סיפורי עליה

מיכאל צ'רניאק, סירובניק
עיר מגוריו טגנורוגש בדרום רוסיה, השתייכה עד שנת 1922 לאוקראינה.
לפני מלחמת העולם השנייה, היו בעיר רחובות בעלי שמות יהודיים, בתי הכנסת פעלו, שערי המוסדות היהודיים עמדו פתוחים לכל החפץ לבוא. בשנת 1943 כבשו הגרמנים את העיר, הרסו את מוסדותיה והרגו עשרת אלפים יהודים. מי שלא נרצח או נשלח למחנות עבודה ולכלא, הסתגר ושתק. תקופה קשה עברה על היהודים ששרדו בעיר.
משפחתו של מיכאל צ'רניאק הייתה המשפחה הראשונה שהעזה לבקש מן המוסדות אישור עלייה לישראל. בשנת 1988 קיבל מיכאל סירוב עלייה לחמש שנים, אבל מיכאל לא נכנע, הוא לחם על זכותו לעלות, חזר שוב ושוב למשרדים הממשלתיים וקיווה שיבטלו את רוע הגזירה; בינתיים הקים אירגון של סירובניקים וקרא שמו 'לחיים'. האירגון סייע לסירובניקים שפוטרו מעבודתם וזכויותיהם נשללו. מיכאל, מהנדס מחשבים במקצועו, היה עד למתן הסירוב לעלייה עובד בכיר בחברה שמנתה שלושים עובדים. כאשר פוטר קרא לו מנהל המכון בו עבד ואמר לו: "לאן אתה רוצה לנסוע מיכאל, מה אתה יודע על הארץ הזאת ישראל, שם הרי כולם ערבים!"  ניסה מיכאל להעמיד את האיש על טעותו, אך ללא הועיל. הוא פוטר. באמצעות אירגון 'לחיים' הצליחו הוא ומשפחתו איכשהו להתקיים באותו פרק זמן קשה ועגום. כעבור שנה ניתן למיכאל ולמשפחתואישור לעלייה, אולם כאשר גם משפחתה של נחמה אשתו ביקשה לעלות, עוכב מיידית אישור העלייה שכבר ניתן למיכאל. רק ב 18.5.1990 -עזבו מיכאל, אשתו נחמה והוריה ושתי בנותיהם, את רוסיה, בדרכם לחיים חדשים מעבר ל'מסך הברזל'.
המטוסשעשה דרכו ארצה, היה מלא עולים נרגשים שעתידים היו להתפזר ברחבי הארץ, במרכזי קליטה, בבתי משפחות וחברים. מיכאל שהיה מיודד עם סירובניק בשם אריה וולבובסקי, שמע מפיו על עיר ושמה רעננה, על כן ביקש להגיע אליה. לאחר שנחתו בשדה התעופה, נודע לבני הזוג צ'רניאק כי הדירה שהייתה מיועדת להם, נמסרה לאחרים. הבטיחו להם שבתוך כמה ימים יימצא פתרון, בינתיים עליהם למצוא לעצמם סידור. מכאן מתפצל סיפור המעשה לשתי גירסאות שונות.
גירסתו של מיכאל: "יום שישי. בחמש לפנות בוקר נחתנו בשדה התעופה בן גוריון וכבר כעבור שעות אחדות נוכחנו לדעת שאין לנו היכן לגור. יצרתי קשר עם ידידה מוסקבאית בשם מרה שגרה ברעננה וסיפרתי לה שאין לנו דירה. היא מיד הציעה שנבוא אליה וכך היה. באותו יום שישי אחר הצהריים, יצאנו יחד לטייל. לא הרחקנו לכת והנה באה לקראתנו אישה זרה שניגשה הישר אלי. עם האישה היה גם בעלה. "שמי ורדה," הציגה את עצמה ודמעות בעיניה, "אני רוצה ויכולה לעזור לכם." ככה בפשטות גמורה ובהתרגשות גלוייה; מישהו, כמובן, כבר סיפר לה על העולים חסרי קורת הגג. אמרתי לה: "תודה רבה, אנחנו באמת לא יודעים מה לעשות." ורדה אמרה: "נחשוב על זה, אל תדאגו. עכשיו אנחנו בדרך לבית הכנסת." נרגש שאלתי אותה: "אני יכול ללכת לבית הכנסת עם בעלך?" "כמובן," אמרה, ואורי בעלה מיד שלף כיפה והניחה על ראשי ומאז אותו רגע ועד היום אני חובש כיפה. ברוסיה התפללתי רק לפעמים, לעיתים רחוקות הנחתי תפילין, גבאי בית הכנסת בעירי לימדני איך מניחים  – והנה פה, רק הגענו ארצה וכבר אני בדרך לבית כנסת! התרגשותי גברה.  כשהלכנו ביחד, סיפרנו קצת על עצמנו. לאחר התפילה וקבלת השבת, ורדה ואורי לקחו אותנו הישר לישיבת 'בני עקיבא', אותי ואת אשתי והוריה והבנות שלנו וחברתנו מרה ממוסקבה עם בתה, כולנו נכנסנו לאולם בו התקהלו כמאתיים תלמידי ישיבה שקיבלו אותנו בשמחה גדולה. כששאלו אם אני רוצה לדבר בפני התלמידים, הסכמתי, נו, זו הייתה מן התלהבות פורצת, פשוט קמתי ונאמתי. בשבילי זאת הייתה התחלה נפלאה מאוד!"
