החינוך בארץ ישראל

החוק השני שהכנסת חוקקה: חוק החינוך הממלכתי (שאושר בשנת 1953)

חוק זה אותו יזם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, קבע שלחינוך לא תהיה זיקה למפלגה, או לזרם רעיוני מסויים.
החוק נחקק בתקופת שיטת הזרמים בחינוך, כאשר כל הורה חוייב על פיו לבחור עבור ילדיו את אחד מהזרמים האידיאולוגיים: הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם המזרחי וזרם אגודת ישראל.
חוק חינוך ממלכתי שאושר באוגוסט 1953, בא לבטל את הזרמים בחינוך ויצר את מערכת החינוך הממלכתית.
כיום קיימים במדינת ישראל בתי ספר ממלכתיים ובתי ספר ממלכתיים-דתיים וכן קיים גם החינוך העצמאי של בתי הספר של אגודת ישראל, המוכרים כלימודים במסגרת חוק לימוד חובה.

מטרותיו המוצהרות של החינוך הממלכתי היו:
"להשתית את החינוך במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ועל הנאמנות למדינה ולעם ישראל.
על אימונים בעבודה חקלאית ובמלאכה על הכשרה חלוצית ועל שאיפה לכונן חברה הבנויה על חרות, שיוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות".

הזרמים בחינוך

בתקופת הישוב העברי לפני קום המדינה, היו זרמים פוליטיים בחינוך.
המערכות החינוכיות של הזרמים הפוליטים שהתקיימו באותה עת – ימשיכו להתקיים גם בתקופת שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
התקיימו 4 זרמים חינוכיים עיקריים, אליהם הופנו תלמידי ישראל.
זרם כללי - 28% מהתלמידים.
זרם עובדים - 44% מהתלמידים.
זרם המזרחי - 28% מהתלמידים
אגודת ישראל - 8% מהתלמידים.

זרם העובדים
זרם העובדים הינו אחד הזרמים במערכת החינוך של הישוב היהודי בא"י שפעלו מראשית שנות ה- 20 תחת שלטון המנדט הבריטי, ופורק עם קבלת חוק חינוך ממלכתי בשנת 1953.
זרם העובדים החל בנסיונות חינוכיים בודדים, עיקר בהתישבות העובדת, אך עד מהרה הך לתנועה חינוכית.
משנות ה – 30 היווה את מערכת החינוך העצמאית למחצה, של תנועת העבודה.
בין הנסיונות החינוכיים בשנות ה – 20 בלטו בית הספר במושבה הר-טוב שייסד דוד אידלסון כבית ספר העמלני השיטתי הראשון בארץ ישראל, בית ספר עמלני פרטי שיסדו גם בתל אביב עם יהודה רון- פחניט שהפך בשנת 1924 לבית החינוך הראשון לילדי העובדים בתל אביב.
שלב התנועה החינוכית היה קצר.
הוא החל שנת 1918 בועידת הפועלות וכלל פעולות משותפות של מחנכים עם מוסדות חברתיים המעורבים בחינוך, בטאון המחנים עלוננו בשנת 1926-7, ומועצת התרבות של ההסתדרות הכללית.
ממועצה זו החל שלב מערכת החינוך.
במהלך שנות ה – 30 גובשו דפוסי הפעולה של הזרם בתוך המרכז לחינוך ההסתדרותי, וכן הקשרים עם מחלקת החינוך של הועד הלאומי, תחילה החזיק הזרם בעצמאותו, אך משנת 1939 נהפכו גם בתי החינוך העממים של זרם העובדים למוחזקים ע"י מערכת החינוך של הועד הלאומי.
מאז ואילך היה הזרם שותף לכל דבר במערכת החינוך של הישוב העברי, עד הקמת המדינה, והשתתף בקליטת העליה ההמונית לאחר קום המדינה, עד פירוק הזרמים בשנת 1953.
בראשיתו, בשנת 1923 היו בזרם 7 בתי ספר, 8 גני ילדים, 153 ילדים ו – 15 עובדים.
ערב קום המדינה בשנת 1948 התחנכו בזרם העובדים 28,500 תלמידים ב – 385 מוסדות חינוך, ו – 1,750 מורים וגננות, לעומת יותר מ – 140,000 בשנת 1953 כ – (70% עולים) ב – 1,850 מוסדות חינוך בהם עבדו 6,500 מורים וגננות.
ערב קום המדינה היה זרם העובדים השני בגודלו, לאחר הזרם הכללי.
בבתי ספר של זרם העובדים הושם דגש על ערכי תנועת העבודה, חינוך חברתי-ערכי לדמוקרטיה ולציונות הסוציאלסטית, תוך קשר קבוע לתנועות הנוער של א"י העובדת.
החינוך הקיבוצי והמושבי היווה את אבן התשתית לזרם העובדים, בתי ספר מחוזיים, מושבות ועירוניות, כיתות המשך, בתי ספר מקצועיים של "רשת עמל" ובתי ספר חקלאיים.
הזרם הדגיש בתוכניות הלימודיים את השיחות הקבועות בענייני אקטואליה, ידיעת הארץ, ידיעת העם, תולדות הציונות בכלל ותנועת העבודה בפרט.

