בית חרושת "פרי שדה" / שופרא דשופרא
רעננה 1964-1948
מאת: כלילה קופלמן-שפיר
בית החרושת "פרי שדה" הוקם בשותפות שבין ברוך (בוזיק) רבינוביץ לבין משק משה פפר.
היוזם, ברוך רבינוביץ, נצר לדורות עובדי אדמה בדוברובן שבבסרביה.
ברוך, או בשמו הידוע והמקובל – בוזיק, התחיל בעבודת שימור ירקות – בקטן: הוא שכר חלק ממבנה במשק לויתן (בתחילת רחוב יהודה הלוי), ושם, בין עמודי המבנה, בכוחות עצמו ובידע שלו, כבש מלפפונים בפחים גדולים ושווק אותם לבתי הסעדה ולמוסדות. מהמבנה של משק לויתן הועברה הפעילות לאכסניה זמנית נוספת – בית אריזה באזור פרדסי פתח-תקוה. שם הורחב נפח הייצור.
עם שיפור העסקים הוחל בהקמת בית החרושת "פרי שדה".
בית החרושת הוקם על שטח שהוקצה ממגרשו של בוזיק, כך שהמפעל הוקם בסמיכות לביתו הפרטי (סוף רחוב יהודה הלוי דאז. כיום הבית הוא בית מס' 59 ברחוב יהודה הלוי וחלק ממנו נשאר כפי שהיה אז).
בוזיק היה אדם כריזמטי, אנרגטי, איש חזון ומוכן לסיכונים, אך טבעית הייתה ההתקשרות בינו לבין משה פפר, שהיה אחד מגדולי חקלאי רעננה.
משה פפר האמין בחקלאות – השקיע את כולו בטיפוח ענף הירקות בקנה מידה שהלך והתעצם.
החבירה של בוזיק ופפר האיצה את פיתוח במפעל בתחום שימורי ירקות ופירות.
פפר סיפק את הירקות בכך ניתן פתרון טוב לעודפי ירקות ובנוסף פתוח ענף יצור המספק עבודה ופרנסה לכל הנוגעים בדבר כולל פועלים משכבות שונות של אוכלוסיה מרעננה. עיקר התוצרת הייתה כרוב, מלפפונים, זיתים ושימורי פלחי אשכוליות. למרות מיכון בית החרושת נדרשה הרבה עבודה ידנית בתחום שימור הירקות והפירות. את הכרוב חתכו וריסקו, לאחר מכך שמו את הכרוב החתוך באמבטיות ודרכו על הכרוב ברגלים (כמובן, נעולות במגפיים המיועדות לכך).
[אני זוכרת שאני שעבדתי בבית החרושת בעבודה זו שהזכירה לי את דריכת הענבים בגתות ליצירת יין].
לאחר מכן, הכרוב "נח" להחמצה כשהוא מתובל, ובעבודה ידנית מלאו את הקופסאות וסגרו במכונה סוגרת.
למשה פפר היה פרדס אשכולית. נרכשה מכונה להפרדה ופילות האשכוליות, וגם כאן נעשתה עבודת שימור.
בבית החרושת הוקם אגף בנפרד – שעסק בייצור מלח שולחני תחת שם המותג "זק-שיא" וזאת בעקבות כניסתו של שותף נוסף לבית החרושת.
מר אטיאס שהיה סוחר ויבואן של מלח שולחני וקפה, וביוזמתו הוקם האגף לייצור מלח שולחני. חומר הגלם נחצב בסדום והובא בצורת גושים גדולים במשאית לבית החרושת. גושי המלח הומסו במתקן מיוחד. התמיסה הועברה לבריכות. לאחר טיפול בבריכה התקבלה תמיסת מלח נקיה. התמיסה הועברה למאיידים לגיבוש ובהמשך לסחיטה וייבוש. המלח שווק בקופסאות קרטון.
ייצור המלח היה בתפוקה גבוהה ועבדו ליצורו במשך 24 שעות ביממה. בשאר חלקי בית החרושת עבדו בשתי משמרות. מ-7 בערב ועד 12 בלילה. וזאת בתקופות שופעות ירקות.
מספר העובדים בזמנים טובים היה כ-100 איש.
עקב קשיים כלכליים נסגר בית החרושת בשנת 1964.
נרשם ע"י כלילה קופלמן-שפיר בשיחה עם גדעון רבינוביץ-רביב, בנו הבכור של בוזיק וברוריה ואביגדור אבן שהם, הבת והחתן של משה פפר. אביגדור עבד והיה פעיל בהפעלת בית החרושת.
הערה: אני, כלילה, בת משפחה לשרה ובוזיק רבינוביץ. שרה היא אחות של אבי שמואל קופלמן.
זכרון נוסף של גדעון: כשהוחלט על ייצור המלח הוצע מכרז לשם המותג. זכתה אשתו של בוזיק – שרה, דודתי. מאחר והמלח המיובא נקרא סכסי – היא עברתה את סכסי ל"זק-שיא".