ומכאן הגירסה השנייה, זו של ורדה: "מיכאל ונחמה היו העולים הראשונים שהבאתי לישיבת 'בני עקיבא'. הם אכן התקבלו בה בחום ובאהבה. נאומו הספונטאני של מיכאל ריגש את כולם  -העניין הוא שאת פגישתנו אני זוכרת קצת אחרת, כי נכון, כמעט עשרים שנה חלפו מאז אותו יום ואולי דברים השתבשו בזיכרונו או בזיכרוני, אבל... אני באותו יום שישי בצהריים עמדתי במטבח ובישלתי לשבת, כאשר מתווך הדירות התקשר אלי מודאג: "הבאתי משדה התעופה משפחה של תשע נפשות והדירה שהכנתי בשבילם נמסרה! בינתיים מצאתי להם סידור לכמה ימים, אבל הדירה ריקה לגמרי, אין בה כלום, כלום!"
מניסיוני ידעתי שהעולים בבואם הם חשדנים, לא יבקשו עזרה מאיש, משום כך החלטתי להחליט בשבילם, קיבלתי את כתובתה של אותה דירה ריקה, עזבתי את הבישולים, ארזתי כל מה שהיה לי בסירים ובמקרר, עוד הספקתי להגיע למכולת וקניתי מצרכים נחוצים לפני שתיסגר לכבוד שבת, ארזתי הכל ויצאתי. אני לא פגשתי את הזוג צ'רניאק ברחוב, אלא הגעתי לדירה ודפקתי על הדלת. כשהדלת נפתחה התחלתי מיד לדבר רוסית. הם כמובן אמרו שאינם צריכים שום דבר, אבל אני איכשהו נכנסתי עם החבילות והסלים. בתוך זמן קצר אירגנתי כמה שכנים שנידבו מזרונים ומצעים, צלחות וכלים, כולנו נרתמנו לסחוב כל מיני מטלטלים לדירה הריקה. לבסוף עוד הספקתי לדבר עם אבי קנטרוביץ מנהל הישיבה ולשאול אם אפשר להזמין משפחת עולים לסעודת השבת."
מיכאל: "בין אם היא צודקת או שאני צודק, מאז אותו יום שישי הזכור לי לברכה, הקשר עם ורדה ואורי לא נותק. ורדה דאגה לנו בכל נושא ועניין, היא הלכה איתנו לחנויות, לקופת החולים, לבתי הספר. היא לימדה אותנו איך לחיות בארץ החדשה. בזכותה הייתה לנו למן ההתחלה הרגשה של שייכות, כאילו רק לנו חיכו. באמת, הרגשנו שהגענו הביתה, שיש לנו  חברים. הקשר עם ורדה היה יום יומי במשך חודשים רבים. יום אחד הגיעה לדירתנו מכונת כביסה 'זוהר' עטופה בניירות וקשורה בסרטים. מתנה. זו כמובן הייתה ורדה ששמעה באיזו חנות דיבורים של מישהי שיש לה מכונת כביסה משומשת ומיותרת. לקחה אותה, סידרה אותה וארזה ושלחה אלינו. ורדה פתחה בפנינו את כל השערים!"
אורי: "כשהדוקטור הזה למחשבים חיפש עבודה, הוא נתקל במודעה של 'מוטורולה' שפרסמה שתי מישרות פנויות. מיכאל מיהר להתקשר לשם ונאמר לו שיש מועמדים רבים ואין לו כל סיכוי, אך מיכאל הסירובניק קורץ מחומר אחר, הוא לא ויתר, ניגש לבחינות בכתב ובעל פה ואפילו התוודה שאינו בקי בשפה האנגלית. כעבור שבוע הודיעו לו שהתקבל לעבודה, גם העמידו לרשותו מורה לאנגלית למשך חצי שנה. מאז המהנדס דר' מיכאל צ'רניאק עובד בכיר ב'מוטורולה'."
מיכאל: "הסתדרנו. נחמה אשתי שהיא מורה להתעמלות, מצאה עבודה. ורדה ואורי לא עזבו אותנו, הם היו לנו יותר ממשפחה. מה שחווינו איתם בחודשים הראשונים שלנו בארץ, לא היה קורה לנו בשום מקום בעולם. הגענו למדינה חדשה וזרה, באנו למקום בו לא היה לנו קרוב משפחה ובכל זאת, כל כך מהר מצאנו את החברות הנפלאה הזאת. הקשר עם משפחת פרלמן הוא קבוע ורצוף כבר כמעט עשרים שנה. בשנת 1992 עזבנו את רעננה, שכבר אז הייתה יקרה מדי לעולים חדשים, ועברנו לגור בגינות שומרון. התחלנו בקראוון והיום יש לנו בית יפה, שני ילדים וחמישה נכדים. אנחנו כבר מזמן ישראלים לכל דבר."

