מתוך: "בטאון המועצה המקומית" מס' 8-9 , 1966
טקס הקדשת ביה"ס הממלכתי א' ע"ש המורה משה מגד ז"ל / עמ' 28-30
הטקס נתקיים ביום ג' 14.6.66 על משטח הדשא לפני הכניסה הראשית לביה"ס, בנוכחות אלמנתו, הגב' לאה מגד, שני בניו הסופרים אהרון ומתי מגד, ביתו שושנה ומשפחותיהם, קהל מוקיריו וקרובי המשפחה, בנוכחות ראש המועצה המקומית וב"כ משרד החינוך.
פתח מנהל ביה"ס, מר דוד יואלי, שציין כי קריאת שם ביה"ס ע"ש המנוח מהווה פרעון חוב קדוש שלביה"ס הזה, אשר לו הקדיש את מיטב כוחותיו ומרצו.
אחריו דיבר ראש המועצה, מר י. שקולניק, שאמר כי מחובתה של המושבה להציב ציוני-זיכרון דווקא לאותם אישים אשר פעלו בתוכנו בקנה-מידה מקומי, ושהם מהווים "האילנות המקומיים" בגננו, שבצילם חסינו במשך שנות קיומם במחיצתנו, ולדאוג לכך לבל יאבד זכרם ביער האילנות הגבוהים של האומה... אמונתו הרבה בעבודת כפיים וביצירה עצמית מהווים ערך חינוכי רב כשלעצמם.
דברי הערכה נשאו גם ה"ה א.שמאלי בא כוח משרד החינוך, ב. וולפוביץ' - מזכיר מועצת פועלי רעננה, י. ברטוב - מנהל ביה"ס ממלכתי ב', שסיפר על צעדיה הראשונים של מושבתנו בשדה החינוך, ורוחו החלוצית של המנוח.
ה' מתי מגד הודה בדברים נרגשים למועצה המקומית ולכל המוסדות והאישים שפעלו להצבת ציון זה לזכרו של אביו.
בהסרת הלוט נתכבדה הגברת לאה מגד, אלמנת המנוח.
תלמידי כיתה ח' של ביה"ס קראו פרקי תהילים וקיצור תולדות חייו של המנוח.
אהרון מגד – על אביו
(קטעים מרשימתו שהופיעה ב"מולד" – לנשמת אבי, משה דוד ע"ה)
...בשמונה יצא ללמד. בחדר פרוץ חלונות – שני ספסלים ושולחן רעוע מעבר למחיצת המתפללים. שבעה תלמידים היו לו: אחד מישה, רוסי, צהוב בלורית כגוי, בן איכרים. אחד קזין, נער – כלונס מנוטש, חיוור לבו חולה, קולו רצוץ (מדרום אפריקה הלוהטת בא, ולאביו פרדס בתול קנים – קנים ירקרקים, שורות הולכות רחוק במישור, עד מעבר לואדי התורכי). אחד אברום, חרומף, גוף רחב-שבט, בן עגלון מרוגב, ובת האופה עצובת העיניים וגרדה הערמונית, הגבוהה, שאביה בעל הזקן האדמוני דובר גרמנית מלומדת (ובביתו עתיק הרהיטים – גלובוסים, ברומטרים, ספרים אדומי-דב זהובי-אותיות, מפות שמיים ואוקיינוסים, רב-חובל של ספינת-על-החול, על השרטון במדבר אסיאתי) ודינה, שחורת-שיער סדודית-שיער, שחיק-שיער לה, לילי, מסתורי, גן עדני...
... אבי קולו רך. כשהוא מגבירו, פניו מאדימות, משקפיו מתכהים, זיעה מבצבצת במצחו. בהפסקה – נפלטים השבעה לחצר, מתקוטטים זה על גב זה, מעמידים בקבוק על החול, באמצע, ומתחרים בחטיפתו – בצוואר. הוא יושב לבדו, הספר פתוח לפניו, עייף קרבות. ידו העוברת על שערו, הולמת ימים אחרים, שלווה...
...ידיו מלאות פסוקים, נטיות השם, נטיות הפועל, רש"י לחומש, מהרש"א לתלמוד. ביאליק, אחד-העם, קלויזנר. כשהיה מפזר דורה לתרנגולות, נשרו אותיות מבין אצבעותיו. כשמשך באספר הפרה, היו אבות-נזיקין ממעדים את רגליו. עכשיו, בשעת מנחה, כשהחול קטיפתי, כשדליקות השמים דועכות ובתים מתעטפים אפלוליות – היה נכנס לבית הכנסת לומר קדיש יתום. מלחש בעל-פה פיזום ישן, מורגל להגביה, מורגל להנמיך, - כמו אז, שם, כשאבא מעירו באשמורת אחרונה של ליל-חורף, ללמוד דף...
... אבל היתה השבת, ערב שבת בפמוטי-כסף נוצצים, והחלב ניגר עליהם, בדולח נוסף, "ויכולו השמים והארץ" על כוס יין ניצבת כנס רועד על כף יד שטוחה, בטוחה ואותה תנועה פולחנית, של הקרבת קרבן, בחלוף הסכין על צוואר החלה. מלאכי שלום, עצובים, זיכרון עיר יהודית בפולין, מושלגת, ורוחו של אבי-אבא עטופה דפי גמרא גדולים.
...מורה עברי, מי ידע חייך? – נקרע לגזרים, בנפשו יתן קולו, אהבתו– מרחם אין לה. קוטף אזניים ערלות ואצבעותיו נכוות. גוער- ונבהל מרוח גערתו. נכנס רענן, צעדיו נכונים – יוצא חבול, נכה-רוח, איש-מכאובות כל היום, וגם בלילה לא יכבה נרו. בודד, בודד ישב על מחברותיו, קורא, מוחק, כאב-על בנים... והפנים – מצח בהיר, קורן מאוד – דעת ועיניים חמות, מנחמות, ושפתיים חשוקות החלטה, ניגודו – של רוך הסנטר...
יהדות שלו – כל הדורות בחזקת הווה, מקופלים בתוכו. מן המקרא עד ביאליק, מן המשנה עד קויפמן,מן האגדה עד עגנון, ללא חיצוי, ללא חלוקות...
... עכשיו שאני בא לביתו ועומד לפני ארון מפריד, דומה נשמתו צרורה בהם. אלה הספרים שספגו נשימתו, מאור עיניו, שקרא בהם חזור וקרוא, ושנה ועיין, וטיפחם וקידשם... עולם שלם שהרמוניה והרבה יותר מכל דבר ספרים הכניס לביתו. ומהומה לא הכניס לביתו... שלא למו אצלנו, שמריבה ביניהם, וזול ייקר יחד, בניין אבני-גזית שהוא דעת התורה ודעת הארץ, ואהבת-לשון ואהבת-עם, ותו לא.
שלום במרומיו שלוה בארמונו. אור – תמיד נוגה מהם ויוצא על החדר. אור שמש בא מן החלון ונח עליהם. השארת נפשו. אין שלטון ביום המוות, מעין חג, כאילו שבת הגדול.