בישיבת ועד המושבה מיום 5 בספטמבר 1925, התקבלה ההחלטה לחייב במסים גם את חברי "אחוזה א' ניו יורק" שנשארו בארה"ב, על מנת שהכל ישאו בנטל.
שאלות ובעיות רבות התעוררו בראשית דרכה של העבודה במושבה: חוסר מים לחקלאות, חוסר תעסוקה מפעם לפעם, בעיות בטחון, התיישבות חדשה מנותקת כמעט מסביבתה ועוד כהנה וכהנה. למרות זאת, היה למושבה אופי מיוחד מיום שעלתה על הקרקע. שלא כדרכם של ישובים אחרים, היתה העבודה ברענניה, מראשיתה, על טהרת העבודה העברית. לא הורשתה העסקת ערבים במושבה, אם כי העבודה הערבית היתה זולה בהשוואה לעבודת הפועלים היהודיים.
בשנת 1925, כשלוש שנים לאחר יסודה של המושבה, כבר נשאו בה החיים אופי ציבורי מובהק. התושבים דיברו במונחים של "אנחנו"; היתה השתתפות כללית בשמחה מחד ובצער מאידך גיסא. נוצר הווי מיוחד וערכי תרבות משותפים.
עבודת הטבק שהביאה להעסקת פועלים רבים במושבה, יצרה מושגים חדשים: קבוצות עבודה שכירות, שכר יומי ושכר חודשי קבוע, שכר על העדרות מסיבות מחלה, תוספת שכר לפועל בעל משפחה, ועוד.
המושבה הראתה סימני גידול והתרחבות. נוספו פועלים, הגיעו מתיישבים חדשים, קמו משפחות וילדים כבר התרוצצו בשדות - באין רחובות עדיין. ועד המושבה היווה כתובת לכל נושאי הכלל והפרט. הועד נבחר באסיפה מיוחדת, שזכות הבחירה בה היתה נתונה אך ורק לקומץ ה"ממברס". לנשי ה"ממברס" ולבניהם הבוגרים - לא היתה זכות בחירה. על זכות בחירה לפועלים לא רצה הועד אף לשמוע. טבעי הדבר, שהפועלים החליטו להקים ועד משלהם שייצג את ענייניהם.
יחד עם ה"ממברס" שעלו ביום הראשון על הקרקע, היו כאמור גם חמישה פועלים. מעט העבודה והבעיות שהיו מנת חלקם של פועלים אלה, לא הצריכו עדיין הקמת ועד פועלים. כאשר התעוררה שאלה בתחום העסקתם, פנו הפועלים למנג'ר - בראשונה היה זה ירחע, אח"כ ג'ק שברץ. קבוצות הפועלים הרבות, שהגיעו עם התחלת עבודות הטבק במושבה, הביאו בהכרח את הצורך להקים גוף אשר ייצג את הפועלים במקום - אם בפני מעבידיהם ואם בפני ועד המושבה, לשמירת האינטרסים שלהם.
הסתדרות העובדים - גוף הפועלים הגדול בארץ נוסדה לא מכבר. הדי קריאתה להקים ועדי פועלים במקומות העבודה, כדי לשמור על זכויות הפועלים, הגיעו גם לרענניה.
במחצית 1924, בעיצומה של עונת הטבק, הוקם ועד הפועלים הראשון במושבה. הוא כלל את החברים: משולם יבניאלי (ליפשיץ), שלמה אשכנזי ואברהם רבינוביץ. היתה זו מעין לשכת עבודה, שתפקידה העיקרי היה לחלק באופן שווה והוגן את העבודה בין הפועלים.
בעיות בעבודה לא חסרו. נוסף על הפועלים שנזקקו לעבודה כדי להתקיים, היו גם מספר "ממברס" שלא נותרה בכיסם פרוטה וגם הם הוצרכו לצאת לעבודה, כשכירים. והתקופה: אחרי שתילת הטבק, תקופת ה"המתנה", כשהדרישה לפועלים (עד לקטיף עלי הטבק) הלכה ופחתה. מרבית הפועלים התנגדו לתת עבודה ל"ממברס". הם עמדו על כך, שהעבודה תימסר כולה לפועלים המתגוררים במושבה. באותה עת התעוררה גם שאלת העסקתם של פועלים מבחוץ. פועלי המושבה ביקשו להפסיק את העסקתם של חברי קיבוץ "כביש" (שישבו באיזור בו קמה אח"כ רמתיים) שחלק מחבריו הועסקו בעבודות שונות ברענניה. תוך כדי ויכוחים בנושא, התפטר הועד הראשון ונבחר ועד פועלים חדש שכלל את החברים : נתן פרדקין, ישראל יצחקי ומנחם ברונשטיין. עבודתם של חברי הועד נעשתה כולה בהתנדבות, אחרי שעות עבודה קשה - ללא משרדים, מזכירות, או תקציב.
ככל שהלך ונתחזק מעמדו של ועד הפועלים בקרב ציבור הפועלים במקום, כן נתחזק מעמדו בעיני ועד המושבה. בחורף 1925 החריפה בעיית הדיור של הפועלים. חלק מהם היו מטופלים בילדים והיה צורך לשכנם בצורה נאותה. ועד הפועלים בא בדברים עם המנג'ר ג'ק שברץ, בדבר הקצאת מגרש להקמת צריף פועלים, שישמש למגורים ולפעילות תרבותית (הוא עמד משך שנים בפינת הרחובות עקיבא - אחוזה). הושגה הלוואה של 30 לא"י לקנית עצים לצריף; מתל אביב הובאו לוחות עץ ישנים ועבודות הקמת הצריף - עליה פיקח ישראל יצחקי - נמשכה מספר שבועות.
הצריף נבנה בהתנדבות על ידי הפועלים עצמם. היו בו ששה חדרים, שחולקו כך: שלושה חדרים למשפחות - כרמלי (מונמן), פרדקין ואברהמי. שני חדרים נוספים לרווקים שבין הפועלים, וחדר אחד, שהיה בעצם מסדרון ארוך, נועד לצרכי הכלל, לפעולות תרבות שונות.
צריף זה, שימש במשך שנים כמרכז חיי הבידור והתרבות של המושבה. הוא היה מקור לא אכזב של שירה, עליזות, שמחה וריקודים. הצריף היה חסר רצפה, אך הכל רקדו בו; לא היו בו מספיק כסאות - והכל ישבו ושרו בו. מאוחר יותר הוקמה בתוכו גם ספריה קטנה. בתקופת ה"מיתון" הקשה שלאחר כשלון ענף הטבק, נותרו פועלים רבים, וביניהם כאמור גם מספר "ממברס", מחוסרי עבודה. האחרונים דרשו מועד הפועלים, כי העבודה במושבה תחולק קודם כל בינם לבין עצמם - שהרי להם זכות ראשונים במקום, ויתרת העבודה שתיוותר, תימסר לידי הפועלים. הם נימקו את בקשתם בכך, שהם כמתיישבים הקשורים לביתם, אינם יכולים לעזוב את המקום ולנדוד בחיפושים אחרי עבודה מחוצה לו, בעוד שהפועלים חופשיים לנוע ולחפש עבודה בכל פינות הארץ.