"כיוון שלא היו במתחם חדרי הלבשה, היינו מתלבשים בביתו של מר זליג שיינקמן ז"ל, לימים "יקיר רעננה", נזכר חלוץ העבר המצטיין של הפועל רעננה, שאול ברזניצקי, שהגיע לעיר מצפון הארץ בשנת 1934 כשהיה בן חמש.
כילד מצאתי את עצמי לא פעם נגרר בהתרגשות למגרש של רעננה, תחילה יחד עם אבי יצחק. המגרש נראה בעיניי ענק, כמעט אינסופי. עשבים אולי צמחו בו, אבל לא דשא. עובדה זו לא פגמה בקסם. המגרש הישן החזיק מעמד שנים ארוכות, אבל כיום ניצב במקומו פארק על שם אורי גורדון ז"ל, ששימש שנים רבות מנהל מחלקת הקליטה והעלייה בסוכנות היהודית.
כוכבי נבחרת ישראל מתאמנים דווקא ברעננה / עמ' 81-82
היעדר חדרי הלבשה לא הפריע דווקא למגרש של רעננה לשמש כמתקן אימונים לנבחרת ישראל בשנות החמישים הראשונות.
בכלל, רעננה, ו"פנסיון קורנמל", שכלל גם בריכת שחיה ושנחשב לבית ההארחה המיוחס של המושבה, שימשו אכסניה לגיטימית לנבחרת ישראל של אותה תקופה. וכך, תחת הדרכתו של ג'רי בית הלוי רב הזכויות, ששימש לאורך השנים כמאמן הנבחרת ומכבי תל-אביב, שיחקו אצלנו אלילי ילדות שלי, כמו יהושע גלזר, גדול החלוצים, לדעתי, של ישראל בכל הזמנים, השוער האגדי יעקב חודורוב ז"ל, יצחק שניאור, יוסלה מרימוביץ, אברהם טוריקה, ישראל חליבנר, נוח רזניק וחבריהם.
כנער הסתכלתי בהתפעלות על ה"נבחרים", שנראו לי כ"אגדות דשא". כאשר הלך חודרוב לעולמו, ב-31.12.06, בגיל 79, כשמאחוריו 31 הופעות במדי נבחרת ישראל, המדינה יצאה מגידרה, כדי להביע את אהבתה ואת הוקרתה לשוער הגדול, הזכור גם כצנוע וכפטריוט.
מרטין דרוקר האגדי / עמ' 82-83
אי אפשר לדון בספורט ברעננה בלי להזכיר את מרטין דרוקר ז"ל, ולא היה דבר מוצדק יותר מאשר להסב את הרחוב בקרית הספורט של רעננה על שמו, כפי שאכן קרה ביוני 2005. שכן, מרטין, "היקה" כפי שרבים נהגו לקרוא לו, היה אפו ונשמתו של הכדורגל במושבה השרונית במשך עשרות שנים, ולא רק כדורגל עניין אותו.
מתוך חוברת לזכרו של מרטין דרוקר, שהופקה במאי 2005 ע"י "ליאור הפקות", ניתן ללמוד כי ה"יקה" עלה לארץ בשנת 1936 על רקע האנטישמיות הגואה בגרמניה, בברכת המשפחה, עם גרעין נוער שהשתקע בקיבוץ רמת-דוד. עם הזמן "התגלגל" לרעננה, שבה גרו אחיותיו של אביו. מרטין סייע בהתנדבות לכל מי שעסק בענפי ספורט שונים ברעננה. חברים הפצירו בו להצטרף כפעיל ספורט בסניף הפועל ברעננה "רק לחודש", אך בניגוד לתוכניותיו, השליחות הזאת נמשכה לא פחות מ-43 שנים. ראוי לציין, כי קודם לכן, החל מאמצע שנות העשרים, ה"מונופול" על הספורט ברעננה היה שייך למכבי רעננה, כולל קבוצת הכדורגל שלה. את מרטין הצנוע והממושקף קשה לדמיין גם כיום בלי ה"חצי השני" שלו, הלא היא רעייתו לורה ז"ל, שנפטרה בשנת 2006. לורה הגיעה ארצה ב-1939 במסגרת עליית הנוער, ונקלטה בבית הספר החקלאי עיינות, שבו התמחתה בענף הלול. כעבור שנתיים התמקמה במושב רמות-השבים הסמוך לרעננה.
