רעננה במעגלי ארגון ה"הגנה"

י. לנדאו
כסלו תשכ"ה
רמת-הכובש

רעננה במעגלי ארגון "ההגנה"
באחד מערבי חנוכה, עת שבת אחים גם יחד, סביב שולחנות ערוכים, לרגל הנחת היסוד לבית המגן במושבה, הבהבו הנרות הדקיקים של החג, המזכירים לאורך כל הדורות את תפארת ההוד של ימים עברו, את מאבק הגבורה של עמנו, את הכמיהה לחופש, לעצמאות והרצון העז לחיות כבני חורין במולדתם.

הועלו פרשיות של מאבק הדורות, שהשפעתן מכרעת והשלכתן גם על דורנו, וכרגיל בערבים מסוג אלה, המלווים התרגשות עצומה, יצא הקול, שעומדים להוציא ספר, ויועלו בו הפרקים מפעילות ההגנה מנבכי הזכרונות ע"י אנשי המושבה, הפרקים מפעילות ההגנה, כי חטא לא יכופר להשאירם כאגדה דמיונית, דועכת, רחוקה מהמציאות, ובמרוצת השנים, לבל תשכח התקומה לגמרי ולא יהיה לה זכר.

טבעי שהחברים שטו על גלי נוסטלגיה, והתפעמו החברים מהספורים, מתולדותיו של ארגון ההגנה ובודאי, התפעמו החברים מהספר, שיצא לאור...
והספר יספר על מעלליה ופעלה של חוליה זו – רעננה. אמרתי חוליה, באשר היה זה חלק בלתי נפרד מארגון ההגנה הארצי, שבשליחותו פעל וממנו קבל צוויו ופקודותיו.
דפי הספר יזכירו נשכחות על ימים עברו, על פעולות ענפות ומאלפות טרם קום המדינה (קטעי הסיפורים והזכרונות) שבהצטרפותם יחד יוצרים את המסכת הנאה, שבעבר היה לה ערך סגולי ומכריע (ואולי המכריע ביותר) בהקמת המדינה.
חברי ההגנה ברעננה, כעמיתיהם במקומות אחרים, ראו עצמם כשליחי אידיאה נשגבה, היו קשורים לחזון של תקומת עם וממנו ינקו כל ישותם. פעמה בלבותיהם התוחלת להקמת כוח עצמאי, הולך וגדל, של הישוב, שבכוח תנופתו והתמדתו יהווה כוח מגן לישוב, לעמידה בלתי נרתעת בעת צרה, בכל הנסיבות, המערכות והמאבקים לשם המטרה הסופית – הקמת מדינה.

מיותר לאמר, שהם, הנאמנים בין הנאמנים, היו חדורים רגש פטריוטי עמוק ולוהט. ההשתייכות (וההשתחררות) לארגון, כפי שכונה גם "השורה", היו וולונטריות. חבר שנתקבל לארגון נשבע לו שבועת אמונים, ולא זכור לי מקרה של נטישה. יחס של קדושה הוא שפעם בלבותיהם, והארגון מלא כל חלל עולמם.
לא היתה כאן בחינת "גזירה אישית", אלא גזירת ההכרח ההיסטורי, ההכרח שנבע מעומקי התחושה. הנכנס לארגון חש כבר בראשותו את סם הנאמנות וההקרבה, להיות "נכון לכל פקודה". חל שנוי משמעותי באורח חייו, ענין הדחף הפנימי, שלא הרפה ממנו, להיות מוכן ודרוך לעמידה בזקיפות קומה בשעת פורענות ובשעת מאבקים, שנראו כבר באופק. הם נשמו אויר של חזון נעלה ורוו צמאונם מהמעין הבלתי נדלה, של כמיהה, לעצמאות ורבונות ישראל, תפילת הדורות.

תמים בלבד יחשוב כי לא היו כשלונות ואכזבות. הם היו. לא הכל היה שם שפיר. לא כל הדרך היתה סוגה בשושנים. ברם תודעתם היתה כה עמוקה וברורה, כי זו היא הדרך הבלעדית, זה הנתיב שיביא להתגשמות חזונם הנכסף. לכן, לא נואשו גם כאשר הועמדו בפני תהומות ואכזבות.
אתרע מזלם של הראשונים, מארגני סניף רעננה, שהדביקו בלהט רב, את רוב תושבי המושבה.
חלפו שנים וממתי מספר להרבה מאות שהוכשרו ללוחמים.

