בחירת הקרקע - יהודה לייב קזן וישעיהו ירחע - השליחים שקובעים את עתידה של רעננה

שני השליחים שנשלחו ע"י חברי אחוזה א' ניו-יורק נעו ונדו ברחבי ארץ ישראל על מנת לבדוק מהו שטח האדמה המתאים ביותר לצורכיהם. בדרכם ביקרו בגליל התחתון והעליון. עברו בישובים מנחמיה, סג'רה, יבניאל ועוד. הם הגיעו גם לטבריה, ראש פינה וצפת. אפילו הוצע להם שטח בסידני עלי - על חוף הרצליה.

לגלריית תמונות

לאחר כשמונה חודשים של חיפושים כותב יהודה לייב קזן בספרו: "היינו איפוא נוסעים ממקום למקום משך שבועות, על חמורים, בעגלות, באוטומובילים, ברכבת; מסתכלים ובודקים, מחפשים ומרחרחים - ולא מוצאים את המתאים לנו... מרחוק באמריקה, ראינו את הארץ לפי רוחנו ושאיפתנו. כשבאנו ארצה נתקלנו במצב הקשה על כל גילוייו. זה הסיכום לאחר שעשינו כבר במקומות שונים בארץ".

תיאור בחירת הקרקע עליה תוקם רעננה מסופר בהרחבה בספרו של קזן "מניו-יורק עד רעננה":
"...לאחר זמן קצר קיבלתי ידיעה מתל-אביב לבוא שמה. משנכנסתי למשרד החברה להכשרת הישוב נמסר לי שניתן לראייה שטח מסוים ליד כפר-סבא. חברי, השליח השני (ישעיהו ירחע), כבר ראה את המקום והעניין נראה לו, אין הוא מחכה אלא לאישורי.
יצאנו שנינו בלוויית אגרונום לראות את המקום ולהעריכו עד כמה מתאים הוא לתעודתנו. בדרך נתעכבנו בכפר-סבא, המושבה שנוסדה זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה והיא עדיין בחיתוליה, אלא ש"זכתה" ושימשה שדה קרב ממש ועל כן מנותח גוף אדמתה ומלא חפירות החוצות אותו לכאן ולכאן, מתפתלים לאורך עשרות קילומטרים. הבתים המעטים, שהוקמו עם יסוד המושבה, הרוסים ומפוצצים. גם הערביים נתנו ידם בביזה וסחבו לכל צד. ערביים מסכנים, לבם הרך לא נתנם לראות בדלתות, בחלונות ובשאר מיטלטלין שעומדים הם ללא שימוש, נטלום לעצמם, והחפצים הגנובים מתקו להם... באר חדש נבנתה כאן אי-פעם, ואף היא חוסלה על ידי הערביים, ואנו לא מצאנו אלא שרידים ממנה.
ברוח נכאה אנו עוברים את המושבה וממשיכים דרכנו. לא הרחקנו ללכת והנה הנוף המוצע לפנינו. חפירות ושוב חפירות, תרמילי כדורי תותחים פזורים לאלפים. נתעכבנו. אין דרך להמשיך בה. והעגלון אומר: זהו. הגענו. הרי המקום! ואותה שעה דומה היה למי שנועץ אצבעו בנקודת קרקע ואומר: כאן טבור העולם! ברם לנו היתה זו נקודת משען לאחר תשעה ירחי-חיפוש ומאמצים. שדה, שדה חשוף וריק, ללא גבולות, ללא עצים, ללא שיחים, רק החילפה פה ושם, כזה המקום!
חברי שוב אינו טורח לעבור מחפירה לחפירה, למשש, לבדוק. הוא כבר ראה ואישר. הוא מרוצה. גם המחיר הנקוב מתקבל על דעתו ואף על דעתי. אף השטח (כשבעת אלפים דונם) מתאים, בערך. עיני כל מוסבות אלי, אימרתי היא הקובעת. משראיתי כך נעשיתי עגום ורציני ביותר. הרגשתי בחוש, כי הגיעה השעה לחרוץ גורלו של המפעל אשר יזמנו, ועלי לעשות את הצעד המכריע: לכאן או לאחור. אני מרים עיני ומאהיל עליהן, משתדל לחדור לתוך המרחק והמרחב: אין אילן, אין צמח, אין בניין, רק חולות, חולות מצבעים בהירים וכהים, ואי-פה אי-שם כמין טיט אדמדם וחול צהוב מעורבים; עשבים שוטים שאוכלו, חילפה בודדת.