הבן מירון דרוקר, שנולד לזוג ב-1953, נחשב לדמות מרכזית בשימור ההסטוריה של הפועל רעננה, תוך שימת לב מיוחדת להנצחת זכרו של אביו רב הפעלים.
נבחרת החלומות של מרטין / עמ' 83-85
עוד ניתן ללמוד מהחוברת, כי מרטין דרוקר מצא בתחילת הדרך עבודה זמנית בענף הפרדסנות.
מהר מאוד התגבשה סביבו חבורת צעירים שהספורט בנשמתם. כבעל תפקיד רשמי בהפועל רעננה, מרטין פתח במבצע רכש של כדורגלנים "מקצוענים", כביכול. ואיך קונים אותם? לא בכסף אלא ברוח. מקסי נשר, לדוגמה, שחקן לשעבר בקבוצת ה"כוח" ברלין, לא עמד בלחציו של מרטין, והצטרף. שיטת "רכש" נוספת היתה "תפוס" ככל יכולתך". שאול ברזניצקי, למשל, נהג לעבור ליד המגרש מידי יום בדרך לביתו. מידי פעם היה אוסף כדור שהתעופף אל מעבר לקווים ושולח "פס" כדי להחזיר אותו. למרטין דרוקר זה הספיק כדי לזהות את הכוכב. הוא חיזר אחריו זמן רב, עד שנעתר והצטרף לקבוצה. אלברט שנבל, שחקן כדורגל מפורסם מוינה, היה מועמד נוסף שבהמשך הצליח מרטין להביאו מהרצליה. כאשר שמע מרטין על שחקן נוסף עולה חדש, שלום פרג'ון, שהגיע מלוב, ציווה למצוא אותו. ואכן, באישון לילה, אחרי העבודה, יצאו השחקנים לחפש את הכוכב במעברה שבה התגורר, ו'משכו' אותו לקבוצה.
ומה עם פרנסה? מרטין עשה כל מאמץ להבטיח עבודה לשחקנים. מחוץ למשרד הכדורגל, כמובן. זה לא הצליח במאה אחוזים, אבל הוא זכה כך להערכת השחקנים, שראו בו אבא, אח וחבר. העבודות, אגב, לא היו קלות, אבל הצעירים מצידם לא היו מן העצלים. מקסי נשר, ששימש חלוץ מרכזי בקבוצה, מצא את פרנסתו באיסוף מפרך של תפוחי אדמה. מנחם הולצמן, שחקן הגנה, שעזר למרטין לפני המשחק ועל המגרש, עבד בהכנת לבנים לבניין.
וכך, לאט לאט, הקבוצה שגיבש מרטין דרוקר במסירות אין קץ, קיבלה צביון מיוחד. קיבוץ גלויות של ממש... ביחד, ותיקים וחדשים, עולים ו"צברים", הפכו השחקנים לגרעין של קבוצת הכדורגל הראשונה של הפועל רעננה לאחר מלחמת העולם השניה. ארבע שנים אחרי הגעתו של מרטין לארץ עלו גם הוריו. יתר בני המשפחה, שנותרו באירופה, נשלחו למחנות ריכוז ונספו בשואה.
פנקס כחול: תחילתה של קריירה ספורטיבית / עמ' 85-86
כאשר הגיע זמני, זכיתי בעצמי לקבל את ה"פנקס הכחול", עם חתימתו של מרטין דרוקר, המעיד על השתייכות לאגודת הפועל רעננה. היא נמסרה לידיי ע"י מרטין עצמו, כשחקן בקבוצת הכדורגל וכאתלט של המועדון, כשהייתי בן 15. אבי יצחק, שחקן עבר בעצמו בקבוצה ירושלמית ובהפועל כפר-סבא ומקורב להפועל רעננה לאורך השנים, קיבל את הדבר בטבעיות. אמי פרידה, לעומת זאת, חששה שהכדורגל יפגע בלימודים, ולכן פחות התלהבה מהעניין, אבל נאלצה להסכים.
