לחמניות קינמון . . .
הו, רעננה של אותם ימים ראשוניים, המושבה החולית הקטנה על בתיה הפזורים ומעט החנויות ושיירות הגמלים שהילכו ברחוב הארוך, כמותו לא היה בשום ישוב אחר, והסוסים שמשכו עגלות עמוסות, והכפרים הערביים באזור, וקוצים וברקנים בחומו של הקיץ ובוץ טובעני בחורף - ומסביב פרדסים צעירים מלבלבים בחיק גבעות שרועות נמוכות ומרחבים שגבולם לא נראה לעין.
לכל אלה צריך היה להתרגל, עניין לא פשוט למי שהגיעה מניו יורק.
את הבית של זקס בו נכנסו לגור, הקיפה חצר גדולה, עכברים התרוצצו בה מפינה לפינה. החדרים היו ריקים כי רהיטים עדיין לא היו. הכניסו פנימה מזוודות וחבילות מקושרות ואת המקרר האמריקאי החשמלי תוצרת General Electric שהגיע מעבר לים, אבל, באין חשמל במושבה, לא יכלו כמובן להפעילו.
בערב ההוא הראשון, שעה שהאם פייגה אוסטרובסקי פתחה את המיטה המתקפלת שהובאה באוניה מניו יורק - לפתע, זינק לעומתה מבין קפלי המיטה עכבר קטן אפור! פייגה נבהלה, נזעקה, אפשר לשער שדמעות זלגו על לחייה, אם מחמת עייפותה, אולי בגלל הבית הזר או בגלל החולות והחום וכמובן, העכבר.
שנות ה-20, בית זקס ברח' אחוזה 136, אותו שכר אוסטרובסקי למשפחתו בהגיעם ארצה. לדברי ותיקים, היה זה המבנה הראשון במושבה בן שתי קומות.
במבנה נפתחה המסעדה הראשונה.
את לילם הראשון ברעננה בילו בני משפחת אוסטרובסקי בקומתו השנייה של הבית השכור, על גבי שמיכות שנפרשו על הריצפה, כאשר ארבעת אלפי ספרים דחוקים בתוך קרטונים שטרם פורקו, מקיפים אותם מכל עבר.
בבוקר המחרת שוב באו השכנים הטובים לעזור ולעוץ עצה, וגם בימים שאחר כך הוסיפו לבוא, סייעו לרכוש חפצים ואביזרים הנחוצים למשפחה, רהיטים הוזמנו במפעלו של אברהם קריניצי ברחוב הרצל מספר 2 בתל אביב, )קריניצי זה שלימים יהיה ראש עיריית רמת גן), ולא חלף זמן רב וכבר ניחוח תבשילים הסתחרר בחלל הבית.
כן, התרגלו. נכנסו לחנות המכולת של פטרוביצקי ברחוב האחוזה, בה הוצעו למכירה סוכר קמח וסולת, ביצים וגפרורים ושאר מצרכים להם זקוקים בני אדם למחייה בצימצום. החנות של פטרוביצקי הייתה בבית המשפחה, חדר אחד בו שימש כמכולת וחדר שני הושכר לפרידל התופרת שתפרה ותיקנה גם את בגדי משפחת אוסטרובסקי. שאר חלקי הבית שימשו את בני המשפחה. שושנה זוכרת כי בחזית הבית, לפני פתח החנות, הונחו זה על גבי זה כמה בלוקים, מעין מדרגות, לנוחות הקונים.
עם הזמן ובהדרגה, נפתחו עוד ועוד חנויות מכולת במושבה הקטנה:
המכולת של אברהמס, אחר כך חנות 'תנובה' של מנדלסון ובחלוף כמה חודשים שוב מכולת חדשה, של בלס, ועוד אחת של פרובר והמכולת של סמילנסקי ליד בית המרקחת הראשון במושבה ועוד אחת שנפתחה בביתה של רגינה הורוביץ, ומכולת נוספת בבעלותה של פייגה קאץ, סבתו של מאיר קצין, זאת נפתחה ברחוב אחוזה מספר 41. כן, כולם.
הצרכנייה הייתה בבחינת מהפיכה זוטא במושבה.
בישיבת המועצה ביום 27.12.1939 דנו, וכפי הנראה גם התווכחו לא מעט, בעניין אותה צרכנייה חדשה. בסופו של דבר הכריע היו "ר אוסטרובסקי וכך נרשם בפרוטוקול:
"סוחרי המכולת. משלחת של סוחרים בקרה בישיבה ודרשה הגנת המועצה נגד הצרכניה החדשה שנפתחה ע"י 'אחוזת רעננה'.
