צאת יחידות "ההגנה" מהגנה להתקפה גם אל מחוץ למיסגרת הישובים. מיגבלות שונות שימשו הוראות הבריטים, אשר אסרו מפעם לפעם תנועה אל השטחים הערביים. במיקרים לא מעטים הודיעו לנו הקצינים הבריטים, כי אין אנו רשאים לנוע ולצאת לכפרים הערביים או לשטחים הערביים. אולם, אנו הפרנו הוראה זו ולא קיבלנו על עצמנו את הדין. כל פעם המצאנו נימוק אחר על-מנת להצדיק את תנועתנו בשטחים האסורים. וכך יצא שהכפריים בכל הסביבה ידעו, כי משטרת הישובים העבריים ערה ונמצאת בשטח ופעולתם היתה במיקרים לא מעטים שיתוף-פעולה עימנו על-מנת לגרש זרים ומסיתים שהגיעו לכפרים הסמוכים מהשטחים המיושבים בעיקר בערבים.
לוח הפעילות היה בדרך-כלל מתוכנן ומופעל להפליא. בתוך מיסגרת הפעולות הרבות שילבנו פעולות סיור והכרת הארץ. בסיורינו הרבים בשטחים הקרובים והרחוקים הכרנו כל שביל, כל רכס, כל בית בודד וכניסה ויציאה מהכפרים. חוליות הסיורים נעו בצורות שונות - לפעמים כמטיילים סתם, לפעמים כצופים. במיקרים רבים הופענו בשטח כחוקרים גיאולוגיים או חוקרי טבע, או לומדים את מקורות התנ"ך והמקומות המוזכרים בהם. בסיורים העמוקים ביותר הגענו לשטחי ההרים העמוקים בסביבות שכם, טובז, או עמק הירדן, מזרחה מטובז, הכפרים קלקיליה עזון והעיר טול-כרם נוסף ליתר הכפרים הקטנים יותר, היו נהירים לנו לכל מבואותיהם. באחד מהסיורים העמוקים האלה בסביבות שכם ושומרון, קיפח את חייו אחד החיילים המצויינים ביותר שהיו ביחידתנו, הקורפוראל אברהם ישראלי. היה זה בקרב קצר, בעת היתקלות והתגרות בכנופיה של ערבים. למזלם של יתר חבריו הם הצליחו להתפזר בשטח ולחזור בדרכים שונות לבסיסם. אולם, לנו, לחיל הנוטרים, היה מיקרה כגון זה נוסף לצער ולכאב גם מוסיף כאב-ראש רציני של חקירות הקצינים הבריטיים וחיפוש דרכים של טישטוש המיקרה והוצאת הנוטרים מהצרה. היה צורך להוכיח, כי אנשים אלה היו בחופשה ויצאו לטייל על דעת עצמם ולא במיסגרת תפקידם וכו'. ואם מיקרה כזה היה נגמר בנזיפה, או בעונש קל, הרי זה אך ורק תודות ליוזמה ולרעיונות ההסוואה שידענו להמציא. נזכר אני, כיצד הצליח הקצין שיף לטשטש מיקרה של הריגת ערבי בגבולות כפר-סבא מאחר שהערבי ההרוג נפגע ע"י כדורי אקדח "בלתי ליגאלי". הקצין שיף הגיע למקום עם חולית קצינים בריטיים, עמד מיד על המצב, הרים פתאום את קולו והתחיל לצעוק בקולי-קולות, אולם דווקע בעברית: "אידיוטים שכמוכם, איך זה הרגתם רק אחד, ולמה לא דפקתם יותר? הן אני אמרתי לכם שתביאו אלי מיד את הרובה שבו נהרג הערבי!"
שיף צרח וצעק, קילל וגידף, ולא הפסיק לצעוק ולהרעיש עד אשר נמסר ההרוג לחולית המשטרה להחזרתו לכפרו. הקצינים האנגלים עמדו ונהנו מקיתון הקללות והצעקות של חברם היהודי ולא הבינו שבכל מישפט ובכל קללה שילב שיף דברי עידוד לעומדים על המשמר והתכוון בעיקר לחסל את החקירה של המיקרה מיד ובהקדם. מיקרים כגון אלה ודומים להם לא חסרו.
הסיורים, הטיולים והחקירות ולימוד הסביבה היו מתוכננים במיפקדת הגוש במסגרת "ההגנה", ומתוך תיאום מלא עם מפקד הנפה והמרחב. כפי שכבר הדגשתי, לא היתה זו מלאכה קשה עבורנו. תמיד היינו שמחים וששים לבצע ולמלא את הדרישות והצרכים. והצרכים היו מרובים. הנה, למשל, יש צורך ברכישת נשק ותחמושת על-מנת להגביר את כוח המגן שלנו. וגם כאן מצאנו שחיל הנוטרים לא פיגר. במיסגרת חיל הנוטרים השכנים. בעזרת היכרות זו רכשנו נשק לא מועט. אפילו בימי מאורעות, כאשר ההתנקשויות היו מעשי יום-יום, גם אז ידענו לרכוש ולקנות כלים ותחמושת. אומנם בכסף טוב, אולם עשינו חשבון שכל רובה אשר אנו קונים מאנשי הכנופיות מפחית את כמות הנשק בידיהם ומגביר את כוח המגן שלנו. והרי כאן רווח כפול. נכון, כאשר אני סוקר אחורנית ורואה בעיני רוחי את הנשק שהיה בידינו בימים ההם - את הרובים מימי נפוליון, או רובים גרמניים או רובים אנגליים מקוצצים ומקושטים בכל מיני קישוטים כמינהג הערבים - רובם חלודים חסרים-עץ, ללא סלילים, ניטענים בכדור אחד ועוד כמוהם, או האקדחים השונים והמשונים שרכשנו ואספנו, - מעלה הדבר חיוך על שפתי, האם בכזה עמדנו? אולם, ההיסטוריה הקצרה מוכיחה, כי עמדנו ועוד איך.
ביחס לתחמושת היתה נהוגה שיטה די מקורית לצבירתה. בימי יריות והתנגשויות ידענו בדרך-כלל לחסוך בתחמושת, אולם באופן רשמי ערכנו פרוטוקולים על הוצאת תחמושת גדולה יותר משהוצאה לפועל, ובאופן כזה יכולנו להעביר כמות ניכרת של כדורים ושל רימונים ליד מחסני "ההגנה". וזה מחוץ לרכישות ישירות מידי הכנופיות או מנהיגיהן, אשר העבירו כמות לא מבוטלת של תחמושת ונשק. אחד מספקי הנשק שלנו היה פאראס עזוני המפורסם מהכפר עזון, מנהיג כנופיות נועז, אשר עמד בקשרים עם משה השומר הוותיק, אשר מפיו ידענו לא פעם על תוכניות הפעולה של הכנופיות בסביבה.