התאמנתי גם כרץ למרחקים קצרים בקבוצת האתלטיקה של המועדון, אבל הזכות ללבוש את מדי קבוצות הכדורגל של המועדון היא שהיתה מבחינתי הגשמת חלום. להיכנס לחדר ההלבשה, לשמוע את שמך בהרכב, זאת היתה הרגשה נפלאה. בקבוצת הנערים זה קרה לא מעט, שכן הייתי בין השחקנים המובילים של הקבוצה.
מבין משחקי קבוצת הנערים של הפועל רעננה, זכור לי במיוחד משחק חוץ במגרש המיתולוגי של הפועל פתח-תקוה שנערך ב-1953. לאחר המשחק עליתי לעבר מסלול האתלטיקה, שהיה ממוקם מאחורי שורת היציעים הדרומית. קצת עייף, אמנם, אמנם, מהמשחק עצמו, אך מספיק "רעב" כדי לבצע את ריצת 100 המטרים התחרותית הראשונה בחיי. בהתחשב בנסיבות (עייפות מהמשחק, מסלול לא איכותי במיוחד, והעדר נעלי ריצה), גם התוצאה שבה ניצחתי (13.1 שניות במדידה ידנית), גרמה לי סיפוק. בהמשך התמקדתי יותר בכדורגל, וכמעט שלא השתתפתי בתחרויות אתלטיקה מטעם המועדון.
התאומים מזרחי עשו תרגיל הטעייה / עמ' 86
אולי בגלל הקרבה הגיאוגרפית היו לא מעט משחקים בין הפועל רעננה והפועל פתח-תקוה, שבהם השתתפתי בגילאי הנוער. באחד המשחקים האלה, שבהם ניצחנו בבית 0-3, אפילו כבשתי צמר שערים, שריגש אותי מאוד. אבל היה גם משחק בשנת 1953, שבו הובסנו ע"י השכנים הדרומיים בפתח-תקוה בתוצאה המביכה 7-0. לימים, בשיחה עם חבר ילדות ושותפי לקבוצה, שמעון מלכיאלי, שמתגורר עם משפחתו בבאר-שבע, נזכרתי כי באותו משחק שיתפה המנצחת את אחד מהתאומים אמנון ועמיחי מזרחי באמצעות כרטיס השחקן של האח התאום. לאחר שהעניין התגלה, בהתערבותו של מרטין דרוקר כמובן, פסקה ועדת המשמעת של ההתאחדות על התוצאה 0-2 לטובתנו. איזה מהפך מדהים....
בהמשך הדרך, אגב, היה אמנון לאחד מגיבורי תקופת הזוהר של הפועל פתח-תקוה, ואילו אחיו, עמיחי, שיחק גם בהפועל באר-שבע.
שער ניצחון בבאסה / עמ' 86
באותה שנה התארחה קבוצת הנערים של הפועל רעננה במגרש "באסה" ביפו (שבתחומו קיים בלומפילד של היום) למשחק ליגה. יצא לי לכבוש את שער הניצחון, 1-2, בבעיטה קשתית מחוץ לרחבה שחלפה מעל פני השוער של הפעל תל-אביב. חבר טוב אמר לי לאחר המשחק: "עשית לנו את השבוע". עם זאת, למען הגילוי הנאות, ראוי לציין, כי באותה תקופה לא היתה עדיין חלוקה של קבוצות לנערים א', ב', ג' וכדומה. בגין העובדה שלא היו מספיק שחקנים בני גילי כדי לגבש קבוצה, קיבלתי אישור מיוחד מההתאחדות לכדורגל לשחק בקבוצה עם השחקנים הבוגרים ביותר במגרש. מה שהקל עלי מן הסתם להצטיין.