בית חינוך
כינוי שניתן בתקופות הישוב לבתי- הספר שהיו שייכים לזרם העובדים, ייחודו העיקרי של בית חינוך היה באקלים הפדגוגי שאפף אותו, שבא לידי ביטוי בקשר הדוק בין עובדיו וחניכיו לבין חברת המבוגרים שסבבה אותו.
מבחינה מכנית אופיינו בתי החינוך ברמות גבוהות בהתישבות העובדת ורמות בינוניות בערים של כוללנות וסגירות.
הכוללנות באה לידי ביטוי בשילוב הארגוני שבין הלימוד הפורמלי.
החינוך המשלים ותנועותה נוער, הסגירות התבטאה בזיקה חזקה לקהילה המקומית, סגירות מפני החברה הרחבה.
סימן ההיכר התוכני של בית החינוך היה שילוב של עבודה ומשק, חברת הילדים ולימודים לפי שיטת הנושא המרכזי, המקור לכך היה צירוף העיקרים של הפדגוגיה הפרוגרסיבית, עם האידיאלים החברתיים של תנועת העבודה. שלושת היסודות הללו של עבודה, חברה ולימודים קיבלו ציביון שונה והערכה שונה בקהילות השונותף ככל שזרם העובדים התרחב והתמסד וככל שגדל מספרם של המורים שהיו רחוקים ממשנת החינוך הפרוגרסיבי ומהשקפת העולם הפועלי.
מראשיתם ביקשו בתי החינוך לתרום לשינוי פנים של כלל בתי הספר בארץ, הרקע הוא שאיפתם של חברי העליות החלוציות הסוציאליסטיות להקים חברה חדשה, ותפיסתם את חיוניות השליטה במוסדות החינוך, כחלק מתפקידיה של המפלגה הדומיננטית הפוליטית.
מגמת ההכשרה וההכוונה לחיי כפר וחקלאות, לצד החינוך האידיאולוגי ברוח הסוציאליזם הציוני, הביאה לידי הקמתם של בתי חינוך מחוזיים ופנימיתיים בקרבת ת"א, חיפה ועמק יזרעאל שיועדו למסיימי בתי הספר העממיים העירוניים, וכהמשך להם באוירה התישבותית.
עיקר ייחודם היה בשירות העצמי של התלמידים, לימודי חקלאות, אוירה נינוחה, לימוד תולדות תנועת העבודה ובזיקתם לתנועות הנוער החלוציות ופחות בתוכני הלימוד וברוח העבודה.

זרם המזרחי
עם ביטול שיטת הזרמים וחקיקת חוק חינוך חובה בוטל גם זרם המזרחי. במקומם קמה מערכת חינוך ממלכתית של המדינה, חינוך ממלכתי דתי – ממשיכתו של זרם המזרחי.
בעברו ראה עצמו החינוך המזרחי מחוייב להעמיק את הזדהות הלימודים עם המורשת המסורתית, כמורשת לאומית מובהקת.
בצד דרישותיו הדתיות בתחום קיום מצוות, עמדה מדיניותו החינוכית על גילוי פתיחות כלפי החברה הכללית.
ברוח זו פיתח בית הספר של המזרחי בתלמידיו דימוי עצמי של שותפים מלאים במפעל הציוני, מעורבים באחריות לשגשוגו ומעורים בחברתו.
התשתית של זרם המזרחי היו המפלגות הציוניות ארץ ישראל.
מזרחי והפועל המזרחי, בתקופת הישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה. הבניית החינוך באמצעות מינהלות חינוך נפרדות בחסותן של המפלגות הפוליטיות השונות ביטאה לא רק ייחוס משמעות עמוקה להבדלים האידיאולוגיים ביניהן, כי אם גם הערכה לחשיבות הפוליטית המגייסת של החינוך, הזרמים היו התארגנויות אידיאולוגיות, אסכולות פדגוגיות, גופים מינהליים ושרות שנתנו המפלגות לחבריהן, הסדר זה נועד להבטיח לכל קבוצה את הזכות לחנך את ילדי חבריה ברוחה.

ינואר 2011