דולי אונגר ברעננה- זהו שם דבר. לפי דעתי, זהו סמל לכל אחת ואחת בדורנו! מי יתן ויזכו רבים כמותה- ועליה נאמר בתהילים, ואומרים בכל קבלת שבת: "אשת חיל מי ימצא?"
הגעתי לרעננה בשנת 1937 מחוץ לארץ מגרמניה מכרמן, ממשפחתי, משפחת הרץ, כשאני בחורה צעירה, בתו של מרדכי בן-חיים, ממשפחה אמידה, אשר חיו חיים יפים, ואני חשבתי שמקומי- בתור ציונית הוא בציון.
קלאוס, בעלי, עד 120 גם הוא עלה לארץ ב-1937, והגיע ישר לרעננה ופה התחיל את עבודתו בקיבוץ של "מכבי הצעיר" וה"חוגים" ברעננה. שנינו באנו כחלוצים, על מנת לבנות את המולדת החדשה שלנו. העלייה הראשונה לארץ נחשבה משנת 1882- עלייה הראשונה של "הבילויים", אנו נחשבנו, עלייה שניה, הגענו לנמל יפו ופה בארץ חמדת אבות התחילו בעבודה חלוצית, ביום בחקלאות, בפרדס, ובלילה עם הרובה על הכתף לשמור על המולדת- וכל התחילו את הגרעין של ההגנה ברעננה.
בימים אלה הכירו זה את זה- וכן החליטו קלאוס ודולי להקים את ביתם היהודי- בארץ החדשה- ארץ השממה- המדבר והצייה של אז, ולבנות פה בית יהודי- לתפארת. וכל היה, באותה שנה, 1937- התחתנו ברעננה, בקיבוץ- חיים חדשים- בחתונה נוכחו כל חברי הקיבוץ ואת עוגת הכלולות הכינה הכלה במו ידיה- בכבודה ובעצמה- והציפוי והקישוט היו תפוחי זהב- תוצרת הארץ, תוצרת רעננה. הרב שערך את טקס הכלולות היה הרב סוקולובר ז"ל, רבה של רעננה, והטבעת גם היא הייתה והזוג המאושר עבר לגור באוהל משותף ברעננה והיו לזוג מאושר עד היום הזה. בנו את ביתם היהודי- המשמש דוגמא ומופת.
דולי אומרת: "אינני זוכרת אף יום אחד של שקט ומנוחה- תמיד היינו בפחד ובמתח כי הימים ימי המנדט בארץ והמאורעות והערבים, שהם שכנינו מכל הצדדים והמקיפים את המושבה ובדרכה את המושבה ואליה, וגם מהשכנים הרחוקים אשר היו פוקדים אותנו מידי פעם להזכיר לנו על קיומם". כך התרגלנו לחיות עם "השמירה" וה"עבודה" ועם חיי יהודים על אדמת המולדת החדשה שלנו".
עבדתי בעבודה חקלאית מהיום הראשון שהייתי ברעננה- וכן גם בפרדסים, בסידור גומות, וכל עבודה עם חיות הבית, חיות הלול, וכל הדרוש לקיום החיים התקינים, כי בחורינו גויסו להגנה, ולפלוגות השמירה במושבה. בכל הערבים- כשלא היינו עובדים ולא היינו שומרים היינו משתתפים באסיפות, וחלוקת התפקידים, לגברים, לנשים ולצעירים ולנוער דאז. אלה היו רק כמה משפחות. כל אחד תרם את חלקו, וכל אחד עשה לפי מיטב יכולתו וראו כי אין "ברירה אחרת"- אנו חייבים לשמור בעצמנו על המולדת שלנו.
לדולי הייתה סמיכות של "אחות", עד עלייתה ארצה עבדה בתור אחות בבית החולים היהודי בברלין וכן הייתה לה סמיכות של מורה להתעמלות וריתמיקה ובריאות הגוף, וכשהגיעה לארץ לפגוש את אהובה קלאוס, אשר הכירה עוד בברלין ובברמו, בגרמניה, וכאשר החליטו לעלות ארצה ולבנות ולהבנות בה, לא חששו מעבודה קשה ופה להקים את ביתם במולדת החדשה- ארץ ישראל דאז, וכשגייסו את הצעירים לשמירה ולהגנה, קלאוס היה מראשוני המתנדבים ב-1937 כשבעלי קלאוס היה יוצא לשמירות בערבים- ביום הוא היה עובד בחקלאות, עובד אדמה בתפוחי-אדמה, ובפרדס- ובערב בשמירה עם הרובה על הכתף, או האקדח בצד. אני וחברתי הילדה צמח קיבלנו פקודה והוראות לשמת בשמירה ולהגיש עזרה ראשונה לחברי ההגנה הפצועים אשר היו באזור ואשר לא חסרו גם אז, לא היה עדיין טלפון. הכל היה מתנהל ב"קשר" אחד מסר לשני והטלפון לא היה "שבור" וכך הנשים עזרו "בהגנה" וכן מילאו הנשים את התפקיד של "ההגנה" ושיחררו את הבחורים ללכת חמקומות המרוחקים ולשמור על הנשים והטף והרכוש אשר במושבה וסביבתה, וכך "האישה" שימשה "עזר כנגדו"- והייתה חלק אינטגראלי מפעולות השמירה למדו ולימדו עזרה ראשונה, הגישו עזרה ראשונה, לעבוד ב"קשר", ללמוד וללמד "קשר", להשתמש בנשק- הקצת שהיה, וגם להפעילו וללמד האחרים את הטיפול והשימוש בו.
אם יש אישה דתייה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, הרי זו "דולי" תמיד ראו אותה נוסעת על אופניה- הסמל המסחרי שלה- ספורטאית- נוסעת אפילו בשבת להגיש עזרה ראשונה לנזקקים הדחופים- אפילו בשבת- כי היא חשבה על פיקוח נפש- וכל זה בהתנדבות.
כל הרגישה בימים ההם האישה העוזרת בפעולות ההגנה- העוזרת בארץ לשמור על המדינה- הארץ שלנו- להגן על עירה ומולדתה.
רבים מאוד הם הזיכרונות אשר נכרתו בזיכרוני, וביניהם אני נזכרת במשהו מעניין, איך שיכולנו לנצל את ההזדמנות שניתנה לנו בימי המצור, בימי המנדט, כשהיה "מצב מיוחד" בארץ, ולי הייתה תעודה "מוסמכת" ואז אני, יחד עם חבר "אח מקופת חולים" דומני, ששמו אלחנן, יכלנו לבקר בבתי החברים במושבה עקב התעודה שהייתה בידינו ולדאוג להרבה דברים באותם הימים והם ימי המצור- ומצב המיוחד בארץ ואין יוצא ואין נכנס בשעת העוצר.