הצילום שריגש את השחקנים / עמ' 87
בנובמבר 2006, באיחור של 53 שנים, התרגשנו, שחקניה לשעבר של הפועל רעננה, לגלות את עצמנו לראשונה בתמונת מחזור של המועדון. עד אז חשבנו שבשום מקום איננו "מתועדים". יוסי איסלר, שחקן עבר ותיק של המועדון, לא התעצל, פישפש בעיזבון של מרטין דרוקר, עד שגילה גם את הקבוצה "שלנו". לאחר מכן המשיך וסייע בזיהויים של השחקנים. התמונה, אגב, צולמה במגרש הישן של הפועל רעננה, שעל חורבותיו הוקם "גן גורדון", על שם אורי גורדון ז"ל.
השער הראשון שלי בבוגרים / עמ' 89
שאול ברזניצקי ומקסי משר ייזכרו אצלי כ"מצביאים" וכמנווטים של הפועל רעננה של שנות החמישים מבחינה מקצועית, בעיקר כשחקנים, אבל גם כמאמנים וכמנהיגים. שאול סייע לי ללמוד את יסודות הכדורגל, והחדיר בי, בין השאר, את ההבנה ששחקן חייב להיות מסוגל לבעוט בשתי רגליים. הוא עבד איתי "שעות נוספות" על הנושא. ואכן, במשחקי הראשון במדי הקבוצה הבוגרת, בחודש מרס 1955, חודשיים לפני שמלאו לי 18, כבשתי שער בכורה, בעונה שבסיומה עלו ארבע הראשונות כדי ליצור ליגה שניה במתכונת חדשה. זה היה במשחק שהסתיים בתוצאה 2-2 מול מכבי חדרה, במגרש הישן של הפועל כפר-סבא, ששכן כמה מאות מטרים מיקומו של בית-החולים "מאיר" כיום, ובסמוך לשדרות של פרדסים. את השער כבשתי ברגל שמאל, כשבין המקיפים אותי בפרץ של שמחה היה חברי לקבוצה שלמה נהרי, שבהמשך הפך לחלוץ מצטיין בהפועל פתח-תקוה ובנבחרת ישראל.
מבחינתי זו היתה פתיחה חלומית. לאבי יצחק ז"ל, ששימש אז גם ככתב של עיתון ספורט ארצי, זה הסב נחת מיוחדת, לא רק כאב גאה, אלא גם כמי שניסה באותה תקופה ל"דחוף קדימה" את הצעירים. לא שכחתי, כמובן, להודות בליבי גם ברזניצקי על תרומתו.
השלישיה ההונגרית של רעננה / עמ' 89
בהמשך שיחקתי גם לצידו של טיבי קראוס, מגן שמאלי טבעי מעולה, שהגיע כשחקן, לאחר המלחמה, מהונגריה, עם עוד כמה כדורגלנים שלמדו שם את יסודות הכדורגל, ונראו מאוד מקצוענים, כמו האחים יצחק, אפרים וברוך לוי.
מבין הנציגים של הדור הותיק של הקבוצה, קשה לי לשכוח בעיקר את דמותו האבהית, המחנכת והמרגיעה של נשר, הקשר המרכזי, נהג "אגד" במקצועו, שפרש, מפעילות בגיל מבוגר יחסית, לקראת אמצע שנות החמישים. לימים התפרסם בן-הזקונים של מקסי, דורון נשר, כבדרן וכשחקן באולמות תיאטרון. יתכן שאת חוש ההומור המפותח ירש דורון נשר מאבא מקסי, שהיה מתבל את האימונים ואת המשחקים ברעננה בהרבה צחוק.
מגרש חדש עם דשא / עמ' 91-92
לקראת עונת 1955-1956 עברה הפועל רעננה לשחק במגרש החדש והנוכחי, השוכן בסמיכות למה שנקראו פעם "שכונת הותיקים" ורחוב היובל. המגרש החדש נחשב לשידרוג מסויים, בעיקר משום שבניגוד למגרש ה"עשבים" הקודם, נשתל בו דשא. לעומת זאת, חלפו שנים עד שנבנו חדרי הלבשה במגרש החדש. גם החומה והיציע הוקמו מאוחר יותר.