היו"ר ענה שאין המועצה פותחת צרכניה ואין ברשותה לסגור אותה. כן גם אין זו חנות נוספת כי אם חנותו של מר פטרוביצקי שנתחדשה תחת שם אחר, והוא נשאר מנהלה".
הצרכנייה של פטרוביצקי הייתה רק 'סנונית ראשונה' בסידרת רעיונות גסטרונומיים יצירתיים, שהרי כבר בשנת 1942 בנוסף ל'קפה פניכל 'של מר פייבל ברחוב אחוזה פינת רחוב אופסטרלנד של היום, גם למר בנימינוביץ מרדכי היה את 'קפה - מסעדה השרון' בפינת רחוב השוק.
ומר ישעיהו פרסול פתח 'קפה מסעדה' ברחוב בורוכוב פינת רחוב אחוזה, וגם גברת אידה מנדלסון פתחה מסעדה ומחלבה שנקראה 'מחלבת תרזה'. כאשר מר נחום טרלובסקי פתח לו קיוסק, עשתה כך גם גברת מלכה דיאמנט, אף היא חשקה בקיוסק משלה.
והיו כמובן האטליז של רייכנטל ברחוב רמב "ם, ועסק הקצבות של החבר וינוקור, והמאפיה של אנקר בה נאפו חלות השבת ולחמניות הבוקר המרוססות סוכר וקינמון – אוח, אותו ניחוח מאפה בלתי נשכח!
יום יום, השכם, בין חמש לשש, נהג אנקר לצאת עם חמורו, ששני סלים גדולים היו תלויים משתלשלים מגבו, לחלק לבתי התושבים לחם לבן רך ולחם שחור ארוך, הישר מן התנור. לזה השאיר את כיכר הלחם במרפסת, לאחר הניח לחמניות על אדן חלונו, והיו גם תושבים שיצאו לקראתו והמתינו לבואו של שמואל אנקר בקידמת חצרם.
אותה מאפייה ראשונה במושבה, ראוייה גם ראוייה לעוד כמה מילים בסיפור הזה. 'מאפיית אנקר' נבנתה בסימטה שהיום קרויה רחוב רזיאל )מול 'מרכז גירון'). בסוף שנות העשרים כינה אותה הבעלים שמואל אנקר בשם המופלא והריחני 'סימטת הלחם'. באותה סימטה, במגרש השלישי, עמד צריפה הפרטי של המשפחה. מאחורי הצריף, הוקמה בשנת 1929 המאפייה ולה גג רעפים אדום וארובה מעשנת. במאפייה פנימה היו מערבלי בצק גדולים וכמה תנורים. בעתיד יוקם גם מוסך עם דלתות הזזה, לאפשר הוצאה זריזה של הלחם בעבור הצרכנים שמספרם הלך וגדל. את הקמח הביא מתל אביב הבחור הצעיר יצחק בן יליד. בימי שישי נהגו התושבים להכניס תבשיליהם, ובעיקר את סירי החמין, לעומקו של התנור במאפיה, כדי לשמר את חומם עד צהרי המחרת, עד שעת סעודת השבת.
המושבה גדלה. בשנת 1930 כבר נימנו בה מאה תשעים ושמונה בתי אב, עליהם נוספו הפועלים השכירים - אי לכך לא הספיקה עוד כמות הלחם שהוביל החמור האחד. אכן, קידמה כרוכה בקבלת החלטות נבונות בעיתן:
במקום החמור יצאו עתה מדי יום שתי עגלות לחלוקת הלחם, האחת נהוגה בידי שמואל אנקר והיא רתומה לסוס לבן ,השנייה נהוגה בידי חיים פלנק ומושכה סוס חום. הסוס הלבן עשה מסלולו מן המאפייה ימינה, נכנס לרחוב רמב "ם, המשיך באחוזה והלאה לרחוב אחד העם, עד צומת רעננה - כפר סבא. הסוס החום פנה מן המאפייה מערבה, עד רחוב יהודה הלוי, הלאה לפרדס משותף ,המשיך לגבעת ח"ן ועד רמות השבים הגיע.
משנת 1946 פסקה בהדרגה חלוקת הלחם לבתים והוא נמכר רק בחנויות המכולת.
פרוטוקול ישיבת מועצה מיום :6.2.1946
"האופים המקומיים דורשים שהמועצה תעזור להסדיר את מכירת הלחם הלבן והלחמניות ולהפסיק את הכנסת רמת הכובש. האופים דורשים שהמועצה תדרוש מהחנוונים שיקנו רק אצל אופי המקום. הוחלט לעזור לאופים - שהחנוונים יקנו רק אצלם ..."
גם לחלוקת הקרח התרגלה משפחת אוסטרובסקי, זו צרכה מדי יום, מבית החרושת לקרח של אברמסקי, לפחות חצי בלוק - לצנן בו את מזונה.