הם אומנו בקורסים שונים, מקומיים, נפתיים וארציים. לבצועם השפיעו החברים מסירות רבה וזכורים יפה השבתות שהתאמנו למעלה מ-150 חברים וחברות. לגבי מקומות אחרים, היה בזה מן ההישג. כמובן, האמונים בחדרים אפלים ובשדה, ששם עוצבה דמותם הלוחמת. הארגון הווה מחתרת, במלוא מובן המילה.
הנוטרים ה"מן" בכינוי המקוצר, שכן בטבור המושבה, ומלא, למעשה, פונקציה ישירה של ההגנה, עם כל הסכנות שרבצו לו בפתח.
בתחילה היו קושיים, קונפליקטים ביחסים עם הקצינים הבריטיים, ולא פשוט היה הדבר, בעיקר לסרג'נטים, שהיו מפקדי החבלים או המא'זים, לגשר בינם לבין פעולות הארגון. אך במרוצת הזמן שוכנעו הקצינים, שעליהם להשלים עם מציאות זו, להעלים עין ולהסתפק "בצחצוח" ותו-לא.
יש לזכור, כי ה"מן" הווה אחת הנקודות הבולטות, אחת המצודות הגדולות והחזקות, שנתנה אפשרות נרחבת לאמון לגאלי מתחת לאפם של עינים בולשות.
היתה זו תקופה של התעוררות בישוב בערבי, שהחלו לקבל ממדים רציניים ופעולות אקטיביות נגד הישוב. מחול השדים ההרסני החל, והכנופיות, שבאו גם מארצות ערביות שכנות, נכנסו לפעולה. השלטונות הבריטים עצמו עיניהם ולא הגיבו על פעולתם.
במידה מסויימת אפשר להגיד, שהמושבה היתה טבועה בחותם הפעולות של ההגנה, ורבה היתה האהדה והאמון, שרחשו לארגון כל חלקי הישוב, והעניקו להם תמיכה רבתי.
זוכרים החברים את הרטט שאפף אותם בשעת התקבלם לארגון, והיום ההוא – היה יום גדול בחייהם, כי היתה זו זכות, כעין גולת הכותרת בחייהם ובפעלם, להשתייך באופן חפשי לצבא ללא מדים, ההולך ומוקם, להשתייך לכוח יהודי עצמאי בישראל, שהפשטות, הענווה, טוהר המידות והעממיות היו מסמני ההיכר שלו, לארגון שיינק מכסופי הדורות לעצמאות וריבונות, כבנים נאמנים ומושרשים בקרקע המולדת, השבים לגבולם.

בשנים אלה החלה במלוא עוזה הפעולה שהלכה והסתעפה במישורים שונים, שהמוסדות והשעה הטילו עליו, שהתבטאו, בעיקר, בשני מישורים: אימונים יסודיים ורכישת נשק. התחיל להתגבש הכוח והוקמו הדפוסים והארגון עסק לא רק באמונים שגרתיים. בכדי להעמיק את התודעה, יצאו חבריו למרחבי הארץ לתור בה, להכיר מכמני נופה, שביליה, צוקיה, פסגותיה ומדבריה הצחיחים. בחזרם חושלו עוד יותר למאבק הנוקשה. התודעה התעמקה, כי זו היא מולדתם האחת, הקמה לתחיה.

עולה בזיכרוני אחד מהמסעות הרבים. מסע של מפקדים מאזור זה בשנת 1932, והמסלול: שכם (היא נבלוס), הג'יפטליק, לב מרכז ערבי טהור, עויין, מקום שהכנופיות שרצו בו באין מעצור. בבואם לשכם נתלווה אליהם כוח בריטי, שהווה כעין לווי, אבל ידענו, שאין זו אבטחה, שמירה על בטחונם, אלא פשוט מעקב. מה עושים פה צעירים יהודים, לבושי חקי, עם תרמילי גב על שכמם ושאר האביזרים האופייניים. ביציאה מהג'יפטליק, בקרבת טירת צבי, הסתלקו. המסע המשיך דרכו דרך העמקים לג'והרה, היא בית אולפנא למפקדים לפיקוד הגבוה. משם לבת-שלמה, ששמשה אכסניה נאה לתרגולים.

אנו נוכל להוסיף ולאמר בבטחה, שאנשי רעננה נענו לתביעות שהוטלו עליהם, וחשו במעמקים את תחושת השליחות הלכה למעשה.

היתה זו תורה שלמה, וכמובן עם כל רכישה נוספת גדלו והתרחבו הבעיות.
ראשית, החזקה נאותה. שבעת הצורך, יהיה הנשק ראוי לשמוש, הוצאה מהירה, ובעיקר הסתרתו מעיני השלטון הבולש, ששם לו למטרה בכל הדרכים, לגלותו ולפרק את הישוב מנשקו המגן.