בשנים הראשונות שימש ביתם של ארווין שטיבל ורעייתו (שבהמשך עברו להתגורר בבאר-שבע) כ"חדרי הלבשה", בדומה למה ששימש ביתו של זליג שנקמן במגרש הקודם.
בעונה הראשונה היתה חסרה גם רשת מעל החומה אשר תמנע מהכדורים הגבוהים להתעופף לכל עבר. כל-כך רחוק הכדורים היו עפים, עד שלעיתים הייתי מוצא אותם אחרי המשחקים ממש בשטח הבית שלנו, ברח' היובל 53, מדרום לשער הדרומי של המגרש.
מאמן מסוג אחר / עמ' 92
על המגרש החדש דאז של רעננה, באמצע שנות החמישים, התאמנתי גם תחת הדרכתו של שמוליק יעקובסון ז"ל. ללא ספק, הוא היה שונה לחלוטין מעמנואל שפר. ראשית, יעקובסון היה מאוד נוח לבריות, וכמעט לא ניתן היה להוציא אותו מכליו. "הוא היה מאמן שהשחקנים אהבו", נזכר ברזניצקי. מעבר לכך, יעקובסון היה יוצא דופן בכך שהפך ממאמן כדורגל למאמן כדורסל. ולא סתם מאמן כדורסל, אלא אחד ששימש מאמן בכיר בליגה הראשונה (בין השאר, במכבי רמת-גן), ואף בנבחרת ישראל.
ה"ייצוא" של הפועל רעננה / עמ' 94
הפועל רעננה מעולם לא הגיעה לפסגת הכדורגל הישראלי, אבל לפחות סיפקה לקבוצות אחרות שחקנים שהגיעו לצמרת הגבוהה ביותר.
שלמה נהרי, שהיה לצידי בשער הראשון שכבשתי, היה, כנראה, ה"ייצוא" הכי משובח של הפועל רעננה מבחינת שחקנים, שכן ממנה הוא הגיע להפועל פתח-תקוה הגדולה ולנבחרת ישראל. גם חבר הילדות הטוב שלי, השוער ארנון רוקמן, שאיבד את אביו במלחמת השחרור, הגיע לשער הנבחרת. בדרך עבר ארנון דרך הפועל עפולה והפועל חיפה. הבלם יוסקה שטרסבורג שימש סנונית ראשונה בנושא הייצוא, כאשר עבר להפועל כפר-סבא. האח חגי נשאר לשחק ברעננה. שלום דומב הצטיין במדי הפועל כפר-סבא, ובהמשך הפך להיות מוכר כמליונר הנושא את השם סם דומב בניו-יורק. צבי צוקר עבר למכבי נתניה, וגם שם הצטיין.
בכתבה הראשונה שלי, שהתפרסמה בעיתון ("חדשות הספורט") בתאריך 22.2.59 תחת הכותרת "רעננה – תחנת מעבר לכוכבים המצליחים לזהור", כללתי את רוקמן כשוער בין "ה-11 של הפועל רעננה בכל הזמנים". בין ה-11 נכללו, בין היתר, גם נהרי, שלום דומב, צבי צוקר, שלום פרג'ון, שטרסבורג, קראוס ברזניצקי. ארנון רוקמן חזר להתגורר ברעננה. בנו רונן שימש במשך שנים חלוץ מצטיין בליגה הבכירה. רעננה עצמה, אולי בגלל שנעדרה תשתית מספקת והיתה רחוקה באותם ימים מהטופ של הכדורגל, שהתמקד במשולש תל-אביב, רמת-גן ופתח-תקוה, הירבתה בהמשך לנדוד בין הליגות השונות, כולל ביקור לא מחמיא בליגה ג'.