לריסה ויורי חפרוב
צילצול בדלת.
ורדה פותחת הדלת לרווחה. נכנסים לריסה ויורי חפרוב, זוג בשנות השישים לחייהם, שהגיע בשנת 1995 בקליטה ישירה לרעננה.
בפתח הדירה קודם כל הנשיקות, החיבוקים והפנים המאירות, ניכר שהבאים שמחים להתראות עם ורדה ואורי. בעודה מחבקת את ורדה לריסה אומרת: "מזל שיש את ורדה. בלעדיה החיים פה היו קשים הרבה יותר."יורי מהנהן. מתיישבים. לריסה ממשיכה: "ורדה'לה, נו בבקשה, אולי גם היום את יכולה עוד פעם לעזור לנו קצת?" מסוג משפטי הפתיחה שורדה שומעת לעיתים כה קרובות. היא מקשיבה. מסבירה כי לא מכבר כתבה מכתב עירעור בעניין נכותו וקיצבתו של יורי שהופסקה לאחרונה על ידי הביטוח הלאומי; היא שמכירה את ההליכים, מדגישה כמה חשוב לנהוג בחוכמה, לא להתנפל על המוסדות בהאשמות אלא להציע הצעות ופתרונות. היא כמובן כבר התייעצה עם עורך דין כי חשוב לשמוע דעתם של מומחים, חוץ מזה, היא מכירה מישהו בביטוח . הלאומי שיוכל לכוון אותה בעזרתו צריך יהיה לנסח מכתב תביעה שיעידעל מצבו של יורי ומצב משפחתו בגלל אי יכולתו לעבוד. כן, עכשיו הם זקוקים לעזרה. עד עכשיו לריסה ויורי לא דרשו דבר מאיש, פרוטה מיותרת לא קיבלו, במשרד הרווחה אין מכירים אותם. מאז עלו ארצה הם נאבקו בקשיים לא מעטים בכוחות עצמם ורק מעת לעת בעזרתה של ורדה.
ברוסיה היה יורי נהג משאית ולריסה עבדה בבית חולים בבדיקת אסירים והכנתם לקראת משפטם.זמן קצר לאחר הגיעם לרעננה, מצא יורי עבודה בבניין ולריסה החלה לעבוד במטבח בית קפה חדש ברחוב אחוזה. ורדה הייתה אז חברה במועצת העיר ויו"ר וועדת רישוי עסקים. כיוון שנפתח  בית קפה חדש, נכנסה לאחל מזל טוב, הציצה למטבח ופגשה לראשונה את לריסה. הן החלו לדבר ומאז לא נותק הקשר. לריסה: "כאשר התעוררה איזו שהיא בעיה, טלפנתי לורדה שתסביר אל מי עלי לגשת ואיך לטפל בה. כשאני מרגישה קצת בודדה ואין לי עם מי לחלק את מצב הרוח שלי, אני מטלפנת לורדה, היא תמיד מוכנה להקשיב. בשנים הראשונות נפגשנו הרבה מאוד, כמעט בכל יום. הגענו לארץ עם שני בנינו שכבר היו נשואים ואבות לילדים. צריך היה לסדר דירה, להתחיל בית ספר, לקנות ספרים ולהתרגל במהירות לכל החידושים. לנו לא היה כלום, באנו בלי כלום. כשכבר קצת הסתדרנו, קנינו את מה שהכי נחוץ, פרצו גנבים לדירה וגנבו את הכל, גם את המסמכים שלנו. ...נו, זה לא היה פשוט, עוד פעם להתחיל מהתחלה, את כל הביורוקרטיה... מובן שתכף טלפנתי לורדה והיא, בלי לבזבז רגע, רצה איתי למשטרה. . ." ורדה: "שכחתי את הסיפור הזה. יותר מדי מקרים כאלה קרו, הצורך בעזרה מיידית, עכשיו, עכשיו! להרגיע, להסביר! תמיד חשוב היה לא לעזוב את העולים ברגעי מצוקה ומשבר. אני זוכרת שלריסה ויורי לא רצו לקבל שום דבר. עצה, עזרה בענייני ביורוקרטיה וחברות זה היה בסדר, אבל לא מתנות. והנה עכשיו התעורר מחדש עניין הקיצבה של יורי ושוב אנו יוצאים למאבק, אלה תרחישים שאין להם סוף, חובתנו לסייע. צריך לעזור לאנשים טובים כאלה כמו יורי ולריסה להיקלט היטב בארץ".


מתוך הספר: "בחן ובחסד" מאת נורית חליף