שבועות

"זִמְרַת הָאָרֶץ לָנוּ הֵבֵאנוּ בִּכּוּרִים..."

תחקיר: תחיה צייחנר

עם ראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל קיבל חג השבועות בכפרים, בקיבוצים, במושבים ובמושבות צביון יותר חקלאי, כשבמרכזו חידוש מסורת הבאת הביכורים ושמחת עובדי האדמה.

בעשורים הראשונים להיווסדה בלטה ברעננה אווירת חג הביכורים והורגשה בה תכונה רבה לקראתו:

ההקדשה וההשקעה בהכנת הטנא, ליקוט פירות הקיץ הראשונים מחצרות הבתים ששפעו עצי פרי מכל הסוגים, ההתחדשות בבגדים לבנים, עיצוב זר הפרחים הססגוני עם הטול שעיטר את ראשנו וכמובן הבאת יונה צחורה מהשובך – כל אלו הפכו את החג לבלתי נשכח וחרטו את הווייתו בזכרוננו.

מכל רחבי המושבה יכלו התושבים לחוש את הזיקה לטבע, את החיבור לאמא אדמה ואת אהבת המולדת, כשמאות מתלמידי בתי הספר היו פוסעים מכל פינה, עטויים במיטב מחלצותיהם הלבנות ונושאים בידם טנא מקושט גדוש בשלל פירות עונת הקיץ שזה עתה הבכירו.  

טקס השבועות בביה"ס העממי (לימים "ממלכתי א', מגד") היה מרגש, מושקע, דומיננטי ומרשים. מסביב לבימת הטקס הועמדה תפאורה של 12 "שערים" עשויים ענפי דקלים, כסמל ל- 12 שבטי ישראל. כל כיתה עמדה מאחורי שער אחר ונכנסה בתורה בצעדים מדודים לעבר ה"כוהן" שניצב מולה והעניקה לו את סלי ביכוריה.

(סה"כ 12 כוהנים עמדו מול השערים, כולם תלמידי כיתה ח', בני השכבה הבוגרת).

במרכז הרחבה התכנסו ילדי כל הכיתות יחד, יצאו במחולות ושרו "סלינו על כתפינו" ושירי חג נוספים, כשגולת הכותרת היתה הפרחת היונים הלבנות בתום הטקס כסמל לתקוות השלום, האחווה והרעות.

ילדי הגן נהגו אף הם להגיע לביה"ס העממי כדי לצפות בטקס המרכזי וכדי להקשיב קשב רב לצ'ארלס לזר ("סבא לזר"), הספרן המיתולוגי של רעננה, שנהג לאחוז בידו ספר ולהעשיר את הילדים במידע חשוב אודות חג השבועות ומורשתו כשותף, מעורה ופעיל בכל חגיגות המושבה ומועדי ישראל בצוותא עם בני הדור הצעיר.