בית הכנסת הגדול כ"גשר" לקירוב לבבות
תחקיר: תחיה צייחנר
ברוח ערב יום הכיפורים נזכרת באוירה אותה השרה בית הכנסת הגדול ברעננה ומתרפקת על הזכרונות אודותיו, שנחרתו במוחי לאורך השנים.
בתמונות (לפי הסדר): 1. רב המושבה עם אישי ציבור אחדים 2. בוני בית הכנסת 3. הזמנה לחנוכת בית הכנסת 4. בית הכנסת במראהו האותנטי שהשתמר לאורך השנים.
התמונה העליונה משקפת בעיניי יותר מכל את האחווה, ההרמוניה הרעננית ויחסי השוויון וההערכה בין חילוניים לדתיים ובין נושאי תפקידים בולטים לאזרחים מן השורה, שכה אפיינו את הווי המושבה.
אני נפעמת להביט בה ולהבין דרכה, עד כמה רחשו באותה תקופה האנשים כבוד איש לרעהו ועד כמה הרעות בין התושבים היתה עוצמתית, ללא קשר למוצאם, השקפת עולמם או אמונתם.
בתמונה מצולמים מימין לשמאל: הרב אפרים סוקולובר- רבה הראשי של רעננה, ברוך אוסטרובסקי – ראש המועצה המקומית, בן ציון זלטין (זיו) – מנהל ביה"ס העממי, ברוך ברוידא – יושב ראש ועד החינוך במועצה המקומית. ובפרופיל מימין: מר שמעונוביץ – תושב רעננה.
בתחילת שנות ה-20 התפללו חברי המושבה הצעירה בחברותא בצריף של פטרוז'נסקי.
משגדל מספר המתפללים, הוקצה עבורם חדר צנוע בבנין "בית העם", ולימים הוקם צריף בסמוך לבית העם, אליו הועתק בית הכנסת.
ב- 14/5/1934 הונחה אבן הפינה לבית הכנסת הגדול ברחוב אחוזה ליד המועצה, אשר תוכנן על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ.
בפרוטוקול המועצה מיום זה נכתב: "מוסרים לאוסטרובסקי לברך את ועד בנין ביה'כ להנחת אבן הפינה".
בניית בית הכנסת נמשכה מספר שנים, וחנוכתו נערכה בספטמבר 1939.
בערבי שבת וחג צעדו התושבים בבגדים חגיגיים לעבר בית הכנסת, ששכן בסמיכות לביתנו.
כמקובל בזמנו, באי בית הכנסת קנו מדי שנה את מקום מושבם הקבוע לעת התפילה, ושמם היה חרוט על גבי לוחית מתכת קטנה למולם.
ליד סבי, משמאל לארון הקודש, ישבו ראשי משפחות רכניץ, קצין, ליפסקי, יצחקי, קיסילר, ברגמן ולופליאנסקי. לאחר מות סבי קיבל אבי ליאון את מקומו.
נשות המושבה, שהגיעו לבית הכנסת בהופעה מוקפדת, עלו במדרגות ל"עזרת הנשים" לא רק בכדי להתפלל, אלא גם על מנת להיפגש עם תושבות רעננה...להתעדכן ולפטפט...
כילדה נהגתי להגיע לבית הכנסת מדי פעם ולעלות למקום מושבן של אימי וסבתי ב"עזרת הנשים", אשר נקנה על ידן מדי שנה לרגל תקופת החגים במחיר סמלי.
משם השקפתי מלמעלה על סבי, על אבי, על קהל המתפללים ועל החזן שהנעים את התפילות בקולו הערב והסוחף.
בכל ערב שבת היה רבנצ'ל קניגסברג הגבאי מתייצב ברחוב אחוזה בכניסה לרחבת בית הכנסת הגדול בכדי לבשר על כניסת השבת. תחילה פנה מערבה ואחר כך הסתובב לכיוון מזרח ושוב תקע תקיעות, עד שכל המושבה שמעה וידעה שהשבת הגיעה. בשנים שלאחר מכן נהגו להפעיל סירנה בכדי להודיע על כניסת השבת, אך מנהג זה פסק לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים.
בכל ערב שבת וערב חג הייתי מטפסת על השער הירוק שבחזית חצר ביתנו וממתינה לשובם של סבי ואבי מבית הכנסת, נפעמת ממראה עדת המתפללים העושים דרכם בהמוניהם כגוש אחד לבתיהם.
טבועה בזיכרוני דמותו של הרב סוקולובר, רבה הראשון של המושבה, פוסע לאיטו מדי יום מביתו הפרטי שברחוב ברנדיס, כשהוא חולף מול ביתנו מעברו של רחוב אחוזה בדרכו אל בית הכנסת הסמוך, מעוטר בזקן עבות, עטוי מעיל שחור ארוך ומגבעת שחורה לראשו.
אני זוכרת היטב את ההתכנסות ההמונית של תושבי המושבה בערב יום הכיפורים לאורך רחוב אחוזה, אשר חצתה מגזרים, עדות ואמונות ואיפשרה את חוויית ההתרועעות החברתית במפגשים מרגשים עם חברי ילדות ונעורים וותיקים ואת ההתגודדות ברחבת בית הכנסת של מאות תושבים במוצאי יום הכיפורים, לא רק לשם שמיעת "תפילת נעילה", אלא גם על מנת לספוג את האוירה החמה, המלכדת והמאחדת.
נפלא לראות עד היום כיצד גם חילוניים שכמותי מתחברים בנימי נפשם לכל מה שקשור למורשתנו ושורשינו היהודיים.
בית הכנסת הגדול שברחוב אחוזה מסמל עבורי יותר מכל את קירוב הלבבות ואת הערבות ההדדית בינינו בהיותו מרכז רוחני, תרבותי וערכי, אך יותר מכל הוא משקף בעיניי את רעננה המושבה...
גמר חתימה טובה לכולכם!