התקופה סוערת ודרמתית. בהשקיפך לאחור, רשאים החברים לאמר בגאווה שאכן לא לשוא עמלם. תרומותיהם היו נכבדות להשגת היעד. ואנו נוכל להוסיף ולאמר בבטחה, שאנשי רעננה נענו לתביעות שהוטלו עליהם וחשו במעמקים את תחושת השליחות הלכה למעשה.
אפשר ואפשר להרבות ולספר על פרשת הסליקים – מחבואי הנשק. הולכים ונשכחים הלילות האפורים והעבודה המפרכת והמסובכת של העוסקים במלאכה זו.
טבעי הדבר, כי המועסקים במלאכה קדושה זו, נשארו אלמונים גם מעיני חבריהם. יצויין גם, כי ארגון בלתי מפלגתי זה, לא נגרף בקצף של המפלגות, למעשה, הווה רשות עצמית, המאחדת רבים ועומדת מעל לכולם. בזאת היתה חיותה וחיונותה וגדולתה.
בהכנסך לארגון, כפתה המסגרת חובות קשים ולפעמים התאכזרות כלפי ביתם ועתידם. אפילו בעתות משבר ומבוכה לא נשמעו בטויי הרהורים, כי ידעו החברים שלא על טס הכסף יוגשם היעוד ותוגש המדינה.
היה כאן מיזוג נפלא של כל רבדי הישוב. פשטות, העממיות העסיסית היתה טבועה על החברים ועל רקע זה חונכו הלוחמים. יתכן, כיום לא יובנו הדברים די צרכם ויאמרו: יוצאי דופן...
הרקע החברתי הוא שקבע לא במעט. היה קסם מיוחד ביחסי החברים, בינם לבין עצמם טופחה החברות והיה הדבר למושכל ראשון. נוצרה כאן שותפות אמת, ברית אחים לנשק, למאמץ ולסבל, והמטען המוסרי נר לרגליהם.
זרים היו סיסמאות הבוסר, שפשטו אז, נשארו נאמנים למוסדות המוסמכים של התנועה הציונית והישוב, ולכן, בצדק, היה, הארגון הזרוע הבטחוני היחידי שעליו נשען הישוב והעם – הצבא של המדינה בדרך.
כאשר הסופה התקרבה לשערי הארץ, ורומל התכונן לממש תכניותיו השטניות לכבוש את הארץ, לא הסיח הארגון את דעתו מסכנה חמורה זו, שרחפה על הישוב.
במשנה מרץ החדיר הארגון ללבות החברים את תודעת ההתגוננות והעמידה האקטיבית גם נגד שונא זה עם כל ידיעתו שאין כל השוואה ביחסי הכוחות, ועשה זאת לא רק מבחינה: תמות נפשי עם פלישתים...
קצב האימונים גבר בקנה מידה רחב ביותר, החלו לאמן גילים יותר גבוהים, גילאי עמידה, להחזיק ידיהם בשלח.
מצב הגיאוגרפי של רעננה לא העמידוה בזירת הפעולות שהתרחשו בארץ, אולם החברים שותפו ושוזרו בכל פעולות הנפה ובפעולות ארציות.

הסיפורים יזכירו על סידני עלי, על פעולת הורדת עולים, שרבים מהם שוכנו בבתי החברים, בפעולות רמת הכובש ושפיים במאבק נגד חיפושי נשק, זכורים הימים שהח'ח עזבו עבודה, נסגרו חנויות וסדנאות ובהמוניהם הגיעו לישובים הנצורים, להצטרף ללוחמים, בשמירה בפעולה אקטיבית נגד הכנופיות, במגדיאל, ובכפר-סבא הערבית, ברמת-הכובש וכו'. ובפעולות שחותם מלחמת העצמאות היה טבוע עליהן. חברים רבים גויסו לנוטרות, ושרתו בפורמציות ארציות בכל רחבי הארץ, וכאן ארוכה הרשימה.
חשיבותו של הספר, שהוא של רבים. הוא לא ציון ליחידים לגיבורים. חברים יזהו את עצמם, אם כי כולם כרובם יופיעו בספר באלמוניותם. חשוב הספר למען ילדיהם ונכדיהם החינניים, שחלק כבר השתתף במאבק במלחמת השחרור. חושלו כאבותיהם, ונסללה דרכם לקראת הבאות.

הספר מציב יד לחברים שלא זכו. נפלו בטרם עת. דמויות יקרות, שותפים למעש הגדול, שבלבם הרגיש ומצפונם הטהור קנו כבודם.

נישא תפילותינו, שהדורות הבאים לא יקפלו הדגל, ימשיכו לשאתו ברמה וגם יוסיפו נדבכים נוספים, מוצקים לאהבת המולדת, לבצורה, לשגשוגה, וישמרו עליה כעל בבת עינה.

הודפס בספטמבר 2001