מפגש דורות / עמ' 96-98
ב-23 במאי 2006, במלאת שלוש שנים למותו של מרטין דרוקר, התכנסו בקרית הספורט "לב-הפארק" של רעננה, ברחוב הנושא את שמו, שחקני עבר של הפועל רעננה ל"מפגש דורות". מלבד נאומים לזכרו של דרוקר האגדי, כלל האירוע המרגש גם משחק כדורגל חגיגי. רבים משחקני העבר לא יכלו כמובן להגיע, אבל גם העשרות שהגיעו, פיזרו לעבר הסובבים אותם הרבה אבק של נוסטלגיה וגרמו לגעגועים עזים.
בין היתר, הגיעו החלוץ האגדי שאול ברזניצקי (77), החלוץ הבין-לאומי של הפועל רחובות ונבחרת ישראל מאיר טוביאס (75), ששימש גם כמאמן הקבוצה; מרסל אברמוביץ' (74), בין השאר שחקן מצטיין של הפועל פתח-תקוה ומאמנה של רעננה; וכן היה בקרית הספורט החדשה גם שמואל לוי (74), בלם נשמה שבתקופתי בקבוצה זוהה גם כ"קיבוצניק מרמת הכובש". בלט בנוכחותו גם יוסי איסלר (62), מגן נשמה של הקבוצה לאורך השנים ואיש הארכיון של הקבוצה, שעבד שנים רבות בנבחרת בזק. גם הבלם (או כפי שקראו לזה פעם "סטופר") הותיק שלום פרג'ון, שדרוקר עשה מאמצים כה רבים לצרפו לקבוצה, טרח להגיע למפגש. ואיך אפשר לשכוח את הרץ השמאלי המצטיין לאורך שנים, אריה יוחאי (63), מהשמות הבולטים של הקבוצה בשנות השישים, שגם מקומו לא נפקד באירוע. גם יתר המשתתפים במפגש תרמו לקבוצה, מי יותר ומי פחות. בתוכם, בין השאר: הפורה סיקי פינצ'בסקי (61), גיורא גרזון (61) רץ ימני; גדעון סחר 58, מגן ימני; אלישע אליהו (59) שוער; האחים אלי וחיים בן דוד, רץ ובלם; אילן נצר (64) בלם; יוסי בן עמי (62), שוער; ארבעת האחים לבית אהרון, חיים (65), משה, שלום ואייל; קלימו לביא (62), בלם; שמיל רובינזון (61) רץ. מבין שחקני שנות החמישים והשישים של הפועל רעננה, שלא הגיעו למפגש ולא הוזכרו בפרקים האחרים של הספר, אפשר להזכיר, בין היתר, את השוער האגדי אלי לייטמן ז"ל (יליד 1933), השוער המצטיין ישראל (לולקה) בן צבי, המשמש גם כ"אנציקלופדיה חיה" של הקבוצה; הבלם המקריח מנשה קמפנר; הקיצוני הימני "מותוש", שלמרות קומתו הנמוכה היה מתעתע במגיני היריב; החלוץ שמעון כחלון; החלוץ, קצין צה"ל בדימוס צבי שמידט (יליד 1935), ששיחק גם לצידי; החלוץ יעקב (יענקול) הר צבי, ששיחק לצידי וגם בליגה הבכירה, ובהמשך גם כמנהל בית-הספר היסודי על שם ישעיהו ברטוב; החלוץ הטברייני יוסקה סיידה, קיצוני "הסופה" השמאלי יגאל סובלמן, הבלם יואל מרגון (יוקל), הבלם אברהם דינר, החלוץ יצחק בוגאטין, והקיצוני הימני יעקב טילינגר, שהיה שחקן נשמה. השמות הללו הם רק חלק ממאגר גדול של שחקנים טובים של הפועל רעננה באותם שני עשורים, ואני מתנצל מראש בפני כל אלו שראויים היו ששמם יוזכר, אך לא כך קרה בשל קוצר היריעה.
ציטוט מתוך הספר: "בין רעננה לבאר שבע" – אריה רפפורט