על מקום זה ובחירתו עתיד אני ליתן דין וחשבון לשולחי, למשפחותיהם, לילדיהם. ברוב מבוכתי פונה אני אל האגרונום בשאלה אם ניתן כאן לזרוע חיטה, שיפון או כל דגן אחר. והוא מסנן לי תשובה חרישית: "לא. פרט אולי למקומות בודדים. לעומת זה אפשר יהיה לגדל ירקות, שעורה, עצי פרי". הוא נשתתק. אין הוא מרבה בדיבורים, אין הוא מסביר. אני תאב לשמוע פרטים על דגן, והוא מבטיח לי ירקות ועצים. מבלי משים עולים בזכרוני דבריו של אותו מצביא גרמני על "היהודים הטיפשים, שדאגו לתפוחי-זהב והזניחו את התבואה". לאחר זמן נודע לי שאגרונום מסכן זה הוא בעל נסיון ויודע הוא עד כמה נתאכזבו האנשים, שחשבו לראות ברכה בשדות תבואה. ברם, נודע לי כמו כן, שהדבר היה כמעט תמיד תלוי בעובדים יותר מאשר בקרקע.
הייתי הולך ומהסס, פוסח על שתי הסעיפים: להגיד "כן?" והרי בזה אני נוטל אחריות עצומה כלפי משפחות רבות; להגיד "לא?" כלום ראיתי עד כה אדמה טובה מזו? אני הולך בראש מורד ובברכיים כושלות, פוכר אצבעותי מרוב התרגשות עד כי דמעות זולגות מעיני. מציץ בי העגלון ואומר:
"אדון! על שום מה אתה מיואש כל כך? על שום מה אתה פורך כפיך? על שום מה דמעות אלו? הרי אני לפניך, בנו של קולוניסט, שנולד בפתח-תקוה וגדל על גבי חולות אלה. וכי מה רוצה אתה מאדמה זו?"
והוא כופף עצמו לתוך חפירה, מחטט ומעלה רגב אדמה ואומר:
"רואה אתה אדמה חולית אדמדמת זו? זוהי אדמה יקרה! הכל תצמיח: גם ירקות, גם עצי פרי, גם שעורים! וכי מה? כלום אין שעורים תבואה טובה לאדם ולבהמה?"
בעצם לא אמר אדם זה יותר משאמר לנו האגרונום. ההבדל היה בנעימה. הלה היה הססן, מפחד לקבל אחריות על עצמו, זהיר; ואילו זה בטבעו הבריא מסר לנו דברים פשוטים על סמך נסיונו שלו. כלום יכולתי לבוא בטענות אל האגרונום על זהירותו המופרזת לגבי אנשים, שאף בלאו הכי מלאים היו ספקות כרימון? אולם דבריו של העגלון היה בהם כדי להפיח תקוה.
ובכן המצב הוא ברור בהחלט: אדמה זו לא רעה היא, ובכל אופן לא נופלת מכל מה שראינו במקום אחר, כפי שראינו וכפי שאנו עלולים לראות. וההיסוסים שלי נבעו ממקור אחר: אם בדרך כלל לסיים בצורה זאת של התיישבות את השליחות שהוטלה עלינו, או לשוב ולספר ולתאר ולהבהיר ולהבליט לחברינו את כל מה שראינו ושצפוי לנו ולהם? במלים אחרות, אם לנהוג כפי שנהגו המרגלים? רטט אחזני, כשמלא זו חלפה את מוחי, שכן מימי ילדותי ב"חדר" נחרתה מלה זו כמשהו נרדף למתועב ולבזוי. וזכרון זה מ"החדר" הוא שהכריע ואלצני לתת את התשובה: "כן".

תפריט נגישות

בחירת הקרקע - יהודה לייב קזן וישעיהו ירחע - השליחים שקובעים את עתידה של רעננה